 |
בסדר אנסה לדייק את התנסחותי. אהרנדט לא עסקה ב"גימוד" חלקו של אייכמן בשואת היהודים (גם אם הדבר נבע מכך שהקפידה להצביע על האשמות כלפיו שלא הוכחו).
א. אהרנדט עצמה אמרה שאייכמן היה במעשיו חריג מפלצתי. מה שהיה חשוב לה להוכיח הוא שלא היה באישיותו של אייכמן עצמו איכות מרושעת החורגת מן האישיות הנורמלית (הבנאלית). טענתה היתה שבהינתן מעמדו ומצבו של אייכמן, בני אדם רבים היו נוהגים כמוהו ואין במעשיו משום ראיה לאישיות חריגה במובן הפסיכופתי. היוצא מכך בהגותה של אהרנדט הוא ששואת יהודי אירופה היתה חלק טבעי של ההיסטוריה האנושית והבנאליות של הרוע. הסופר ק. צטניק בערוב ימיו ניסח זאת כך: "אושויץ לא היתה על פלנטה אחרת." הרוצחים היו בני אדם, אני ואתה.
ב. לרוע המזל, המציאות היתה שאייכמן לא "התאים" לתפקידו בתאוריה. הוא היה פקיד "מצפוני" במיוחד שמסירותו למשימתו היתה מעל ומעבר לדרישות התפקיד. שוב ושוב הביאה התביעה ראיות ל"מסירותו" האישית ול"התמסרותו" המלאה למילוי תפקידו ומעבר לתפקידו (כולל מכתבים בהם עמד על שליחתו למזרח של פרט יהודי כזה או אחר). כאשר אדם שגולת פעולתו היתה תאום משלוחי יהודים ל"מזרח", מציג עצמו כמומחה לענייני יהדות, כיצד ניתן להתיחס לדבריו בדרך אחרת מאשר דברי הבל ושקר, גם אם לא היה מעורב אישית בכל פן ופן של השמדת היהודים?
ג. הדרך בה בחרה אהרנדט להתמודד עם "עמלנותו" החריגה של אייכמן היתה מפוקפקת. מצד אחד היא התבצרה מאחורי העדויות המרובות על השואה בכלל שאיש לא טען שאייכמן מעורב בהן ישירות (מוטיב משפט הראווה). מן הצד השני היא קבלה את גישת ההגנה לגבי ההוראות הספציפיות החתומות של אייכמן כי עד לקבלת עדות שוללת אבסולוטית לא ניתן לסתור את האפשרות כי אייכמן רק חתם על ניירות שהכינו לו אחרים או קיבל הוראות בע"פ מבכירים ממנו (אלמנט "הפרופורציה הנכונה").
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש