בתשובה לביל ס' פרסטון, 26/10/08 11:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הם מספיק גדולים - אז שיגניבו פנימה גם משהו לאכול. רצוי מזין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(או האבא של הילדים ההיפוטתים שלי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להם אבא היפותטי מגניב עם פלייסטיישן שאוכלים אצלו רק שוקולד. וחוצמזה, כל זמן הבגידה היא היפותטית, כך גם הפלייסטיישן. הכדור לא בידיים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מישהו שלא יראה בהם עול שמגניב להפטר ממנו, בתור התחלה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שלא את ולא אני במצב להתחסד כרגע בנושא. שההורים שבין הקוראים יכריעו - האם, לעיתים לפחות, אתם רואים בילדיכם עול? ואם כן, האם לעיתים הייתם עלולים לפנטז על עולם מקביל שבו, לא באשמתכם, האחריות מוסרת מעליכם (מבלי שילדיכם ינזקו וכן הלאה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים. תגובה 474153. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני לא חושבת שזו התחסדות. יש הבדל בין להתקשות לפעמים בטיפול ולקוות שמישהו יקח אותם לשעה, שעתיים, שבוע, לבין לראות בהם עול של ממש ולפנטז על חיים שלמים שבהם הקשר היחיד שלך איתם מתמצה במשחקי פליסטיישן אחת ל, וסנדוויש עם שוקולד. ומעבר לכך, אני דיברתי על מה *הילד* רוצה, ועל זה שלא הייתי רוצה ש*ההורים שלי* יחשבו ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עוסקת, בפרט, בניתוק הקשר עם הילדים. היא עוסקת ביציאה מהמרוץ באופן כללי - לשבת בבית כל היום ולאכול שוקולד (עטוף בקטיפה?), ולהתעלם ממה ש"צריך" לעשות, ולהיות נטול אחריות לחלוטין. סביר שבמציאות, הגשמה של הפנטזיה הזו הייתה גורמת לדיכאון עמוק שהיה מתאפיין באותה ההתנהגות שתארתי. לא כל פנטזיה נועדה שיגשימו אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ישמע לא אמין ואף מצחיק, אבל אפילו לא לשניה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |