|
||||
|
||||
א. מספרו של רן אדליסט המבטא כנראה את עמדתו של אהוד ברק, נראה שהמו"מ בקמפ דייויד הסתיים במצב שבו קלינטון והאמריקאים עלו על עראפאת בכל משקלם בנסיון לאלץ אותו לקבל תכנית שישראל ככל הנראה לא היתה יכולה לחיות איתה (לראיה אפילו שלמה בן עמי התנגד לה). עראפאת "עמד" בלחץ ובהתאם לתחזיתו של ברק סירב לקבל אותה בטענה שקבלה אפילו של תכנית כל כך מרחיקת לכת תגרום להרצחו. ג. אני צריך גדר. לפני הברירות הבאות: 1. אני יכול להגיע להסכמות גם עם הפלשתינאים וגם עם המתנחלים וכולם יחד יקשרו כתר מלאכות לראשי. 2. אני יכול להגיע להסכמה עם הפלשתינאים ואז אצטרך להיות בריון כלפי אזרחי שלי (הישראלים יושבי הגבול מן הצד הזה או האחר). 3. אני יכול להגיע להסכמות עם המתנחלים ואז אצטרך להיות בריון כלפי הפלסטינאים. כלומר עליי לבחור בין חלום באספמיא/משענת קנה רצוץ/הרע במיעוטו. מה לבחור? |
|
||||
|
||||
א. לא רק שישראל יכלה לחיות עם מיתווה קלינטון, היא אף היתה מוכנה ללכת מעבר לכך בועידת טאבה. אם שלמה בן-עמי התנגד לה זה היה מטעמים טקטים ולא מסכנה הגלומה בה לביטחון ישראל. ג. הברירות שאתה מעמיד הן היפותתיות גרידא. אם צריך גדר, מקימים אותה ויחד עם זה נזהרים שהתואי שלה לא יפגע בפלסטינים המתגוררים בסמוך לה וכן להסיק את המשתמע ממנה - פירוק התנחלויות הנמצאות ממזרח לה. כל זה לא סותר אלא משלים ניסיון להסכם מדיני שהיה אפשרי כאשר מונה אבו-מאזן כראש ממשלת הרשות ולאחר מכן החליף את עראפת. |
|
||||
|
||||
א. אני כבר לא זוכר אם מה שהיה על השולחן בקמפ דייויד הי מתווה קלינטון או איזושהי גרסא ראשונית שלה. בכל אופן, לדעתי ברק ידע שישראל לא יכולה לחיות עם ההצעה של קלינטון. לבטח הוא ידע שהוא לא יוכל להעביר את ההצעה בציבוריות הישראלית. לכן הוא גם לא הסכים לקבל אותה. הסכמתו היתה שקלינטון יציג אותה לעראפאת (מסיבות טקטיות, הוא הניח (וצדק) שעראפאת לא יקבל אותה). בן-עמי התנגד מסיבות עקרוניות ולא טקטיות (ענייני הריבונות על ומתחת להר הבית). ב. לדעתי לא היה שום הסכם מדיני אפשרי עם אבו-מאזן (ולא נראה אחד כזה באופק הנראה לעין). לכן נבנתה הגדר כאקט חד-צדדי. במידה ואפשר היה להגיע להסכמות עם המתנחלים על תואי הגדר (כמובן ע"ח הפלשתינאים), לא היה זה מעשה חכם להימנע מכך בשם איזשהו צדק אבסטרקטי שאין שום דיוידנד בצידו ולהכשיל את הקמת הגדר בגלל סכסוך ניתן למניעה עם המתנחלים. ביה"מ העליון נקרא לבדוק האם אין בתואי שנקבע מעשי עוולה מיוחדים ובלתי נחוצים. ביה"מ בפס"ד של 600 עמודים (כולל 200 עמ' של דעת מיעוט) קבע את עיקרון המידתיות (שאני איני מבין מה הוא תורם לעניינו כאן) והכריח את צה"ל לתקן את התוואי פה ושם. לי זה מספיק. אני לא ממנה את עצמי לפקח זכויות האדם של הפלשתינאים. אם אתה מתעקש להילחם עם מישהו על זכויותיך, אינך יכול לבוא בטרוניות אם הוא משיב לך באלימות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |