|
א. אני כבר לא זוכר אם מה שהיה על השולחן בקמפ דייויד הי מתווה קלינטון או איזושהי גרסא ראשונית שלה. בכל אופן, לדעתי ברק ידע שישראל לא יכולה לחיות עם ההצעה של קלינטון. לבטח הוא ידע שהוא לא יוכל להעביר את ההצעה בציבוריות הישראלית. לכן הוא גם לא הסכים לקבל אותה. הסכמתו היתה שקלינטון יציג אותה לעראפאת (מסיבות טקטיות, הוא הניח (וצדק) שעראפאת לא יקבל אותה). בן-עמי התנגד מסיבות עקרוניות ולא טקטיות (ענייני הריבונות על ומתחת להר הבית).
ב. לדעתי לא היה שום הסכם מדיני אפשרי עם אבו-מאזן (ולא נראה אחד כזה באופק הנראה לעין). לכן נבנתה הגדר כאקט חד-צדדי. במידה ואפשר היה להגיע להסכמות עם המתנחלים על תואי הגדר (כמובן ע"ח הפלשתינאים), לא היה זה מעשה חכם להימנע מכך בשם איזשהו צדק אבסטרקטי שאין שום דיוידנד בצידו ולהכשיל את הקמת הגדר בגלל סכסוך ניתן למניעה עם המתנחלים. ביה"מ העליון נקרא לבדוק האם אין בתואי שנקבע מעשי עוולה מיוחדים ובלתי נחוצים. ביה"מ בפס"ד של 600 עמודים (כולל 200 עמ' של דעת מיעוט) קבע את עיקרון המידתיות (שאני איני מבין מה הוא תורם לעניינו כאן) והכריח את צה"ל לתקן את התוואי פה ושם. לי זה מספיק. אני לא ממנה את עצמי לפקח זכויות האדם של הפלשתינאים. אם אתה מתעקש להילחם עם מישהו על זכויותיך, אינך יכול לבוא בטרוניות אם הוא משיב לך באלימות.
|
|