 |
הנה, יגעתי המון ומצאתי: "אין להן מילה", מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות, יום שלישי 15.7.08. העיתונאי, עיתונאי ולא עיתונאית: ניר גונטז'. והזכרון שלי טעה בעוד כמה דברים (מה שהכי זכור לי מיום קריאת הכתבה, יותר מן הפרטים עצמם, זוהי תחושת התדהמה, לאחר שחשבתי ש"זה בארצות אחרות, אצלנו כבר לא"), למשל ביחס למרפאות המטפלות באוכלוסיה הבדואית - בהן יודעים, דווקא, אבל אסור לדבר על זה. כאשר נודע ל"הנהלת המרפאה" כי אחות שוחחה עם העיתונאי, הוא נתבקש לעזוב את המרפאה מיד וכל בקשותיו לראיין את צוות המרפאה נתקלו בסירוב מוחלט. הכתבה מתחילה בסיפור על נערה שהגיעה לחדר המיון בסורוקה לאחר כריתת דגדגן, מדממת קשה וחסרת הכרה. בכותרת המשנה נאמר שרשויות החוק מכירות את התופעה אך עומדות מולה חסרות אונים. ממדי התופעה אמנם קטנו בעשרות השנים האחרונות אך היא נפוצה עדיין בחלק מיישובי הבדואים בנגב. ביישובי הבדואים בצפון הארץ נעלמה המילה הנשית כמעט לחלוטין (בטח עד שיגלו שגם זה לא נכון).
האחות - זו שבעקבות השיחה איתה סולק גונטז' מן המרפאה - אמרה ש-90% מן הנשים הבדואיות באזור נימולות (יש להניח שהמספר מוגזם. זו לא סטטיסטיקה אלא, להערכתי, תחושה אישית הנובעת מכך שהיא נתקלת באותן בעיות לעיתים מזומנות, תחושת "עוד אחת ועוד אחת, הן כמעט כולן ככה"). לא ברור לי מה מקור הפחד "להתעסק" עם הנושא. נראה שהוא קשור בסטטוס קוו הרגיש שבין הבדואים, שמספרם בנגב, עפ"י הכתבה, כ-200,000, לבין המוסדות הרשמיים שאינם רוצים להסתבך עם תגובות אלימות של האוכלוסיה בעניין רגיש המוסתר בקפדנות. ואכן, מקובל שהגברים מכחישים כל קשר לנושא ומקובלת האמירה "זה עניין של נשים"
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש