בתשובה למוס גולמי, 03/02/08 14:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שאין זה הגיוני שהממשלה פעלה באשרה את הפעולות בשלהי המלחמה משיקולים זרים. שליחת צבא למערכה שבה לא ישיג הישגים, אינה יכולה לשרת שום פוליטיקאי בשום דרך הגיונית, ולכן דברי הועדה בעניין זה סבירים, ואיני חושב שיש כאן זהירות משפטית. אם תשאל אותי מה דעתי על אישור הפעולה הזאת אומר כך. בעצם, את זה היינו צריכים לעשות בתחילה. כלומר, לגייס את המילואים ולהתכונן (אפילו במופגן) לפעולה כזאת, ורק כשהיינו מוכנים, לשלוח את חייל האוויר לפגוע ביעדים האסטרטגיים של החיזבאלה שהוא כל כך שש לפגוע בהם. אני חושב (אבל כמובן לא בטוח) שלו היינו נוהגים כך, אפשר שבאמת חייל האוויר היה מספיק, כי הלבננוים היו עושים את השיקולים שלהם ומסתפקים בירי סמלי שהיה מסתיים תוך זמן קצר. אבל לא כך נהגנו, ותוך ימים ספורים התברר שפעולת חיל האוויר בלבד אינה גורמת לחיזבאלה להפסיק את הרעשת יישובינו. עכשיו היה צריך להבין שהייתה טעות וצריך לעשות מה שצריך לעשות. אבל ההבנה הזאת לא באה, והחלה תקופת ה"דשדוש". כשהחלה המערכה הגדולה, שמחתי. חשבתי שכל עניין הפסקת האש הוא רק עניין של דיבורים, ובאמת מתכוונים להתחיל ולסיים את המלאכה. אבל אז נפלה עלינו הפסקת האש (יום לפני בואה כבר היה ברור שתבוא, ואז מצאתי ת עצמי רץ במדרגות ל"מרחב המוגן" בעבודה כשאני "כולי עצבים" בגלל המצב העלוב שבו אנו מצויים כשאנו מסכימים להפסקת אש). באותו רגע כל הפעולה הזאת נראתה לי באמת מיותרת. לפני ימים מספר שמעתי ראיון עם רפי איתן. הוא אמר שצה"ל יכול היה להשיג הישגים חשובים (תפישת המעברים על הליטני באזו מטולה) גם ב 12 שעות, במסגרת פעולה זו, אבל כמו שאמר "לפעמים לא מצליחים". זה שפך אור נוסף על המניעים לפעולה זו, וכשאני מוסיף את האינפורמציה הזאת, דעתו של רפי איתן, אני חושב שייתכן שאכן היה מדובר בהחלטה סבירה.. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
' איוולת פוליטיקאים רקובים אינה נזקקת לרציונליות. אהוד ברק הימר על הסיכוי הזערורי להשיג איזה שהוא הסכם עם ערפאת לפי 'מתווה קלינטון' בעקבה, למרות שמשמעות הדבר הייתה חציית קווים אדומים שהוא עצמו קבע בקמפ דייוויד. בניגוד לכלל שהוא עצמו קבע כי לא מנהלים מו"מ מול טירור האינתיפאדה השנייה . בניגוד גמור להגיון ולאינטרס של המדינה. רק כדי להציל עצמו, אולי, מהדחה בבחירות נגד שרון לראשות הממשלה. וזה אהוד ברק. לוחם ומפקד מהולל. החייל הכי מעוטר בצה"ל. אז מה נגיד על אולמרט? אולי קודם נשמע מה אומר עליו וינוגרד: הפעולה לא תרמה דבר למאמץ המדיני (באו"ם), ולא יכלה להביא תוצאות מעשיות בשטח - משום המגבלות הידועות מראש (מגבלת הזמן וגודל הכוח).אם אין טעם מדיני או צבאי לפעולה הקרקעית - למה להתניע אותה מלכתחילה? אלא אם כן מעורבים בעניין שיקולים זרים ופסולים. למשל, לייצר ברגע האחרון מראית-עין של נצחון. ספאנדולאז', כמילה החביבה ביותר על ראובן אדלר. ספין מרובה פטרוכימיה וזיקוקי די-נור אמיתיים של טורי שריון ורק"מ עם ארטילריה ברקע. ושיעלה כמה שיעלה בדמים. ממילא הילדים של הנוגעים בדבר לא בעסק. אם בכלל הם חיים בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי אלמנט ההפתעה לא היו משמידים את הטילים לטווח ארוך של החיזבאללה. כמו כן היה סיכוי להרוג כמה ממנהיגי החיזבאללה בלילה הראשון בדחלה. במבט לאחור קל לראות שלא היתה הצלחה גדולה אבל בזמן אמת זה לא היה ברור. מה שדפק את המלחמה היו שני דברים: טראומת "הבוץ הלבנוני" והעדר אלטרנטיבה למקרה שהמכה האוירית לא תשיג את יעדיה. הנסיון לחסוך בחיי החיילים הפך להיות אבן ריחיים על צואר הצבא, למרות שהוא מובן וגם רצוי עד גבול מסויים. בממדים שהוא הגיע אליהם אצלנו אי אפשר לנצח במלחמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין אותך- טראומת 'הבוץ הלבנוני' היא רק במוח שלנו? היא לא מבוססת על בעיה אמיתית במלחמה על אדמת אויב עם ארגון גרילה? בלי הניסיון לחסוך בחיי חיילים היינו מנצחים בלבנון? מה ההבדל ממלחמת לבנון הראשונה או מהבוץ של האמריקאים בעיראק. הדבר היחיד הוודאי בהמשך תקיפה קרקעית הוא הרוגים נוספים. מה זה לנצח? הדרג המדיני שינה את הגדרת הניצחון עם התקדמות המבצע ובכל מקרה דיבר על פגיעה בתשתיות החיזבאללה ולא על ניצחון מוחלט. בסופו של דבר, מבצע שמנוהל נכון (עיין ערך חומת מגן) מציב מטרות, תוחם במסגרת זמן ומתכנן חלופות. במקרה כזה, גם כשיש הרוגים, העורף יודע 'לספוג' את זה (וסליחה על המילה הלא נעימה). כשמסתובבים סחור סחור או מתקדמים ונסוגים ממטווח ברווזים אחד למשנהו, כשהמטרה הסופית לא ברורה, אז הטולרנטיות להרוגים יורדת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי כמעט ואיננו יכולים לנצח במילחמות וכדאי שנפנים את העניין. נניח שלא היתה לנו הטראומה של הבוץ הלבנוני והיינו מבצעים פלישה כדי ל"נקות 40 ק"מ. האם לא זאת היתה מטרתו של חיזבללה? למשוך אותנו חזרה לבוץ הלבנוני? האם היינו מצליחים להכנס, לנקות ומיד לצאת? ודאי שלא בעיקר לא "מיד לצאת". אז היינו נכנסים עם כוח רב, נניח שהצבא שלנו לא היה מנוון בגלל כל כך הרבה שנים של פעולות שיטור ודיכוי. היינו כובשים מהר 40 ק"מ מלבנון ומכריזים על ניצחון. אהוד אולמרט היה לובש זר דפנה על ראשו. כעבור חודש היינו מסתבכים במילחמת גרילה מתמשכת. מלחמת גרילה כזאת הרי אינה פורצת; היא מתחילה לאט לאט ומתעצמת ופתאום אתה מוצא את עצמך מסובך וכך עוברת שנה ועוד שנה ואתה הרי לא תודה שאתה מוות אלא אם צרבו לך את התודעה כפי שקרה בלבנון. בקשר לנסיון לחסוך בחיי חיילים: אתה יכול לנהל מלחמה בעוצמה גדולה עם דבקות במשימה. אתה יכול לעשות את המאמצים הללו פעם ב..תוך תחושה ברורה שאין ברירה. אינך יכול לעשות את זה כל הזמן ובמשך שנים ארוכות. גבעת התחמושת, תל פאחר ופיתחת רפיח - אי אפשר לבצע פעם בשנתיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |