 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר הרטוגזון הנכבד, אין זו הפעם הראשונה לצערי שיהודים טובים מסוגך מגוננים בנפשם ובגופם על אותה רוחניות גרמנית פנימית נשגבת - שפירושה הארצי הינו בארבריות חיצונית. המלכודת בה נפל מאמרך המשובח והעשוי היטב הינה המלכודת הלותראנית, דהינו - ההפרדה בין גוף לנפש, ובין אמונה פנימית למעשים חיצוניים. גרמניה ההיידנית-פאגאנית שמעודה לא קיבלה באופן ממשי את בשורתו של 'אותו האיש' בחרה במתכונת הלותראנית לחיים רוחניים פנימיים האינם קשורים למעשים חיצוניים. לותר בבטלו את ה'מעשים הטובים' של הכנסייה הקאתולית חידד וקיבע את תפיסת עולמו לפי הפירוש הפאוליני-גנוסטי וגרס על כן שאין ולא קיים שום קשר בין מעשיו החיצוניים של אדם לעומת אמונתו ורוחניותו הפנימית. להזכירך - פאולוס ביטל את המצוות והתורה למען האמונה, אך בהבדל מלותר - אשר חיפש ומצא לו אף אישה, יין, מזון טוב וניבולי פה - אכן פרש לו פאולוס במידה מסויימת מהחיים וחי במצב של המתנה קוויטיסטית לאפוקליפסה שבמיסגרתה יחזור ישוע לעולם ועימו תתגשם לה אותה מלכות שמיים נשגבת. אלף וחמש מאות שנה אחר כך נראו הדברים מעט אחרת, ולותר לא ציפה ביותר לשובו של משיח כלשהו; נהפןך הוא - הנ"ל גרס כי יש לכרות ברית עם 'שליט העולם הנגלה', ולקוות לשובו של המושיע באחרית הימים. לותר לא העז עדיין לכנות את 'שליט העולם הנגלה' בשמו האמיתי 'שטן', אך המעלעל לו בכתבי התיאולוגיה הלותראנית נדהם משפע הופעותיו של גורם זה בחייו של לותר. לותר אף חילק את העולם לשני יישויות וגרס שהללו דואליסטים האחד כלפי השני, ואף מקבילים; רשות הרוח ורשות הבשר, אשר אינן משפיעות האחת על השנייה. דרך תפיסה זו פילס לו לותר מקום של כבוד אל מעצביה הנפשיים של הנפש הגרמנית הדואלית - זו אשר ביטלה את הקשר בין המעשים החיצונים לאמונה הפנימית. כך יכלו להטבח ללא כל הינד עפעף אותם איכרים מסכנים מאותו מרד מפורסם - אשר פירשו את החופש של לותר באופן חיצוני - ונטבחו ללא כל רחמים על ידי נסיכים גרמנים, שכמובן זכו לברכתו של לותר על מעשיהם החיצוניים האינם פוגעים חלילה באמונתם הדתית... רוב הוגי הדיעות הגרמניים מימי הביינים ומתקופת הרומנטיקה אל תוך העת החדשה קיבלו את עיקריה של תפיסת נצרות לותראנית-אורגאנית זו, ומכאן שירתם הנשגבת לחופש הפנימי ה'אמיתי' ללא כל קשר לחיי צמיתות ופזורה בין מאות דוכסיות ונסיכויות גרמניות. נהפוך הוא - ככל שגדלה העבדות והצמיתות החיצונית, כך גם גדל והתעצם לו החופש הפנימי... דומני שלותר הצליח להבין הרבה יותר טוב מיהודים יקרים אחרים עד כמה קוטבית ובלתי סימטרית תפיסת העולם הגרמנית לתפיסת העולם היהודית, תפיסה המושתתת על סייגים ומצוות חיצוניות של עשה ואל תעשה. מוזרה אם כך במיוחד העובדה שהיו אלו היהודים שניסו תמיד לפרש את אותה רוחניות פנימית גרמנית כתפיסת עולם הומניסטית נאורה, וזאת ללא כל אבחנה שהם הם עצמם בדרך להיות קורבנותיה החיצוניים של רוחניות פנימית זו - להבדיל אולי מהיינה. מבחינתה של הגרמניות האותנטית - ולא מבחינת דובריה המתחזים - היה אייכמן אדם טוב ונאמן לארצו, מולדתו ומשפחתו. אמונתו הפנימית היתה ללא חת, ולכן רוב מעשיו החיצוניים לא יכלו להשפיע עליו באופן של ממש - דבר שאייכמן באמירותיו ובלקיחת דוגמאותיו מגרמני אחר בשם קאנט, מעולם לא הכחיש. העובדה המעניינת לכשעצמה בקו הסמוי במאמרך הינה כאמור עמידתך בפיק ברכיים מול צורת המחשבה הגרמנית ומוקסמותך הבלתי מודעת מאותה רוחניות פנימית גרמנית, אותה אינך מהסס להוכיח באמצעות סבתך המקשיבה להיטלריסט היידגר, ממש כמו במישפטים מסויימים נוספים בהם מעניק הינך יתרון של ממש לקו חשיבה נוצרי מעוות, אשר במסגרתו הטוב והרע הינם שני הצדדים של אותה מטבע אנושית, וזאת בנסיון פתאטי לגבור על מה שג. שלום תיאר כ'סימביוזה חד-צדדית לסיפור האהבה בין הגרמנים ליהודים'. אינני מכיר דוגמא טובה יותר להיגד זה מצורת חשיבתך המוטווית לכל אורך המאמר בברכה א. מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן, שלום לך. רציתי לציין כי שגית במעט לגבי לותר והתיאלוגיה הלותראנית שהציג. אכן פאולוס ביטל את המצוות עבור האמונה, אבל גם לותר עשה זאת, כחלק מתפיסתו למען העצמת האמונה. פאולוס ביטל אותן במסגרת האיגרת המפורסמת לרומאים, בה הוא מצטט מהתנ"ך, נדמה לי שמספר חבקוק, את הפסוק - "וצדיק באמונתו ידבק", למיטב זכרוני. בכל אופן, לותר אף הוא מרבה לצטט את הפסוק הזה, מתוך הכרה מלאה כי הוא מבטל את המצוות עבור האמונה. טעות זאת נגררת מעט גם לחלוקה לדואליזם - לותר חילק את האדם לאדם מאמין ולאדם הפראקטי. כאשר החופש הזה של האדם המאמין הוא החופש שאליו אתה אולי חותר באומרך "ברבאריות", כיוון שבאמונתו של הנוצרי, ע"פ לותר כמובן, אל לאדם לאמץ לו שום דבר מלבד האמונה באלוהים, והאמונה הישירה באוונגיליון, ועל זה ראה פולמוס ה"ארוחה האחרונה" שערך לותר עם השיווצי . האדם הממשי, החי בעולם זה, הוא קודם כל חוטא במהותו, אך לותר טוען כי עליו לחיות בשלום ובשקט עם שאר בני האדם, כאשר לותר חרט על דיגלו את השיוויון, וזה הדבר שהכי, לדעתי, מאפיין את כתביו. [ביטול האריסטוקרטיה של הכמורה, מראה כי ערך זה אף גבר על הדואליזם המצויין לעיל.] בקשר לביטול נדרי הנזיר בידי לותר וההבדל שאתה מציין בינו לבין קאתולים, הבדל שאכן נכון אך אותו אני גם מסייג, וראה את מקרי המינות בקרב הקתוליים בתקופת הפוסט-רפורמציה שלפני הקונטרה-רפורמציה הקתולית ה"רשמית". בקשר למאמר, ראוי לציין כי היידגר המבריק סולק ממשרת הרקטור שאליה מונה כשנה אחרי, ב1934, וזאת בשל מחלוקות עם הממשל. תומך נאציזם מובהק הרבה יותר היה עזרא פאונד. ובכלל, היידגר [המאוחר יותר, זה שלאחר הספר "הוויה וזמן"], נטה יותר לכיוונו של הפילוסוף הרקליטוס שמהווה מעין אב-טיפוס לניטשה, וכך האשמות לגבי לאומניות מתבטלות, רובן ככולן, לפחות עבורי, צעיר יהודי, כמעט שישים שנה אחרי. בהערכה, נ. ראוך |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |