 |
לא יודעת אם זה בדיוק מרגיז, זה מכאיב. לא אתייחס מזוית פילוסופית (אייטולות, איסלם וכו') - לי אישית זה מכאיב מסיבות אישיות-משפחתיות, עניין שהוא מעבר לרציונלי ולא אתיימר כרגע לתאר במדוייק את מאפייניו, לתרץ אותו, לנתח, לתת בו סימנים ולטעון שהוא משותף לי ולכל האנושות או לי ולכל ישראל. זאת אני.
כבר חזרתי פה בכמה מקומות, באלמוניות ואולי גם לא באלמוניות - בנושא השואה, להבדיל מנושאים אחרים - עדיין יש בינינו ניצולי שואה, חלקם כאלה שגם עברו ויא דולורוזה בעצמם וגם איבדו בשואה את כל משפחתם. הם קשישים מאוד, חלקם מכונסים בעצמם ומנותקים מן הסביבה, חלקם נמצאים במוסדות, חלקם לא במוסדות ומצויים במצב כספי-רפואי קשה ורובם בוודאי אינם קוראים באייל. ואף על פי כן, נדמה לי שבאוירה הכללית, ב*כל* מקום, אפילו באייל - יש לקחת אותם בחשבון, את עצם קיומם, את העובדה שהם עדיין כאן עם כל המשא ועם כל הכאב - ואת הסיכוי, גם אם זעום, שהדברים יגיעו אליהם בדרכים כאלה ואחרות. תגובה 445006.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש