בתשובה לממי לביא, 04/05/00 22:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שמח לסטות מהעניין הגדול שלשמו התכנסנו, אל הדיון החביב שנפתח כאן. לרוב, אני כמו צחי ברזיק וממי לביא: המוזיקה מרגשת אותי הרבה יותר מהמילים. אבל יש לא מעט יוצאים מהכלל. איזה שורה מושחזת היטב, שבצירוף למוזיקה לאו דווקא מדהימה, ומפי זמרת (או זמר) שאופן שירתה הולם, פוגעת ישר בלב, באופן שמאפיל לחלוטין על המוזיקה - ומצד שני, לא היה עובד אילו היה נשאר על הנייר בלבד. הזכרתי במאמר את "כי האדם עץ השדה". זה כבר גובל בשירה, להבדיל מפזמונאות (נדמה לי שהמילים הם של נתן זך), ואז יש סכנה שהמוזיקה תאפיל על המילים. בשיר הזה, ספציפית, יש ביניהם קרב קשה, והחסד ששלום חנוך עושה הן למוזיקה והן למילים רק מחדד אותו, בעיני. אבל כשמקפידים להשאר בפזמונאות, זה יכול להצליח. רק לפני הדוגמאות הטובות, אציין גם שיש גם מילים מכוערות. כאלה שנטפלות אל מנגינה שהיתה מעדיפה להיות מושרת בלה-לה-לה. אריק איינשטיין, לדעתי, מעולם לא היה צריך לכתוב מילים. והזכרת (ממי) את "פרח". כן, גם אני מעדיף את הביצוע של יהודה פוליקר על גידי גוב, אבל זה העדפה של חלה בת שבוע על חלה בת שבוע וחצי. פוליקר לא מצליח לצקת בלחן (הבינוני) של עצמו עניין רב, אבל לדעתי הבעיה מתחילה במילים (צרויה להב, אם איני טועה), רצף קלישאות מתייפייפות. המלכודת היא שהשיר הוא על ילדה שמתה במלחמה, ואני חושד שפוליקר חשב שזה כשלעצמו מספיק כדי לרגש, ו"נתן למילים לדבר". הן מדברות סרק. וכמובטח, הדוגמאות הטובות למילים שהצליחו לגעת (בי). זה קרה מדי פעם לאהוד מנור: "לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא, כל הזמן אני הולך לשם ולא מוצא". יונתן גפן: "בכל מקום בו מישהו מעופף, מישהו אחר מתכופף; בכל מקום בו מישהו צועק, מישהו אחר שותק" (נד-נד, בביצוע פוליקר). "נעמי" של ג'וני שועלי (לא יודע של מי המילים). אביב גפן הביא את זה אל סף הגרוטסקה (ורבים יאמרו שעבר אותו, אבל לא אני) עם "אנחנו דור מזוין". חמי רודנר עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה ב"בואי ניפרד". אבל האומן הגדול באמת של השורה הפוגעת, בעיני, הוא אהוד בנאי. לפעמים קשה לדעת אצלו אם זה באמת המילים או שזו "רק" השירה הישירה והחשופה שלו. אבל אם עוד היה לי ספק ב"יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח", אז אין לי ספק ב"מהרי". דווקא בגלל שהמוזיקה סתמית יחסית, זה חייב להיות המילים: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא מובטל מעבודה ואהבה. כן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא". אבל, השואה... (איכשהו חזרתי לנושא שלשמו התכנסנו). נסיון להתמודד עם השואה בפזמונאות נראה לי חסר סיכוי. לשמחתי, כמעט לא ניסו. אני יכול לחשוב רק על הדוגמה הברורה: "אפר ואבק", של יהודה פוליקר (פעם שלישית) ויעקב גלעד. נסיון אהוד, וגם אני מעריך אותו כנסיון, אבל חוששני שלא עלה יפה. יש בו כמה שירים יפים, וכמה שירים חזקים, והרבה נסיונות מוזיקליים מעניינים. אבל הוא לא מצליח להיות חוויה, ונותר יומרה ללא כיסוי. והוא אפילו לא מתמודד עם השואה חזיתית, אלא "רק" עם תודעת הדור השני. באשר למילים, השיר היחיד שם שאני מוצא אותו קצת נוגע, הוא דווקא "חלון לים התיכון" האופטימי, שבעצם מפנה את גבו לשואה. השיר הייצוגי באלבום, שיר הנושא "אפר ואבק" ("ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?" וכו'), שייך בשבילי, צר לי לומר, לתחום המילים המכוערות. הוא מרגיז אותי מכמה וכמה בחינות, שאני לא רוצה לפרט כאן (כבר הארכתי יותר מדי). אני מוכן לסלוח לו רק בגלל הנסיון לעשות את מה שהוא כנראה בלתי אפשרי, אבל אני הייתי מעדיף לא לראות יותר נסיונות כאלו. וזו גם תגובתי להצעה של נועה (בהמשך הדיון) לעשות "שיר יום השואה" כל שנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמאות לשירים שלדעתי דווקא כן הצליחו ותמיד יצליחו לרגש - ''הקיץ האחרון'' (שאין לי מושג על מה הוא נכתב, אבל אינספור טקסי יום הזיכרון בבית הספר החדירו אותו טוב טוב לראש שלי בהקשר הזה), ''לבכות לך'' (השיר של אביב גפן, אם ככה באמת קוראים לו, מתקשר דווקא עם אריק איינשטיין כהספד ליצק רבין), ''אסור לקטוף את פרחי הגן'' שמתקשר (מאותה סיבה כמו הקיץ האחרון) עם יום השואה, תמיד. משום מה, נראה לא לא במקום לשמוע את השירים האלה מחוץ לתאריכים שאליהם הם מתקשרים לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פדאנט כהרגלי, אעיר על כמה קוצים של יוד: 1. אכן, נתן זך כתב את "כי האדם עץ השדה". בעיני, אחד הדברים היפים שנכתבו בעברית. 2. יהונתן גפן, לא יונתן. 3. בזה אני לא בטוח, אבל נדמה לי שמי ששר את "נעמי" הוא שרון מולדאבי, ולא ג'וני שועלי. 4. אכן, אהוד בנאי הוא עוד אמן ממנו מתעלם המיינסטרים, וחבל. אני ממליץ בחום על האלבום "קרוב". 5. אתרום שיר מרטיט משלי - "דברים שרציתי לומר", של יעקב רוטבליט. (כן, שוב פוליקר...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. תודה 2. תודה 3. תודה, כנראה 4. נו באמת. נכון שאהוד בנאי מוזיקאי נפלא (ויש לי עוד הגיג או שניים עליו, בפעם אחרת), אבל זה כשלעצמו עוד לא מוכיח שהמיינסטרים מתעלם ממנו... דומני שהוא אחד האמנים הטובים המושמעים ביותר, או לחילופין אחד האמנים המושמעים הטובים ביותר. 5. תודה. רציתי בתגובה לעיל לרשום משהו של רוטבליט, אבל מעשה שטן, לא הצלחתי להזכר בשום דבר ספציפי, חוץ מ"אחרי ככלות הקול והתמונה" (דני בסן) הלא ממש מוחץ, ו"שיר לשלום" שהיה כנראה מוחץ לזמנו אבל היום כבר הימנוני מדי. האמת, "דברים שרציתי לומר" לא עושה לי את זה, אבל עכשיו אני נזכר ב"שבתות וחגים" (יהודית רביץ) שדי כן, מבחינת המילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת כך לדעתי פוליקר הוא גאון מוסיקה אתה לא צריך להתעצבן מהשיר ''אפר ואבק'' שהוא כל כך טעון מבחינה רגשית ונוגע בנושא השואה הרי אנחנו יודעים שפוליקר גדל להורים ניצולי שואה הוא מוציא את זעמו או את הכעס שלו בשירים אין פה מה להתעצבן אני חושבת שאתה כניראה לא מבין ביצירות הבלתי מעורערות של פוליקר שהוא לפי דעת הרבים גאון מוסיקה ולא רק זה אלא שהוא יוצר מלחין ומה לא אני חושבת שקצת הגזמת עפ זה שהתעצבנת זה סה''כ שיר ושיר שנוגע לא רק בניצולי השואה אלא גם באנשים שהם לא ניצולי שואה ואפילו ילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פרח". משום מה השיר הזה מתקשר אצלי עם הילדים שנהרגו בראס בורקה (? נורו ע"י חייל מצרי). אולי אני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא טועה. לילדה קראו צליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר שיר של ג'וני שועלי בשם נעמי. אתה יכול לפרט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 120969. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז שנים אני משוכנע שאריק איינשטיין הוא פזמונאי זוועתי, פשוט מביך בנומך מילותיו; והנה בא אריאל הירשפלד וטוען שהוא משורר, לא פחות. מאוד ניסיתי לפטור את המאמר של הירשפלד כניסיון ילדותי להדהים את קהל הקוראים באיפכא מסתברא מאולץ; וניסיתי לחשוב שאלו לא יותר מלהטוטי חוקר ספרות שבאמצעותם הוא יכול היה למצוא עומק גם ב"יונתן הקטן". ולא הצלחתי: הטיעונים שלו באמת משכנעים בעיניי. ויחד עם זה, אני עדיין מרגיש שהמילים של איינשטיין, באותם שירים בדיוק שהירשפלד מדבר עליהם, כמעט מרגיזות בנמיכותן. דיסוננס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הם משכנעים? תקרא שוב: "...אבל יש כאן משהו מכאיב יותר: הרי "לא משנה" במשמעו המילולי אומר בדיוק ההיפך מ"נשנה". כלומר, המלה האמורה להכיל את הידיעה ואת ההתגברות עליה בו-בזמן, במישור אחר, מבטלת את ההתגברות הזאת: דבר לא השתנה ולא ישתנה". אני ממש יכולה לדמיין את איינשטיין יושב על הספה שלו ואומר "בחייאת זומזום". באותה מידה הייתי יכולה לנתח את הטקסט בתגובה שלך ולטעון שהוא גאוני (כולל התייחסות לאלוזיה שב"מביך בנומך מילותיו" - צירוף המתייחס לנומך הגדר שעליה יושב אותו משורר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראי, אני מסכים שאיינשטיין כנראה לא חשב על הקשר המילולי בין "נשנה" ל"משנה". אני לא בטוח אם הירשפלד חושב שאיינטשיין חשב על כך, ואם זה מה שהוא (הירשפלד) אומר כאן1. הקשר המילולי הזה הוא הבחנה של הירשפלד, אבל היא בסך הכל סימון במרקר של משהו שאני כן מסכים עם הירשפלד שנמצא בטקסט, ולא במקרה: המודעות לכך שהעולם לא ישתנה וכו'. 1 אם כי זה יכול להשתמע, כך שהניסוח של הירשפלד הוא במקרה הטוב בלתי זהיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. באמת תובנה עמוקה וייחודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יונתן הקטן" הוא אכן שיר עמוק מאוד. הוא מתחיל כשיונתן הקטן "רץ בבוקר אל הגן": לכאורה, הילד שמח מאוד לבוא לגן, והמאזין משוכנע שמדובר בגן הילדים; אולם חיש קל מתברר שזהו גן רגיל, ללא גננת וסדר יום, וכי אושרו של יונתן נובע מן החירות לעשות כרצונו. מן הסתם, הוא פועל כך שלא על דעת הוריו ואולי אף בניגוד לרצונם. והוא אכן מטפס על העץ, פעולה שהוריו ודאי היו מתנגדים אליה בזל הסיכון הכרוך בה. אבל מייד רומז לנו השיר כי יונתן נדחף לפעולה זו משום שהוריו, למעשה, מתעלמים ממנו: מטרתו בטיפוס היא לחפש אפרוחים. נראה שהוא מזדהה עם יצורים מסכנים אלה שגם הם, כנראה, נזנחו בידי הוריהם. ובאמת אפשר לראות, שבמקום זה מוותר המשורר על שפתו ה"ילדותית" כביכול, ועובר לשפה "חתרנית" יותר: "אפרוחים חיפש" - בניגוד ל"חיפש אפרוחים", שהוא הסדר הרגיל של המלים. ומייד אחר כך - מופיעה תפיסת "הסדר הטוב", התפיסה המוסרנית, המגדירה את הילד כ"שובב" ומראה, למעשה, שגם לילד במצבו העגום של יונתן אין "ויתורים"(או אולי, אבות אכלו בוסר וגו'): החטא טומן בחובו את העונש, והטיפוס הלא ראוי גורם לחור במכנסיו. אם יונתן רוצה, בדרכו הקטנה, ךשנות את העולם - אולם לשווא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוחים פארודיים של יונתן הקטן הם עתיקים, עוד מתקופת הלימודים של אימי. עסקו כאן בעניינים דומים גם בפתיל החל מתגובה 187514, ושים/י לב במיוחד גם לתגובה 188673, ובאופן כללי בפתיל גם לחוסר ההבנה המשעשע של הגברת רבקה ירון, שהיא, אזא"מ, מורה לכתיבה יוצרת או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאינני רואה את ההבדל הגדול בין זה ובין הניתוח של הירשפלד לשירי איינשטיין. לא הצלחתי לראות מה שכנע שם את ירדן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכיתה ו' בערך החלטתי לתרגם לאנגלית את יונתן הקטן וגם לשמור על החרוזים. המורה עיינה בדף ואמרה שהיא לא מבינה מה כתוב שם (נעזרתי כמובן במילון ואני מניחה שיצאה אנגלית משובשת ומוזרה). כך ירד לטמיון מפעל התרגום הראשון שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה בא צ'יקי וטוען שהירשפלד וגם איינשטיין הם שמאלנים בכיינים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הוא צודק... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כראיה מס' 1 - השיר "יושב על הגדר" : יושב על הגדר רגל פה, רגל שם יושב על הגדר בסדר עם כולם. דופק חיוכים לכל הכיוונים ותמיד, תמיד נמצא בעניינים. יושב חושב על הגדר מביט לפה, מציץ לשם קורא עיתון שומע חדשות בזמן שוטף את עצמו במסך עשן. אריק איינשטיין יודע לכתוב על מעט מאוד דברים, בעיקר על עצמו ועל חוויותיו כתל אביבי, חילוני, מהורהר, שאוהב את ארץ ישראל, בני אדם אחרים ואת הפועל תל אביב, אבל על מה שהוא יודע לכתוב הוא כותב מצוין, יש לו שירים רעים, כמובן. יש לו אפילו שירים מביכים, והוא לא הבנאדם הכי מבריק בעולם (אי אפשר לקבל הכל), אבל גם כשהוא אומר דברים פשוטים מאוד הוא לא בנאלי, והשפה שלו ישראלית מאוד, ורעננה, ומדוייקת. שביר, מתפורר בקלות מעמיס על עצמו את כל העולם, נושב כמו עלה למשב כל רוח קלה, בקיצור, שביר מתפורר בקלות. (זה מביך זה? זה מקסים!) והנה כמה דיבורים קטנים של אריק איינשטיין, מעצמו לעצמו: למה לי לקחת ללב - יש לי דברים חדשים בראש, יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח. למה לי לקחת ללב - יש לי הרבה לאהוב מראש, יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח. תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק ותן לשמוע. תן לחיות ותן לטעות תן לעצמך לסלוח. פשוט לאהוב. זה מה שרציתי לכתוב - לך עם זה לאט, ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה תראו איזה יופי, ככה אדם מדבר עם עצמו, אני לא משווה את זה לטקסטים המכוננים האחרים שהוא שר, לקלאסיקות שירי המשוררים, להצהרות הפוליטיות למחצה של חנוך, השנונות, המתוחכמות, לפעמים אדם כותב דברים פשוטים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, לפעמים זה יוצא לו נכון. יושב בסן פרנסיסקו על המים שוטף את העיניים בכחול ובירוק יפה בסן פרנסיסקו על המים אז איך זה שאני מרגיש רחוק רבי יהודה הלוי כבר אמר את זה, אבל המילים של איינשטיין חדשות ויפות, בעיני לפחות, ואין בהם תחכום, אבל גם אין בהן קיטש, ואין בהן רצון לשאת חן, ויש בהן אמת. ראיות נוספות בפוסט הקודם שכתבתי על איינשטיין, המילים של "שיר אחרי מלחמה" ושל "הימים הארוכים העצובים" (מספיק אפילו להתעכב רגע על הכותרת של השיר), אני יודע שיש לאיינשטיין גם שירים פחות טובים, ואפילו שירים רעים. אבל אפילו בשיר רע כמו "שיר אהבה סטנדרטי" מתחבאת שורה כמו: רק רציתי ללכת, ללכת את כל הזמן. לסיום, "סע לאט", אולי השיר הכי יפה שאיינשטיין כתב: נוסעים במכונית הישנה, לתוך הלילה הרטוב. הגשם שוב נהיה כבד, ולא רואים ממטר. סע לאט. צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות ואני חושב כמה חם בבית, ואיזה מסכנים החיילים - ששוכבים עכשיו בבוץ. סע לאט, סע לאט. ברדיו - החלפון של הגשש, פתאום התחילו חדשות. הלילה יירד ברד כבד, אצלי הלך הוישר. צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון. ואני חושב הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים - שאוכלים להם ת'לב. סע לאט, סע לאט. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, לא יתחילו בלעדינו, סע לאט, סע לאט. נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב. מחר אני אקום מוקדם, תראה יהיה בסדר. צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים, ואני חושב עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון - ונלך לעזאזל. סע לאט, סע לאט. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, לא יתחילו בלעדינו, סע לאט, סע לאט. נוסעים במכונית הישנה, לתוך הלילה הרטוב. אז אני יודע שתוכלו לצטט לי שירים אחרים שלו, גרועים. אבל לי לא חבל בכלל שהוא החליט לפעמים לתפוס את העיפרון שלו, ולתת למחשבות לרוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איינשטיין לא כותב מדהים, אבל הוא מדייק, הטקסטים שלו לא מרעידים את הנפש, אבל הם יפים ונכונים לפעמים, ואל תקראו לו ''מביך''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך. משוררים קלאסיים כותבים טקסטים שמימיים שמקורם כאילו מגיע מספירות עליונות. לטקטסטים של איינשטין יש הרגשה מאוד ארצית וגשמית במובן הטוב של המילה, מין ריח של אדמה טובה. אני זוכר שפעם מזמן אמרתי לאיזו מורה שאם ביאליק היה חי היום הוא היה כותב איינשטיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
5 רבעים זה סתמי בעיניך? טוב, אולי אצל אהוד בנאי. אצלי הפייבוריטים זה שירים שהם באיזשהו אופן יותר גדולים/דרמטיים/מלאי פאתוס אך לא מגוייסים כמובן. לפעמים דווקא כשזה נכנס בדלת האחורית, זה הכי חזק. למשל "אגדה יפנית", "שיר ללא שם" (שהוא שיר צנוע ואישי, שיש בו כוח שקט) ועוד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |