בתשובה לשוקי שמאל, 09/04/07 11:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
החיבור של דברי ושל כליל החורש שהיה אמור להוציא משהו יותר מבוסס, הוציא משהו אחר. הדברים הלא מבוססים אצלך: א. אם בעלי המטעים בדרום היו משחררים את העבדים ומעסיקים אותם כשכירים -היו המטעים יכולים להמשיך לעבוד. השאלה היתה כמובן איזה שכר היו משלמים להם. עדיין היה מרווח מספיק לשלם להם כך שישארו. ההגירה צפונה לא קרתה בגלל שהמטעים התמוטטו עקב עלויות השכר ונוצרה אבטלה. שתי הבעיות שאתה מעלה אינן מתייחסות למה שכתבתי; השיטה הדמוקרטית היא תרכובת של אינטרסים ואידאולוגיה. הקביעה שלך שאנשי הצפון היו אמורים להתנגד לביטול העבדות בגלל פגיעה במקורות התעסוקה שלהם, אין לה על מה לסמוך. ארה"ב באמצע המאה ה-19 היתה בתנופת התפשטות וגידול עצומה והיה מקום לכולם. מאותה סיבה לא הגבילו את ההגירה מאירופה לארה"ב באותה תקופה.העבדות הוותה באמת סתירה פנימית הן מבחינה דתית והן מבחינת העקרונות החוקתיים. לגבי הסיבות לקריסת העבדות: התעשיינים בצפון לא באמת התקוממו על התחרות הבלתי הוגנת. אפילו אם היו מציעים להם עבדות- הם לא היו רוצים אותה; והיו מקומות עבודה בצפון שהתנאים שם היו גרועים יותר מאשר בחלק משדות הכותנה בדרום. אתה צודק באשר לדו הקיום השביר שיצרו האבות המייסדים עם מוסד העבדות. מערכת האידאלים של המאה ה-19 על כל גווניה מאד לא התאימה לקיום עבדות, במיוחד אם היא קיימת כמוסד במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו כבר פעם שנייה לפחות שאתה מביע רגשות חמים מסוימים כלפי מוסד העבדות, לפחות יחסית לסוגי העסקה קפיטליסטיים מסוימים. הבנתי שאתה טוען שלבעלי העבדים הייתה אחריות מסוימת כלפי עבדיהם, כזו העדיפה על פני חוסר האחריות המוחלט של יחסי עובד-מעביד בחברות המודרניות. האם אותה "אחריות" הייתה עניין הקבוע בחוק? או שבפועל ידוע שהיא הייתה הנוהג הרווח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''א. אם בעלי המטעים בדרום היו משחררים את העבדים ומעסיקים אותם כשכירים -היו המטעים יכולים להמשיך לעבוד.'' זה למעשה מה שקרה. מזמן מה לאחר סיום הרקונסטרוקציה (תהליך בנייתה מחדש של ארה''ב לאחר מלחמת האזרחים, כשהשחורים כבר היו ''חופשיים) ולפחות עד לתחילת שנות החמישים, רוב השחורים בדרום הועסקו כשכירים באותם המטעים שאבותיהם הועסקו בהם כעבדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר איך הגענו מעניין הברית מילה לעבדות ומלחמת האזרחים. חוששני שאנו גולשים מנושא קטן (תרתי משמע) לנושא גדול ממנו ובמקום למצוא את הדרך חזרה אל נושא הדיון, נמצא את עצמנו גולשים לויכוח השוק החופשי מול הכלכלה הממורכזת. הנושא שגלשנו אליו מסובך וקשה עד בלי די. רק לשם הדגמה הנה בחינה של 2 הנקודות בתגובתך מנקודת מבט שונה: א. "הרקונסטרוקציה (תהליך בנייתה מחדש של ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים...)" - מעניין לדעת שהמונח "הרקונסטרוקציה" משמש בארה"ב באופן בלבדי כדי להגדיר תקופת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית (1865-1877). הרקונסטרוקציה מלכתחילה מטרתה היתה לקומם מחדש את המוסדות הנבחרים במדינות הדרום וליצור את הרקע לחזרתן כמדינות לברית ולאו דוקא לקומם את כלכלתן. בכל מקרה, הדבר היחיד המוסכם על כל הדנים בעניין לדורותיהם, הוא שהרקונסטרוקציה נכשלה באופן טוטאלי. לעומתזאת, כלכלת הדרום אמנם חטפה מכה רצינית בזמן המלחמה, אבל השפעות המכה דעכו די מהר וכלכלת הכותנה היא גם היום גורם חשוב בכלכלת הדרום. ב. "רוב השחורים בדרום הועסקו כשכירים באותם המטעים שאבותיהם הועסקו בהם כעבדים" - למעשה הם היו עובדי קבלן ולא שכירים (עובדים זמניים תמורת חלק מן הרווח). מה שמעניין במיוחד, הוא שלמעשה לא היה הבדל גדול במצבם האקונומי לפני ואחרי המלחמה. אם אני מנסה לראות בגדול, במה אני חולק עליך ועל איציק ש., הרי שהבעיה שלי היא עם האבחנות המרקסיסטיות שלכם (העברת העולם כולו בפריזמה כלכלית) ואלו 2 טענותיי: 1. את מה שרוב ההיסטוריונים יגידו לך על הסיבות למלחמת האזרחים אפשר לסכם במשפט הבא: אין לטעון שמלחמת האזרחים פרצה בגלל סיבות כלכליות, משום שמול כל סיבה כלכלית לפרוק הברית יש סיבה לא פחות טובה (ואולי להיפך) מדוע להשאר בברית. 2. בסופו של דבר המלחמה פרצה בקונטקסט של מאבק המעמד הבינוני העולה (הבורגנות בלשונך) מול האריסטוקרטיה המורשתית (באנגליה) והקרקעית (בדרום ארה"ב). ההמונים בצפון אולי לא אהבו את השחורים עד כדי למות בשבילם, אבל הם גם לא ממש חבבו את האדונים מן הדרום עם האחוזות, המטעים והמאמיז שלהם. ואכן אם מסתכלים מן הפרספקטיבה של מה קרה אחרי המלחמה רואים את הדבר הבא: מבחינה כלכלית לא הרבה השתנה, לעומת זאת חל פיחות רב עוצמה במעמדו הפוליטי של הדרום (לפני המלחמה שליש מן הקונגרס ושני שליש מבוגרי ווסט פוינט באו ממדינות הדרום). בפרספקטיבה הזו יש לראות את השפעתן של האידיאות הדתיות והמוסריות האנטי-עבדותיות של האליטות המובילות בצפון, מפני שהאליטות האלו הן שהובילו את הצפון אל המלחמה למרות העויינות הברורה של ההמון כלפי הגיוס למלחמה. לא היה זה ההמון שקנה את את אוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר-סטואו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיעון 2 שלך הוא מרקסיסטי לכל דבר ועניין, ומזכיר לי את ה-18 בברימר של לואי נפוליאון, עד שמגיעים לשני המשפטים האחרונים. לא ברור לי מה הקשר של האידיאות הדתיות לעניין, ההיבט הכלכלי מסביר את הכל בצורה מספקת. להמון הצפוני הייתה עויינות ברורה כלפי הגיוס למלחמה? הייתי רוצה לראות קצת ראיות לכך, סתם מתוך סקרנות, כי שמעתי דעות הפוכות במקום אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את טענתך ואנסה לדייק קצת יותר את התואר "מרקסיסטי". הכוונה כאן אינה למרקסיזם במובן של קומוניזם או סוציאליזם אלא לגישתו של [הכלכלן ו]הפילוסוף קרל מרקס שניתן לפרש את כל מהלך ההיסטוריה במונחים של אמצעי ייצור, כח עבודה וחלוקת ההון. טיעון 2 שלי (שהוא בגדר תובנה שלי ולא עובדה מוסכמת) הוא אכן משהו קרוב מאוד למלחמת מעמדות, אלא שכאשר יורדים לפרטים רואים שזה תאור חלקי ולקוי מאוד. המעמדות בארה"ב ובפרט לענייננו לא היו מתוחמים בקוים כלכליים ברורים. בצפון נוצרה קואליציה של ליברלים, דסנטרים נוצריים, סופרג'יסטיות (זכות בחירה לנשים) ואפילו קפיטליסטים (לפחות חלק מסויים מהם) שהובילו את הקו הגורס שעבדות אינה מתישבת עם חרויות האזרח כפי שנקבעו בהצהרת העצמאות. ההכרה הזו לא היתה נחלתם של אבולישניסטים קיצוניים בלבד דוגמת ג'ון בראון, אלא של חוגים רחבים הרבה יותר. (זכור כי עוד לפני 1860 בוטלה העבדות באימפריה הבריטית וגם בארה"ב (כולה) היה אסור ליבא עבדים חדשים). הקשר של האידיאות הדתיות לכאן הוא שחוגי הקוויקרים וכיתות נוצריות קרובות הם שהובילו את המאבק לביטול העבדות בארה"ב מראשיתו ועמדו באוונגרד שלו (ע"ע ג'ון בראון). בימינו קשה לעיתים לזכור שלא תמיד מתייצבים הקלריקלים בחזית אחת עם הריאקציונרים. העמדה (עד כמה שהיתה בכלל עמדה מגובשת ומנוסחת) של ההמון היא עוד יותר מעניינת. מצד אחד, בדרום, נראה שהיתה נאמנות כמעט מלאה לקונפדרציה. עובדה ידועה היא שבעלי העבדים היוו חלק קטן בהרכב החברתי של הדרום וחלק מן הלבנים היו עוד יותר "עניים" מן העבדים השחורים. מנקודת המבט הזו, מפתיע עד כמה ששו הלבנים הללו להקריב את חייהם על זכותם של אליטות קטנות להחזיק בעבדיהם. מן הצד השני, בצפון, ההתנגדות המאוד רחבה למלחמה היא עניין שאינו במחלוקת. את ההתנגדות כדאי לחלק כך: מצד אחד התנגדות פוליטית של בערך חצי מן המפלגה הדמוקרטית בצפון (ראשי הנחושת) שהעמידו לבחירות של 1864 את מקללאן עם מצע אנטי מלחמתי. מצד שני חברו אליהם פרולטרים (בעיקר אירים-קתולים) ממניעים גם של תחרות על מקומות עבודה וגזענות וגם של התנגדות לגיוס (זהו דרך אגב הרקע ההיסטורי לתמיכתם של האירים-קתולים במפלגה הדמוקרטית עד היום, קנדי וגו'). במשך כל המלחמה היתה עריקות בקנה מידה גדול מאוד, כולל התנגדות מזויינת למגייסים. חלק לא קטן מן המגוייסים בצפון היו מגוייסים בכפייה (האיחוד עבר תוך כדי המלחמה ממצב של צבא וולונטרי למצב של גיוס חובה ע"פ מכסות). ב-1863 פרצו בעיר ניו-יורק מהומות של ממש שהחלו בשריפת משרדי הגיוס והדרדרו לפוגרום נגד שחורים (אאל"ט נשרף בית יתומים של שחורים). היו כ-100 הרוגים והיה הכרח להכריז משטר צבאי ולהביא את המיליציה. http://en.wikipedia.org/wiki/New_York_Draft_Riots#Af... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |