 |
זה לא "מצב" - זה תיאור של יכולת ומוכנות של אדם (תינוק, ילד, מתבגר, מבוגר) לקחת חלק בחברה.
אבל התיאור שלך כולל הנחה שהבעיה של אוטיסט היא כמו הבעיה של חרש: רוצה לשמוע, לא יכול. וכמו אצל חרש, ההנחה הזו אינה בהכרח נכונה.
אם תסתכל מקרוב על האמירה שלך, אתה מניח בכך שהאוטיסט ***מעוניין*** ללמוד לתקשר ולפעול פעילויות יומיומיות.
אבל זו הנחה שגויה. למעשה, הבעיה היסודית של החברה שמסביב לאוטיסטים עם רוב האוטיסטים אינה חוסר יכולתם אלא חוסר הבנה ורצון לדרישה הזו שישתלבו בין אנשים. ואני לא מדברת כאן על דברים כמו דעה פוליטית או אופנת לבוש: אני מדברת על מוכנות להתלבש ולהישאר לבוש; על המוכנות ללכת ברחוב ולא להישכב על המדרכה כשהוא רוצה לנוח; על המוכנות לשמור את עשיית הצרכים למקום ולזמן המתאימים (ולא, למשל, להרטיב במהלך שיעור בכיתה או תוך כדי הליכה ברחוב); על המוכנות והיכולת להבין שהילד שיושב לידם בשיעור אינו מוכן לסבול נגיעה חוזרת ונשנית בכתפו, גם אם הנוגע נורא-נורא רוצה למשש את הנמשים (ובגילים מאוחרים יותר, מישושים אחרים שנהיים בעייתיים עוד-יותר).
ואני מדברת כאן על ילדים בגיל שש, שבע, שמונה, עשר... ...גיל שיש בו ציפיות מהילד להיות מסוגל להיות לבוש, נקי, ומסוגל לשבת בכיתה.
קיימות "שיטות" רבות אבל כולן מבוססות על מציאת דרך לשתף מודעות עם האוטיסט ולהגיע להסכמות חברתיות בסיסיות ביותר. זה לוקח זמן. זה לוקח תשומת לב. זה לוקח את כל המשאבים של משפחה עם ילדים כאלה (ומשפחות כאלה מתפרקות בסיטונות עקב הקשיים שבגידול ילד מסובך עד כדי כך, כך שלעיתים קרובות מוסטים משאבים מההורים המטפלים לכיוון מלחמות-באמצעות-עורכי-דין וכדומה).
ובסופו של דבר, אם המשאבים הושקעו בילד (ולא רק מצד הוריו אלא גם מצד הסביבה - המשפחה, בית הספר, המכולת והסופר-מרקט והאוטובוס והספריה והקולנוע וכל המקומות האחרים שנזקקו להרבה מאוד כושר ספיגה עד שהאוטיסט הסכים להתנהג בצורה קבילה במקומות אלה) מספיקים, אכן, ה"מצב" שופר. וה"שיפור" הוא רק למידה מצד שני הצדדים (האוטיסט והחברה שסביבו) שיש יתרונות מסוימים בסבלנות והתאמה הדדי - התוצאה היא שהאוטיסט יוכל לתפקד בתוך החברה ולהיות עצמאי (בדרכו) ולתרום לחברה (כשרונות עצומים באים לעיתים עם האוטיזם).
|
 |