בתשובה לראובן, 12/02/07 18:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש שירים שמתאימים למדיה, האייל מסתדר מצויין עם יצירותיו של השכ''ג ואחרים (יצירות מופת בעיני) בדיון ''ט''ו בשבט הסיני'', אבל כשקורא אני את השירים בעמוד זה, אינני יכול שלא להיזכר באימרתו של הרב הצדיק ארי-ה לוין, שכתב ''ומי שמנסח דבריו בלשון סתומה, סימן שאין לו מה להגיד. לכן יבחר בסגנון מעורפל זה, כדי לנסות לצוד נפשות במליצותיו ...'' |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מחרוזת השירים ה"סיניים" הקצרים של שכ"ג ואחרים היא שובבה ומקסימה, אבל אתה הרי לא טוען ברצינות שהשירים האלה (שבודאי שורבטו, ברובם, תוך שתיים-שלוש דקות) הם מסוג השירים שיופיעו במדור שירה כלשהו. נזכרתי בראיון מלפני מספר שנים, עם עורך באחת ההוצ"ל הגדולות בארץ, שסיפר שהוא מקבל מדי יום כתבי יד, ובסה"כ - המוני כתבים. כל אחד מן הכותבים משוכנע שיצירתו היא יצירת מופת - ולמעשה הרוב הגדול של הכתבים אינו ראוי לפרסום. כדוגמה, סיפר שמישהו שלח לו קובץ שירים שאחד מהם, אופייני, התחיל בערך כך: "אני יושב לי מתחת למלפפון וכותב לי עם השפיץ של העפרון" (וזה לא היה שיר לילדים). (לדעתי, האיילים שהשתתפו בימים האחרונים במקבץ השירים הסיניים אצלנו, דווקא יודעים בדיוק את אופי שיריהם ואינם בעלי יומרות חסרות פרופורציה) הציטוט מדברי הרב לוין ז"ל אינו מוכר לי, אך להנחתי, דבריו נאמרו בהקשר מסויים (אולי בתגובה בנוגע לסיפוריהם האישיים של אסירים?) ולא כאמירה כוללת התקפה לכל מקום וזמן. מכל מקום, דימויים, מטאפורות ומשלים בשירה לא תמיד נכתבים מתוך כוונה "סתומה", ולא תמיד במליצות. לעיתים, הדברים, אם ייאמרו באופן ישיר ולא בעזרת אמצעי מתווך - יכאיבו מדי לכותב (במקרה שלפנינו - כותבת, נערה צעירה) או יזעזעו מדי את הקורא. לעיתים אחרות לא מדובר דווקא בכאב או בזעזוע, ועדיין חש הכותב דחף להביא את דבריו תוך שימוש באמצעי שירי עוקף, כלשהו. הפרשנות גורסת כי אוסף שירי האהבה המהווה את מגילת שיר השירים, אין משמעותו כברו והריהו בעצם אלגוריה לאהבת האל את עמו. הייתכן ששלמה המלך, שלו מיוחסת, מסורתית, כתיבת המגילה - פשוט "לא היה לו מה להגיד", ולכן "סתם" את דבריו והסווה אותם ב"סגנון מעורפל", ע"מ לצוד נפשות במליצותיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לא להמעיט בחשיבותן של הפואמות שלי, כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בעיר האריגה" תגובה 432036 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי למה שירים שנכתבו ביגון רב וברצינות גמורה תוך עמל של שנים צריכים לזכות ליחס מכובד יותר במדור השירה ממה שפלטה מקלדתו של השכ''ג בחמש הדקות שבין עזיבת הבוס לארוחת הצהריים. קשה למצא מדד מוסכם לאומנות, אבל נדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש תחושה ברורה של מה היא אומנות ראויה ברגע שהוא נתקל בה, אישית מצאתי את החריזות ההומוריסטיות ראויות בהרבה מהבלילים הלא מובנים שנכתבים כאן לעיתים. אינני היחיד שחושב כך, אחת מיצירות המופת של הספרות הרוסית, יבגני אונייגין, מכילה בין היתר קטעים הומוריסטיים למדי בחרוזים. לגבי התנ''ך, יש עניין של פשט ודרש. פשט להמון ודרש ליודעי ח''ן, אין נסיון לשבות במליצות, אלא העברת מסר שהוא ''מוצפן'', כמו בחלקים רבים אחרים בתנ''ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהשכ''ג סיפר פעם שהוא מצאצאי אבן עזרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עזרא, עזר! תגובה 375546. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 125448 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. יצירת מופת נוספת, קפקאית הפעם (עם אלוזיה חזקה לסיפור החתול והעכבר הידוע) החלה שם בתגובות. איזה כר פורה הוא אתר זה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבן בכליה, לא אבן עזרא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |