|
||||
|
||||
כן, אבל אי אפשר ליחס לו משמעות של "רצון" כיוון ש"חוקי המשחק" בעצם לא תלויים בי (במשמעות ה"אני" כיצור תבוני) אלא בחוקי הפיזיקה. לכן הרצון נכפה עלי ובוא בוודאי אינו חופשי. כמוהו גם הבחירה אינה חופשית וכו'. כל גישה מטריאליסטית/דטרמיניסטית בסופו של דבר מאפשרת לעשות טרנספורמציה (חמור יותר מרדוקציה!) למכונה המשקפת את סך הפעילות החשמלית על קלטיה השונים. לכן גם הרגשות הם אשליה וכל דבר "נפשי" הוא אשליה. |
|
||||
|
||||
נו טוב. כבר כתבתי שכנראה אין ''אני'', ואני משוכנע שכתבתי שאין רצון חופשי. יש לי בעיה עם הפועל ''נכפה'' משום שאז צריך לברר מיהו הכופה. אני לא בטוח שהרגשות הם אשליה משום תופעת הקוואליה שכבר עמדתי עליה. אין שום מניעה להתייחס למערכת פיזיקאלית במונחים פסיכולוגיים או סוציולוגיים (שהם מצומצמים יותר, מבחינת הרדוקציה של תאוריות) ובמסגרת הזו, לדבר על אחריות. |
|
||||
|
||||
א. מיהו הכופה? חוקי הפיזיקה. מי כופה על המים לרתוח ב-100 מעלות? ב. כן, אבל ההתיחסות הזו, בניגוד למשל לכפיית הרתיחה על המים ב-100 מעלות, משתמשת באידאות מוסריות, לא אונתולוגיות, ועל המהלך הזה אני מערער. |
|
||||
|
||||
א. האם אין זו חשיבה מעגלית? אין חוקי טבע הטבע אלא חוקי הטבע הם אופי תפיסתנו את הטבע. ב. האם אין כל האידאות בין מוסריות בין מדעיות אינן אלא תפיסתנו את היש? אם כן, אפשר לתפוס את היש, נניח אורגניזם, ברמה מצומצמת של ביולוגיה, ברמה מרחיבה יותר של כימיה ועוד יותר כללית של פיזיקה. ומכאן שאת הרמה המצומצמת הביולוגית ניתן לראות כרדוקציה של בפסיכולוגיה שזו בתורה רדוקטיבית לסוציולוגיה. הסיבה שהפרדתי בין שלושת הראשונות לשתי האחרונות היא הקושי המתמטי. ג.(חדש) כדי להבין. האם מובן עלינו שבמסגרת הדיון הפיזיקאליסטי אין נפש, אין רצון חופשי ואין "אני"? זה אינו שולל את מושג האחריות שאותו עוד צריך לברר. |
|
||||
|
||||
I already wrote something to this effect today, but I figured its worth another try.
How can it be an "illusion" if there's nothing there? there is no illusion without an observer - rocks do not observe optical illusions (as far as we know). if emotion or awareness are merely illusions of the "real" physical thing, what is observing these illusions? |
|
||||
|
||||
צודק, לא חשבתי על זה ככה. אני זוכר לפחות ניסיון מטריאליסטי אחד להסביר את זה במאמר מסיינטיפיק אמריקן משנת 2000 של ד'מאסיו בו הוא מדבר על "הסרט בתוך המוח", כלומר כיצד המציאות מפורשת על ידי החושים לתמונה ברת-תצפית (על ידי מה?). המאמר בבית, אולי הערב. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |