 |
לפני שנים אחדות ייצגה את ישראל באירווויזיון זמרת בשם דפנה דקל, כמדומני, בשיר "זה רק ספורט". השיר לא היה יותר מאשר זמריר בנאלי עם מקצב בנוסח דרום אמריקאי, אולם נהרות דיו נשפכו בעיתונות עליו ועל הזמרת, על אמרגניה ומלבישותיה, כמו בכל פעם שהשתתפה ישראל באירווזיון. החגיגה התקשורתית סביב ההשתתפות באירווויזיון, באולימפיאדה או בגביע אירופי כלשהו בכדורגל אינה נסובה על מוסיקה או על ספורט כי אם על זהות לאומית והימצאות על המפה הבינלאומית, כלומר, ההפך הוא הנכון, זה לא רק ספורט.
הכדורגל מנקז אליו רגשות לאומיים עוד יותר מתחרויות אחרות. ראשית, משום שהוא משחק עממי לא מסובך להבנה ולצפייה, ועל כן יכול לשמש מכנה משותף רחב להרבה אנשים במדינות רבות וכך נוצרת זירה כלל עולמית שבה נערכות התחרויות הלאומיות. יש מרכיב של הזדהות לאומית גם בתחרויות שחמט אולם אין הן יכולות לעורר אותו ריגוש שמעורר הכדורגל שכן משחק השחמט הוא נחלתו של קהל מצומצם בלבד.
הלאומיות תמיד מתגבשת מתוך התבדלות מלאומים אחרים ומאבק גלוי או סמוי איתם. משחקי הכדורגל הנערכים באיצטדיונים גדולים הם מקום אידיאלי להתרכזות שני מחנות לאומיים לוחמים על המגרש וביציעים. אוהדי המחנה האחד באים על תלבושותיהם וצבעם האופייני, דגליהם תופיהם וחצוצרותיהם וכמותם אנשי המחנה האחר. הם נערכים אלה מול אלה, ובמהלך המשחק משמיעים את קולם ברמה כדי לעודד את הלוחמים במגרש ולהכניס מורך בלב שחקני היריב ואוהדיו.
הכדורגל, כמנקז רגשות לאומיים עדיף על פני טניס, למשל. גם בכוחו של הטניסאי לייצג את הלאום, אולם עובדת היותו אדם יחיד שנלחם למען עצמו, בכוחות עצמו, אינה יכולה להמחק לגמרי. בכדורגל לעומת זאת מדובר בצוות שחקנים, שכמו היחידים בלאום חייבים להתלכד ולשתף פעולה ביניהם כדי להשיג את הניצחון. וגם יש להם מנהיג כריזמטי על המגרש כמו ללאום, שמפיח בהם את רוח הקרב.
מה שעושה התקשורת באמצעות פרשנות אירועי הספורט הוא יצירה או חיזוק של סטיריאוטיפים תרבותיים ולאומיים. כך הקבוצות הגרמניות מתוארות תמיד כמכונות קרות ומשומנות היטב; האנגליות - כבעלות מסורת; הברזילאיות - כתוססות וקרנבליות וכו'. בשנות החמישים והשישים תוארו קבוצות הכדורגל הישראליות כדוד הקטן הנלחם בגוליתים עצומים, ואז גם הפסד של 2:0 לנבחרת ברה"מ יכול היה להיתפס כנצחון זוטא, הרי זה הישג עצום מול ענק שכזה, שיכול למחוץ אותך עד שלא ישאר ממך שריד ופליט. עם המעבר לכלכלת שוק תחרותית בשנות השמונים החלו לדבר בתקשורת ללא הרף על משכורותיהם של השחקנים ועל הצורך להתמקצע, חלפו עברו הימים שבהם חודרוב וגלזר עבדו בהסתדרות ובסולל בונה בבוקר ושיחקו כדורגל אחרי הצהריים.
לפני המשחק עם אוסטריה רואין בערוץ 1 שחקן בשם בן שמעון (או שם דומה) היכן? בסטייקיה. המצלמה נעה הלוך ושוב ממנו אל השיפודים מעלי העשן שעל האש. הייתם מעלים על דעתכם שחקן גרמני מתראיין כך? כמובן שלא. אולם איזה מקום הוא עממי ישראלי יותר מסטייקיה, "כאן ביתי כאן נולדתי". ולשאלתו הבלתי נמנעת של המראיין על נרפותם וחוסר מקצועיותם של שחקני הכדורגל הישראליים השיב בן שמעון: "מה אתה רוצה, הם בסך הכול ישראלים, וכמו כו-לם הם מעגלים פינות".
מה שמרתק בסטיריאוטיפים הלאומיים הוא שלכל סטיריאוטיפ ניגודו. כך השחקנים הישראליים הם אומנם מעגלי פינות אך גם פטריוטים לעילא. ורביבו עושה הון לביתו בטורקיה אך הוא גם השגריר הישראלי הטוב ביותר שלנו שם, ובעצם הוא נמצא שם בשליחות לאומית במדינה כה חשובה למערכת היחסים הגיאופוליטיים של ישראל.
ובגלל פרדוקס היפוכים זה שלפיו הישראלי הוא גם זולל מנגל עצל אך גם מאלתר מתוחכם ופטריוט עז נפש קיבלנו בשבוע אחד את המלל בעיתונות על חוסר המקצועיות במשחק נגד אוסטריה ואת ההשתפכויות על ניצחונם של האדומים ("הפועל", שריד לסוציאליזם הישראלי) שאילתרו בונקר עמיד יותר מקו בר לב וקו מז'ינו והראו שוב לגויים הקפיטליסטים שבישראל הנצורה בכל זאת יודעים לבנות חומה. בסיבובים הבאים, אחרי שתבוא התבוסה הבלתי נמנעת, ידברו ככל הנראה על כך שההגנה של הפועל, למרות גאוניותו של גרשון, חדירה יותר מקו התפר. בכדורגל, ובפרשנותו בתקשורת, הספורט הוא עניין שולי כמעט, העיקר הוא הסטיריאוטיפים הלאומיים, רגשי התסכול הלאומיים מצד אחד, והגאווה הלאומית מצד שני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש