בתשובה לדובי קננגיסר, 10/11/06 13:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(נדחף לדיון לרגע, תיכף הולך) אני כותב עכשיו רפרט על המאמר של בלבן (אשר בזמנו שלחתי לך לאחר שהצעתי אותו מעל דפי האייל <דמיין קישר כאן>), על השימוש בטעות כהסבר במדעי החברה והרוח: The Use of Error as an Argument in the Language of Human Sciences (פורסם ב-Semiotica 1998). לדעתי אתה שוב מבלבל בין המשמעויות השונות של מושג הטעות. באותו מאמר הובאה הדוגמה הבאה: "טייס מטוס הנוסעים הקוריאני שהופל על ידי הרוסים בשנת 1983הכניס מספרים *שגויים* למערכת הניווט כשטס מעל אנקורג'. הוא *טעה* והפך את סדר הספרות." הקביעה "הטייס טעה" היא קביעה שמשתמשת בטעות כהסבר ועל כן היא עוצרת אותנו מלהמשיך ולחקור מדוע הטייס הכניס נתונים שגרמו לאירוע (מה אם יתברר לנו כי הטייס היה בעל נטיות התאבדותיות, כמו אותו טייס מצרי שהתאבד עם מטוסו ונוסעיו? במקרה זה דווקא נעדיף את ההסבר כי היה מדובר בפעולה מכונת ובוודאי לא בטעות). לעומת זאת. הקביעה "מספרים שגויים" משתמשת במושג הטעות כמוסבר (שכן אין ויכוח בשאלה מה היה צריך הטייס להכניס למערכת הניווט), ולא עוצרת אותנו מלהמשיך ולחקור. במקרה דנן, על פי הידוע לנו, אין מחלוקת בשאלה האם הפגזים אכן נחתו במקום שלא אליו כוונו. ולכן, הקביעה "פגז תועה" אינה עוצרת אותנו מלהמשיך ולחקור *מדוע* נחתו במקום זה ולא במקום שאליו כוונו. עד כמה שדעתי משגת, החקירה גילתה כשל טכני באחת המערכות, אולם באותה מידה היתה יכולה לגלות שחייל הזין מספרים שגויים, ואז היה עלינו לברר מדוע עשה כן וכו'. (זהו, הלכתי. תמשיכו) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדוגמת הטייס אין כל סיבה לעצור את החקירה בטענה "הטייס טעה". ייתכן שיהיה משמעותי לבדוק מדוע הוא טעה - אולי הסתנוור מהשמש? אולי היה מסוחרר? אולי מישהו הטעה אותו במכוון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ברגע שנקבע "הוא טעה" נשללה האפשרות שהוא עשה זאת בכוונה. (כבר אמרתי שאני לא פה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואז? הרי ברגע שנקבע שהוא עשה זאת בכוונה, נשללה האפשרות שהוא טעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלא הבנת את הנקודה. אם קבענו "הוא טעה" ואחר כך קבענו "כי הוא סונוור" הרי ש"טעות" הפסיקה להיות המסביר והפכה להיות המוסבר (כי סונוור). אם קבענו "הוא התכוון" ואז קבענו "כי היו לו נטיות התאבדותיות" הרי שגם "כוונה" הפסיקה להית המסביר והפכה להיות המוסבר. וזה מה שטוען בלבן: תיאוריה לא צריכה לגנות ("טעות") את נשוא המחקר שלה כאשר הוא פועל בניגוד לתחזיות שלה או לשבח ("בכוונה") את נשוא המחקר שלה כאשר הוא פועל עלפיהן. כמובן שהוא מסביר זאת בהעמקה רבה, ומה שהבאתי כאן זה רק על קצה המזלג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כאן עניין הגינוי והשבח? ודאי צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות שהוא התכוון למעשיו. אבל אסור לפסול את האפשרות שלא התכוון אליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא שוב את מה שכתבתי. לא פסלתי אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאה אחוז. אם כך אתה מתייחס גם לפוליטיקאים - כלומר, יש לבדוק אם הם התכוונו לתוצאות מעשיהם, או טעו - זה בהחלט מקובל עליי. לא זה הרושם שקיבלתי מדבריכם - דברי כל הבלבניסטים והבלבניסטים-לשעבר באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד עניין: השווה לנהג שסטה מהכביש. ייתכן שהוא תכנן לסטות ממנו, אבל ייתכן שטעה. לו היינו פוסלים את האפשרות האחרונה בכל המקרים, אולי לא היה אפשר להבחין בכך שאלכוהול, עייפות או הסחת דעת עלולים להיות קטלניים בנהיגה. ואם הוא דרס מישהו, והאפשרות היחידה היא שהתכוון לכך, אז כל נהג דורס היה נחשב לרוצח. בקיצור, פסילת האפשרות לטעות היא מסוכנת ביותר ומעוורת את עיני החוקרים לא פחות - ואולי יותר - מאי פסילתה. אם בלבן רוצה לומר שיש לבדוק את אפשרות הכוונה לפני שפונים לדבר על טעויות - מקובל עליי. זה ודאי נכון. אבל אם זו האפםשרות היחידה לדעתו (לפחות במסגרת מחקר) - הוא באמת טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל להגיד "הוא טעה" לא עוצר אותנו מהמשך התהליך - אפשר למצוא סיבות לטעות, וכן - יש לזה שימוש חיובי להפוך את ה"טעות" למוסבר (למשל, אנחנו יכולים לגלות שנהגי משאיות שנוהגים יותר מעשר שעות רצוף נוהגים לעשות טעויות יותר מאשר נהגים שנהגו פחות, ולכן נאסור על נהגים לנסוע יותר מעשר שעות). בגישה הבלבניסטית, אנחנו נאסור על קיום התשובה "הוא טעה (בגלל ש)", ונחייב את עצמנו למצוא תרוץ "הוא עשה כך בכוונה, משום שהוא רצה...". אלו ההסברים שהבלבניסט נותן כל הזמן - פוליטיקאים לא עושים טעויות, הם לא מפסידים בחירות, הם "מתאבדים פוליטית" כדי לקדם אינטרס בדלני/משתלב. כלומר, בשום מצב לא יתכן שאנחנו נבחן את מהלכיו של פוליטיקאי ומכאן נוכל להסיק ש"להבא, כדאי לפוליטיקאי לנהוג כך וכך כדי להמנע מטעויות" (כמו במקרה הנהג שנסע עשר שעות רצוף), אלא תמיד נניח שמה שהפוליטיקאי עשה מוצדק. לדעתי, זו גישה חסרת תוחלת, משום שהיא מסבירה הכל ולכן אינה מסבירה כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם אני מבין נכון (רק על סמך ההערה הקצרה שלך על הטייס), מדובר על מתודולוגיה של חקירת המיקרה ולא על שיפוט המעשים. "טעה" הוא מושג שיפוטי אליו אפשר אולי להגיע כמסקנה של החקירה, אבל מבחינה תאורטית לא ניתן לצאת ממנו? אם נמשיך את הלוגיקה הזו, באותה מידה אפשר אולי לומר שגם "שגה" זה מושג שיפוטי כי אם הטייס התכוון להתאבד הרי שהוא הכניס את הקואורדינטות הנכונת מבחינתו, ואין כאן שום שגיאה. זה כבר הופך לדיון סמנטי/פסיכולוגי ואני צריך לדעת יותר כדי לקבוע אם זה דיון מעניין או לא. שוב, לפי ההערה הקצרה שלך, עולה שעצם העניין לחקור את המיקרה הוא הידיעה שקרה בו משהו חריג (אין עניין לחקור טיסה נורמלית שמגיעה ליעד בזמן). אלא שגם כאן אתה חייב להפעיל קריטיריון שיפוטי נוסף, עיקרון על, שמקפיץ לתחום החקירה מיקרים חריגים, סטיות מהנורמלי, משהו בלתי צפוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן לא אמר גם שהטייס שגה, אלא רק שהמספרים שכתב שגויים. אם לדייק, המספרים היו שונים מאלה שצריך היה לרשום כדי להגיע למטרה המיועדת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |