|
||||
|
||||
לא יודע מי כתב את הנאום אבל זה היה נאום טוב מאד. משפט אחד אמר: "אני גאה להשתייך לאותו עם שהיטלר ראה בו את אויבו הראשי". |
|
||||
|
||||
נאומו של ברק היה מופת של שבלוניות בנאליות ומיצוי של המיאוס שקיים בטכס ממלכתי באשר הוא ממלכתי. גרוע ממנו היה רק נאומו הדל של וויצמן. מופת,לטעמי, של נאום היה נאומו של שבח ויס. עברית עשירה אך מובנת פן אישי מעניין, אנקדוטה שמיצתה את התחושות ושיר נפלא של דן פגיס. |
|
||||
|
||||
הנאום של וייס היה מבולבל ונקרא בפתוס שאבד עליו הכלח. ואני חושב שנאום של ברק היה יפה ולא שבלוני. בעניין וייצמן - אני מסכים. זוועה. |
|
||||
|
||||
רן היקר, התיזה אותה העלית לגבי נאומו של מר ברק הינה כשל מחשבתי-לוגי, האופייני במיוחד לשמאל האירופאי בכלל, ולשמאל הגרמני בפרט; צורת חשיבה זו גורסת כי 1. היטלר היה דיקטטור 2. היטלר היה מחרחר מלחמה 3. היטלר שנא ורדף את היהודים 4. היטלר רצח והשמיד את היהודים על כן 1. כל היהודים הינם דמוקרטים הומניסטים. 2. היהודים באשר הם הינם עם רודף שלום וצדק 3. היהודים אינם רודפים ושונאים איש, היות והם עצמם נרדפו וסבלו משינאה 4. היהודים אינם יכולים לרצוח ולהלחם באחרים, היות והם 'למדו מן ההיסטוריה' צורת חשיבה דואלית-אוטופית זו הינה גנוסטית במהותה, ומתעלמת מגווני האפור המצויים בראליה היומיומית בברכה א. מאן |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |