 |
ניסיתי לחשוב מה בסדרה הזו כל כך ריתק אותי. הסיפור הפסיכולוגי הוא מעניין, אבל לא מספיק, וכשלעצמו הוא יכול גם לעצבן או סתם לעורר ספקנות. אני חושד שאולי האיכות המרכזית של הסדרה, בשבילי, היא המשחק. לרוב מקובל לחשוב על איכות המשחק ככלי שבא לשרת את העלילה, או הטקסט, או חזון בימתי כלשהו שנמצא "מעליהם". אני חושב שכאן ההיררכיה התהפכה. המינימליזם הקיצוני של הסדרה משאיר את השחקנים חשופים לחלוטין, והצפייה דומה לצפייה בלוליין בקרקס: האם הם יצליחו לא ליפול מהחבל - לשמור על אמינות והזדהות במשך מחצית השעה של הפרק (והסדרה כולה)? יחד איתם על החבל נמצאים התסריטאים (נדמה לי שהיו כמה) - האם הם יצליחו לשמור על סיפור אמין ובעיקר על טקסט אמין? עוד מטאפורה שימושית כאן היא רסיטל של פסנתרן וירטואוז: אתה יכול להנות יותר או פחות מהמוזיקה, וכמעט בלי קשר להתפעל מהמיומנות המופלאה שלו, ואולי גם להנות ממהמתח - האם הוא יצליח, האם הוא לא יפספס תווים? וכמובן הסדרה זכתה לשבחים מוצדקים על עמידה באתגר הזה: הם באמת לא מעדו. כמובן שהתשואות מגיעות לא רק לשחקנים, אלא גם לתסריטאים, וכמובן לבמאי.
אגב, די במקביל יצא לי לראות סדרה ישראלית אחרת - "כתב פלילי" (נדמה לי שהיא קדמה בהרבה ל"בטיפול"; את שתיהן ראיתי רק בשידור שני. השידור השני של "כתב פלילי" נקטע באמצע בגלל איזו מלחמה, אם מתפתח כאן פתיל על זה אז בבקשה להזהיר לפני ספוילרים). זו סדרה הרבה פחות מקורית מ"בטיפול" בנושא ובפורמט, ולפי מה שהספקתי לראות לא ברור אם העלילה שם מחזיקה הרבה. אבל לא יכולתי להוריד עיניים מהמסך, ואני חושב שמאותה סיבה כמו "בטיפול": משחק פשוט מופלא, של כל הדמויות אחת אחת (חוץ אולי מהילד. ילדים הם תמיד נקודת תורפה במשחק, והיילי ג'ואל אוסמנט היה רק אחד, אבל זה לא תפקיד גדול ממילא). כאן המשחק לא כל כך מובלט, כי יש עלילה ואקשן והרבה דמויות ואתרים שונים ומגוון רקעים. אבל כששמים אליו לב, אז בעיניי ההישג של השחקנים, הבמאי והתסריטאי (בתחום הדיאלוגים) הוא לא פחוּת מב"בטיפול".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש