בתשובה ליובל רבינוביץ, 01/11/01 18:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל מבחינת עלות-תועלת, העישון הוא צורך מוכר בחברה, ולכן הוצאה מסויימת של כסף עליו היא מוצדקת, בעוד שמי שלא לובש חגורת בטיחות, לא ברור בדיוק מה יוצא לו מזה. מה, חופש תנועה בזמן הנהיגה? לוּק יותר מגניב? חוץ מזה, בניגוד לעישון, שהוא נזק מוכח אולם מצטבר, ופוגע במעשנים בנוסף לזיליון וחצי גורמים אחרים, התועלת בחגירת חגורה היא נקודתית, ברורה וזועקת לשמים. בשביל החיסכון המיידי בחיי אדם, ראוי להפקיע מהנהגים את הזכות לנהוג ברישול עצמי. כאשר יש אפשרות להציל חיי אדם, בלי להפסיד כמעט שום דבר בתמורה, צריך ללכת על זה. (זוהי כמובן הסיבה האמיתית, ולא ההתפלספות המיותרת בפסקה הראשונה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה ראוי להפקיע מהנהגים את הזכות להחליט לבד על מידת הסיכון שהם מוכנים לקחת ועל מידת אי הנוחות שהם מוכנים לסבול? מה נותן לרוב האנשים (עלק) את הזכות להכתיב למיעוט איך לנהוג, כל עוד זה לא בא על חשבונם של אחרים? במלים אחרות, ואני יודע שאמרו את זה קודם, איפה כאן הקורבן? אגב, גם מבחינה כלכלית לא ברור אם ההוצאות על המעשנים ו/או נפגעי תאונות דרכים אינן מתקזזות עם החיסכון שנובע מכך שאין צורך לטפל בהם לאורך שנות זיקנה ארוכות - הרי בסופו של דבר כולם ימותו והטיפול בהם בשלבים האחרונים עלול להיות יקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? משום שכאשר המשוואה כל-כך ברורה, וגם אם תתאמץ לא תצליח למצוא סיבה הגיונית רצינית לאי-חגירת חגורת בטיחות, יש מקום למדינה לפעול למען אחד הערכים החשובים ביותר - הצלת חיי אדם. ובקשר לפסקה השנייה שלך - כבר אמרתי בתגובתי שזו התפלספות מיותרת ואני חושב שכדאי לעצור את זה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון המשנה כאן מעניין מאוד, מכיוון שביסודו (נדמה לי) מונחת ה"מוסכמה", כי אסור לאף אחד להתערב בחיים של אף אחד, כל עוד זה לא פוגע במתערב עצמו, או כמו שאמר פעם איזה שופט: "החופש שלך להניף את ידך נגמר במקום בו מתחיל האף שלי". כתוצאה ממוסכמה מונחת זו, מנסים המצדדים בחגורת הבטיחות להסביר מדוע אי חגירתה פוגע בהם (בעיקר במונחי עלות תועלת) ולכן ישנה זכות להתערב בחיי הנוסע המסכן עצמו. אני רוצה לטעון, כי לחיים מתוך מוסכמה זו ישנם מחירים. מחירים של ניכור, של בינוניות, של התעלמות מכאב הזולת, ועוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחיים מתוך מוסכמה כזו אכן יש השלכות רעות, אבל איש כאן אינו מדבר על האופן בו צריך לנהוג כפרטים - מדובר על השאלה עד להיכן מותר למדינה להתערב, כגוף. כאדם, אני ממשיך להפעיל חמלה כלפי אחי ואחיותי בני האדם, אבל המדינה לא צריכה להתערב בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נראה לי שההתנגדות שהובעה כאן היא גם להתערבות של פרטים בחיי פרטים אחרים. כלומר, ההסכמה שפרט יתערב בחיי חברו היא רק אם חיי חברו מפריעים אקטיבית לחיי הפרט. מותר לאדם להזיק לעצמו כמה שירצה אא''כ הוא מזיק בכך לאחר. ב. ההחלטה עד כמה מדינה, כגוף, תתערב בחיי פרטיה היא נגזרת (אומנם לא אחד לאחד) מהשאלה שהעליתי. אין לי תשובות נחרצות בעניין, אני רק רציתי להפנות את תשומת הלב לכך שגם לנחרצות לכיוון ה''חיה ותן לחיות'' יש מחיר. לא קל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמר לך דובי, יש הבדל עצום בין חמלה ונסיונות לעזור לאדם אחר, אם ע"י הסברה, או תמיכה או בכל דרך אחרת, לבין התערבות כוחנית בחייו מתוך האיצטלה של דאגה לשלומו. נכון, ישנם מקרים בהם הרס עצמי מגיע לתחום של מחלות נפש ממש, ואז יש הגיון בהתערבות של המדינה, למשל ע"י אשפוז כפוי. אבל כאשר מדובר על אנשים שמבחינה קלינית אחראים למעשיהם, הפגיעה בחופש שלהם לחפש את אושרם - או להרוס אותו - בדרכם הם, רומסת את הכבוד שלהם כאנשים, ולפיכך צריך להמנע ממנה. בכלל, ההנחה שמישהו יודע טוב יותר ממני מה טוב עבורי מעלה ריח לא נעים של פטרוניות מעצבנת. "מי שמך" שאלה אותי מישהי, ואני עונה באותה הלשון עצמה: מי שמך? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |