|
||||
|
||||
דיון המשנה כאן מעניין מאוד, מכיוון שביסודו (נדמה לי) מונחת ה"מוסכמה", כי אסור לאף אחד להתערב בחיים של אף אחד, כל עוד זה לא פוגע במתערב עצמו, או כמו שאמר פעם איזה שופט: "החופש שלך להניף את ידך נגמר במקום בו מתחיל האף שלי". כתוצאה ממוסכמה מונחת זו, מנסים המצדדים בחגורת הבטיחות להסביר מדוע אי חגירתה פוגע בהם (בעיקר במונחי עלות תועלת) ולכן ישנה זכות להתערב בחיי הנוסע המסכן עצמו. אני רוצה לטעון, כי לחיים מתוך מוסכמה זו ישנם מחירים. מחירים של ניכור, של בינוניות, של התעלמות מכאב הזולת, ועוד |
|
||||
|
||||
לחיים מתוך מוסכמה כזו אכן יש השלכות רעות, אבל איש כאן אינו מדבר על האופן בו צריך לנהוג כפרטים - מדובר על השאלה עד להיכן מותר למדינה להתערב, כגוף. כאדם, אני ממשיך להפעיל חמלה כלפי אחי ואחיותי בני האדם, אבל המדינה לא צריכה להתערב בעניין. |
|
||||
|
||||
א. נראה לי שההתנגדות שהובעה כאן היא גם להתערבות של פרטים בחיי פרטים אחרים. כלומר, ההסכמה שפרט יתערב בחיי חברו היא רק אם חיי חברו מפריעים אקטיבית לחיי הפרט. מותר לאדם להזיק לעצמו כמה שירצה אא''כ הוא מזיק בכך לאחר. ב. ההחלטה עד כמה מדינה, כגוף, תתערב בחיי פרטיה היא נגזרת (אומנם לא אחד לאחד) מהשאלה שהעליתי. אין לי תשובות נחרצות בעניין, אני רק רציתי להפנות את תשומת הלב לכך שגם לנחרצות לכיוון ה''חיה ותן לחיות'' יש מחיר. לא קל. |
|
||||
|
||||
כמו שאמר לך דובי, יש הבדל עצום בין חמלה ונסיונות לעזור לאדם אחר, אם ע"י הסברה, או תמיכה או בכל דרך אחרת, לבין התערבות כוחנית בחייו מתוך האיצטלה של דאגה לשלומו. נכון, ישנם מקרים בהם הרס עצמי מגיע לתחום של מחלות נפש ממש, ואז יש הגיון בהתערבות של המדינה, למשל ע"י אשפוז כפוי. אבל כאשר מדובר על אנשים שמבחינה קלינית אחראים למעשיהם, הפגיעה בחופש שלהם לחפש את אושרם - או להרוס אותו - בדרכם הם, רומסת את הכבוד שלהם כאנשים, ולפיכך צריך להמנע ממנה. בכלל, ההנחה שמישהו יודע טוב יותר ממני מה טוב עבורי מעלה ריח לא נעים של פטרוניות מעצבנת. "מי שמך" שאלה אותי מישהי, ואני עונה באותה הלשון עצמה: מי שמך? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |