|
||||
|
||||
אני מקווה לראות את החזון שהצגתי מתממש עוד בימי חיי. כן, אני מקווה שאנשים יראו כמה כיף בקומונות, ובקואופרטיבים, ובמנזרים, ובסינדיקטים, ובכל סוגי הקהילות והארגונים האנרכיסטיים האלה, וירצו להצטרף או להעתיק את המודל אליהם. זה עונה לשאלה שלך? |
|
||||
|
||||
לא לכולם זה כיף, זה עניין של נטיה אינדיווידואלית. אני לא הייתי רוצה לחיות, אם להשתמש בביטוי של איזי, במקום שבו כולם תקועים כל אחד בתחת של השני. אני מכיר מקום אחד כזה שבו חיים קרובים שלי, ולא הייתי רוצה לחיות שם יום אחד. משום מה קרה שם לפני איזה שנתיים שלוש שאנשים ידעו שמישהי בהריון לפני שהיא בעצמה ידעה את זה, עד הרגע לא ברור לי איך. |
|
||||
|
||||
כפי שכבר חזרתי ואמרתי, קומונה היא רק מודל אחד לקהילה אנרכיסטית. אני, למשל, לא ארצה לגור בקומונה, מסיבות שונות. יש אפשרויות אחרות, כמו, למשל, חלוקה לתת-קהילות כאשר לכל תת-קהילה (משפחה, קבוצת חברות, או אפילו אדם בודד) יש שטח שלה ואוטונומיה ברמה מסויימת. אפשר לישון בנפרד ולאכול ביחד, או לאכול בנפרד ולישון ביחד. אפשר להיות קהילה שהיא גם סינדיקט של מפעל, או כמה סינדיקטים. הדמיון הוא הגבול. |
|
||||
|
||||
זה עדיין לא מעורר בי אופטימיות יתרה. אני מעז להתנבא שבכל הצורות שאתה מתאר, בסופו של דבר "יחיו כל אחד בתחת של השני", ברמה כזאת או אחרת. אולי בחלק מהן זה ייקח יותר זמן אבל זה יגיע. האפשרות של תת-קהילה של אדם בודד לא נראית לי בעלת סיכוי ריאלי, עקב מריבות, ויכוחים ואי כדאיות כלכלית. במקום שעליו אני מדבר יש "רווקיה", אבל היא לא פותרת שום דבר. חלון מול חלון, שירותים מול שירותים, להשתגע. הקרובים שלי מתים לצאת משם אבל אין להם אפשרות כלכלית להסתדר, באופן אפילו אלמנטרי, במקום אחר. המקום בקריסה כלכלית כבר שנים ולא ברור איך הוא עוד מתקיים, כך שהאפשרות לתת להם כמה גרושים (לא זוכר אם זה נקרא "פיצויים", או באיזה שם אחר) נשארה על הנייר בלבד. בגלל הילדים (2) הם לא מעיזים להסתכן והם תקועים שם, לא לבלוע ולא להקיא. האשה מיואשת לגמרי, הבעל מיואש אבל עדיין נאחז בשרידי ה"חזון" שהיה לו פעם, ומדבר על זה ש"זה עוד יעבוד". |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שהשכנים שומעים אותם מתווכחים? מזדיינים? משהו אחר? |
|
||||
|
||||
לא רק שומעים אלא גם יש להם הרבה מאוד מה לומר, אחד לשני ומשפחה למשפחה, בכל נושא, גם בנושא חינוך הילדים ואפילו בנושא מספר הילדים. מישהו שם אמר למישהו שאשתו היתה בהריון חמישי, שבמקום הזה אפשר להביא מקסימום ארבעה ילדים, שאפילו ארבעה זה יותר מדי ושלמעלה מארבעה זה כבר ניצול של הקהילה. הזוג עם הכמעט-חמישה ענה שאי אפשר להתערב לאנשים בעניינים כל כך אישיים, וכולי וכולי, ומריבות על מוסדות החינוך של הילדים ועל כל נושא שבעולם. |
|
||||
|
||||
לא נשמע לך הגיוני שאם אתה דורש ממני לממן את חינוך הילדים שלך, אני יכול להגיד לך כמה ילדים להביא לעולם, ואיך לחנך אותם? |
|
||||
|
||||
לדעתי הרעיון הוא שהוא אינו דורש ממך לממן, אלא אתה שמח לממן ממניעי ''אחווה''. |
|
||||
|
||||
אני שמח לממן מטעמי אחווה חינוך מסויים, שמתאים לאיך שאני חושב שחינוך צריך להיות, וכמות מסויימת של ילדים, שלא תמנע ממני להעניק את אותו חינוך שמתאים לאיך שאני חושב שחינוך צריך להיות, לילדי שלי. גם לפארזיטיות יש גבול. |
|
||||
|
||||
תמיד חשבתי שכל הרעיון באחווה הוא שעוזרים למישהו גם אם הוא לא מתנהג כמו שלדעתך הוא צריך, אחרת גם איין ראנד היא תומכת גדולה באחווה. |
|
||||
|
||||
נו, אז בגלל דברים כאלה ובגלל שלכל צד יש נימוקים כבדים, ובגלל שהתוצאה היומיומית היא פשוט גיהינום - בגלל זה בדיוק אמרתי שאני לא הייתי חי ככה אפילו יום אחד. אזא"מ הטיעונים של המשפחה עם החמישה ילדים הם: א. כשהם עברו לשם, בחוזה, או ההסכם, או התקנון או מה שזה לא יהיה, לא הוזכרה מילה אחת על הגבלת מספר הילדים וזה בא להם בהפתעה. ב. הם עובדי חוץ, שניהם, והכניסו למקום הרבה יותר כסף (אולי גם כשנכנסו לשם) מזה שהתחיל את הריב אתם. |
|
||||
|
||||
אלה נימוקים משפטיים. כשאתה רוצה לבנות ''שותפות אמת'' עם אנשים, אתה צריך להתחשב בהם בלי קשר לחוזה (או לכתובה), אלא עם קשר לצרכים ולרגשות הקונקרטיים שלהם. |
|
||||
|
||||
אז הבעיה היא לא המרחק מהשכנים, הבעיה היא שהשכנים אנשים מעצבנים. (ההנחה המקורית הייתה שלא מדובר בקיבוץ, או משק שיתופי אחר.) |
|
||||
|
||||
זה גם וגם ועוד הרבה דברים, וזה אגב לא בדיוק קיבוץ אלא מין יציר כלאיים מיוחד, אבל לא ארחיב על כך כדי למנוע זיהוי. |
|
||||
|
||||
ניסים?! |
|
||||
|
||||
מוסה!! אתה עוד אוכל את המרק רגל שלך עם דובדבנים וקינמון?! |
|
||||
|
||||
אני מבין מהתבטאויותיך שאתה שייך למשפחת אוהבי האדם. |
|
||||
|
||||
אמרתי "שהשכנים אנשים מעצבנים", לא "ששכנים הם אנשים מעצבנים". דהיינו/כלומר/יענו, הוא נפל במקרה על שכנים מעצבנים. קורה. גם לי קרה. |
|
||||
|
||||
לך זה קורה רק לפעמים, אבל לשכנים שלך זה קורה תמיד. ________ לא החלטתי אם להוסיף :-) או לא. |
|
||||
|
||||
המדינה צריכה לגאול אותם מייסוריהם. לעשות מכרז על השטח ולהשתמש בכסף כדי לשקם את חברי הקיבוץ ולהפוך אותם לאזרחים מועילים לחברה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |