|
||||
|
||||
לי היה צער עמוק ברגע הידיעה על כל הרוג, שנעלם לאחר זמן מסוים כלא היה. אבל במסגרת העבודה הניידת שלי יצא לי לבקר בימים אלה ליד שני בתי עלמין עם מודעות אבל שזכרתי את השמות מהרדיו, ואפילו נכנסתי לכפר גלעדי- בכניסה לקיבוץ היה האירוע של פגיעה ישירה בחיילים, ויש שם גל עד ספונטני. האדישות נעלמה לחלוטין בכל אחד מהמקרים כתושב הצפון, שאיום על ביתו היה רחוק עד לפני כמה שבועות, זה נראה שחלק מהעם לא חווה את המלחמה הזאת וחלק כן |
|
||||
|
||||
באמת? לי נראה שחלק מהעם חווה את המלחמה, והחלק השני סייע לחלק הראשון. (אני הקטנה לא אירחתי אף צפוני, לא שלחתי חבילות מזון ומצרכים ואפילו לא השתתפתי במבצעי תרומה של הרשתות הגדולות. אבל אנשים סביבי עסקו בזה בלי חשבון, באמת בגדלות רוח). |
|
||||
|
||||
אני די ירדתי מהפסים במלחמה, מרוב חרדה וזעם אין אונים. אבל הרחוב הירושלמי, מלבד היותו מלא מהרגיל (בגליליים, כמובן) ומלבד כמה פליטיי קטיושות מקבצי נדבות, נראה מתעלם בקשיחות מהאירועים. |
|
||||
|
||||
איך אתה מזהה התעלמות או חוסר התעלמות ברחוב? הרי אנשים לא הולכים עם שלט "אני חווה את המלחמה". ברחוב הם הולכים לעבודה, לקניות וכן הלאה - אז ממה הסקת את ההתעלמות הקשוחה? |
|
||||
|
||||
משיחות פה ושם. גם שלי עם אנשים וגם שיחות של אחרים ששמעתי באקראי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |