 |
|
 |
||
|
||||
 |
כי לא היתה אף תשובה שממש התאימה. קודם כל, לגבי נפגעים יהודים הייתי די אדיש. חשתי צער מסויים, אבל לא יותר מהצער שאני חש כשאני שומע ברדיו שהיו הרוגים בתאונת דרכים שזה די קרוב למה שאני חש כשאני שומע על הרוגים באסון טבע במזרח הרחוק. קשה לי לחוש אבל על מותם של אנשים שאני לא מכיר אותם ולא את אף קרוב משפחה או חבר שלהם. לגבי נפגעים ערבים, זה תלוי בזהותם. הנשים שנהרגו בערב אל ערמשה, או הבחורה הדרוזית שנהרגה במרר הן מבחינת התחושה שלי כמו יהודים. לגבי ערבים שרואים בחיזבאללה גיבורים, חשתי שמחה לאיד. המות היחיד שממש נגע לי וציער אותי, היה של חייל שאחיו עובד איתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם על החיילים שנהרגו בלחימה לא הצטערת? (למעט אחיו של הבחור שעובד איתך)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי החיילים (שלא הכרתי אותם או מישהו שהכיר אותם אישית) התחושות שלי היו יותר מורכבות. זה מתחיל בדיווחים על ''קרבות קשים'' או על ''נפגעים לכוחותינו'' וישר עולה תחושת החרדה. חברים רבים שלי לעבודה ומכרים ואפילו קרובים שלי גויסו למילואים ולרבים אחרים יש קרובים מדרגה ראשונה בשרות סדיר, אז אני נכנס לפורומים מפוקפקים ואתרי חדשות זרים ומנסה לברר בכמה הרוגים מדובר ומאילו יחידות. כאשר מתפרסמים דיוחים רשמיים זה לא באמת עוזר והחרדה בינתיים מטביעה כל רגש אחר, לרבות צער. כשהשמות מתפרסמים ואני לא מכיר אף אחד, תחושת ההקלה משכיחה את הצער, שבמילא לא היה דומיננטי גם קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי היה צער עמוק ברגע הידיעה על כל הרוג, שנעלם לאחר זמן מסוים כלא היה. אבל במסגרת העבודה הניידת שלי יצא לי לבקר בימים אלה ליד שני בתי עלמין עם מודעות אבל שזכרתי את השמות מהרדיו, ואפילו נכנסתי לכפר גלעדי- בכניסה לקיבוץ היה האירוע של פגיעה ישירה בחיילים, ויש שם גל עד ספונטני. האדישות נעלמה לחלוטין בכל אחד מהמקרים כתושב הצפון, שאיום על ביתו היה רחוק עד לפני כמה שבועות, זה נראה שחלק מהעם לא חווה את המלחמה הזאת וחלק כן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? לי נראה שחלק מהעם חווה את המלחמה, והחלק השני סייע לחלק הראשון. (אני הקטנה לא אירחתי אף צפוני, לא שלחתי חבילות מזון ומצרכים ואפילו לא השתתפתי במבצעי תרומה של הרשתות הגדולות. אבל אנשים סביבי עסקו בזה בלי חשבון, באמת בגדלות רוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די ירדתי מהפסים במלחמה, מרוב חרדה וזעם אין אונים. אבל הרחוב הירושלמי, מלבד היותו מלא מהרגיל (בגליליים, כמובן) ומלבד כמה פליטיי קטיושות מקבצי נדבות, נראה מתעלם בקשיחות מהאירועים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מזהה התעלמות או חוסר התעלמות ברחוב? הרי אנשים לא הולכים עם שלט "אני חווה את המלחמה". ברחוב הם הולכים לעבודה, לקניות וכן הלאה - אז ממה הסקת את ההתעלמות הקשוחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משיחות פה ושם. גם שלי עם אנשים וגם שיחות של אחרים ששמעתי באקראי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |