 |
יתכן שהעוינות הערבית כלפינו אינה ערטילאית ואינה ממוקמת
רק במישור הסמלים והאתוסים הפוליטיים. אלא בעיקר בעובדות קיומיות פשוטות. כך למשל הממשל בשטחים. לאחר תקופה ראשונית בה יושמה המלצתו של האיש החכם דיין להתערבות מינימלית בחייהם של התושבים המקומיים, השתנו הדברים. ערבים רבים ביו"ש דיברו אז על אדמיניסטרציה ישראלית מושחתת, שבה ניתן אמנם לסדר כל כל דבר, אך בעזרת שוחד, והרבה. אעיז ואומר שהאנטיפאדה הראשונה פרצה לא רק בגלל התנכלויותיהם של המתנחלים, אלא גם בגלל ממשל מושחת, שהלך והסתאב. בגלל דברים אלה ואחרים, מאמצע שנות ה-80
"אל יהוד" הפך שם נירדף לנוכל ורשע.
איך נאמר, לא היתה זאת בדיוק האדמיניסטרציה הבריטית, ואולי אף לא הירדנית, עם הסתלקות ההשפעה הירדנית מהשטחים לאחר שנת 85. אשר לרבין, בעקבות הלם ההפתעה של הסכם אוסלו, חלה אכזבה גדולה מהאיש בעקבות הגלייתו ללבנון של פעילים פלשתינים. ברחוב הערבי בישראל עצמה (למשל בנצרת) יכולת לשמוע דעות יותר ויותר שגורות, האומרות שההבדל היחיד בין הימין לשמאל, הינו בכך שהשמאל ערמומי ונחשי יותר, ונוקט ברטוריקה מרוממת אך צבועה, ועל כן פגיעתו הרעה בערבים רבה בהרבה. לא אמשיך מעבר לכאן, אולי "ואידך זיל גמור" אך אציין שגורמים בשמאל המדברים רוממות על אנושיות כלפי הפלשתינאים, לא שפכו מכיסם אגורה שחוקה לספק למשל כוסות חלב או חמאה וגבינה לילדים פלשתינאים, למשל מצד "תנובה" ההסתדרותית. זאת בניגוד לאמריקאים שטרחו לספק מזון לאפגנים רעבים. הפלשתינאים הפכו אלרגיים כלפינו, ואין כיום לעשות דבר בעניין.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש