|
||||
|
||||
ג. הרעיון של ''לנצל כל אירוע מלחמתי, כמו זה שיש עכשיו, להתקדמות בנושא הזה דווקא'' - כדי ''לחזק את הלכידות הפנימית...'' - הוא בעיני רעיון המעורר התקוממות וסלידה. מכאן כבר לא רחוקה הדרך לכיוון ''אירועים מלחמתיים'' יזומים, לשם יצירת יתר ''לכידות פנימית''. ד. ''המדינה היהודית הזאת (ותסלח לי על המגלומניה) היא תקוות העולם לקיום מוסרי ושלום עלי אדמות.'' - לא המגלומניה כשלעצמה היא הבעיה. מגלומניה היא לפעמים במקומה. הבעיה היא שבמקרה זה, לדבר על המדינה היהודית כ''תקוות העולם לקיום מוסרי ושלום עלי אדמות.'' - זאת לא סתם מגלומניה, זאת מגלומניה של פשפשים מוסריים. (כן כן, הבנתי - עוד לא היו לנו מספיק ''אירועים מלחמתיים'', ש''נוצלו'' בצורה מספיק יעילה ע''מ לחנך סוררים כמוני בכיוון הנכון, שאז היה לי ברור כי אכן מעצמה מוסרית הננו, לא פחות) (ולא, אני לא מאלה שהיו אתמול בהפגנה למען השלום, ממש לא) |
|
||||
|
||||
ג. מה שאמרתי הוא שהנושא שצריך לחזק באירועים מלחמתיים מהסוג הזה, הוא את הרעיון של המדינה היהודית, ולא דווקא את הלכידות הפנימית פר-סה. כאשר אתה מבין שהמטרה של הנלחמים נגדך היא איסלמיזציה של הארץ, התשובה הנכונה היא יהודיזציה של הארץ, ולא דווקא פצצות של עשרות טונות על בונקרים ריקים, שייבנו מחדש ברגע שנצא משם. זו הדרך היחידה להסביר שמלחמה היא אירוע שהערבים יכולים גם להפסיד ממנו בדבר שחשוב *להם*. (לא, פיצוץ בניינים רבי קומות ריקים, כיבוש זמני של דרום לבנון, השמדת משגרי טילים ואפילו פרישה למראית עין של צבא לבנון בדרום, אינם מרחיקים אותם ממטרתם באופן ממשי, ולכן אינם חשובים בעיניהם) אגב, אני ממש לא זקוקה לאירועים מלחמתיים כדי לחשוב שצריך לחזק את האחיזה היהודית בארץ... ד. על אף שלא מגיעה לך תשובה על העלבונות הלא מנומקים שלך, אני אנצל את ההזדמנות להסביר בקיצור נמרץ למה אני חושבת שהמדינה היהודית היא תקוות העולם לקיום מוסרי ולשלום עלי אדמות. לפי איך שאני מבינה את הדברים המאבק העולמי היום הוא בין שתי תרבויות הפוכות: האיסלמית- בה המחוייבות לכלל (למשפחה, לחמולה, לכפר, לאומה הערבית בכללה ולדת האיסלמית) היא אבסולוטית- עד כדי מחיקת הפרט, ומוכנות שלו להתאבד למען האינטרסים הכלליים. לעומתה, התרבות המערבית ליברלית- מקדשת את חיי הפרט ומיצוי יכולתו לחיות לפי רצונו, גם אם החברה הכללית (משפחה, קהילה, עם) מתפרקת עקב כך. שתי תרבויות אלו הולכות להתנגש במפץ אדיר, משום ששתיהן חושבות שהן האמת האבסולוטית שנכון לכפות אותה על העולם. האיסלם מתכוון לאסלם את העולם בסייף, והמערב חושב שהדמוקרטיה, זכויות הפרט, הפלורליזם והשיוויון הם בשורה שמוצדק לכפות אותה על העולם, אם בדרך הפיתוי, ואם בדרך של "שחרור" כפוי (עירק). העם היהודי- בחייו כאומה עצמאית, יכול (וצריך) להוות מודל של אומה בה הכלל (המשפחה הקהילה העם) חשוב מאוד ונדרשת הקרבה מצד הפרט להמשך קיומם, אבל הפרט לא משוחרר מאחריות לגורלו למוסריותו, ולקישור שלו כפרט למקור המוסר שלו (לאלוקים). מודל בו לאום יכול לחיות לפי ערכיו, בלי הצורך לכפות אותם על אומות אחרות. להיות מודל של אומה בעלת ערכים מוסריים שהדרך בה העולם יושפע ממנה הוא מרצון, ומתוך הכרה בטוב שבהם, ולא מתוך כפייה, או פיתוי, תוך שימוש בייצרי האדם הנמוכים. התנהלות כזאת היא תנאי לקיום מוסרי ולשלום בעולם לדעתי, ולכן קיומו והתפתחותו של המודל הלאומי היהודי מאוד נחוץ לעולם. |
|
||||
|
||||
אני יודע שאת מבארת את אור לגויים וכו' אבל אישית, לא נראה לי שזה יקרה. ולא בגלל החילוניות הנהנתנית הזו שעומדת בדרך, ולא מוכנה לוותר ולו בקמצוץ על חיי השפע שלה ותרבות האני וזהו שלה. לדעתי הסיבה העקרונית יותר היא שגם הציבור שאת חלק ממנו, המתיימר (כמעט תמיד) להיות בעל מוסר וערכים נעלים יותר מאלו של זה החילוני, בסופו של דבר גם הוא עשוי מפרטים בשר ודם עם מעלות וחסרונות לרוב. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? אז אולי די עם ה"לכידות היהודית" שמאחוריה אין ממש פרט לדמגוגיה ופופוליזם ועדיף יותר שכל אחד יפשפש בציציותיו הוא? כשכל אחד יהיה אדם יותר טוב אין מנוס שגם כקבוצה שחיה כאן יחד (תקראי לזה עם או איך שלא יהיה) יהיה יותר טוב, ללא קשר להשתייכות דתית זו או אחרת. |
|
||||
|
||||
זה שהציבור שאני חלק ממנו כולל צדיקים בינוניים ורשעים (ראשי תבות ''צבור'') זה כמעט בהגדרה. ברגע שיש לאדם בחירה חופשית (ואני מאלה שטוענים שיש לאדם בחירה כזאת), יהיו בכל ציבור אנשים מכל הסוגים. ה''אור לגויים'' אינו נובע מכך שאנחנו צדיקים גמורים, או מכך שאי פעם נהיה כאלה. אלא מכך שהבחירה שלנו מסתובבת מסביב למוסר ''נכון''. מוסר המתאים לאדם, ומביא לידי ביטוי את הפן החברתי שלו, הכולל צורך בהשתייכות לציבור- לתרבות - ללאום, וגם לפן הפרטי של האדם עם יצירתיותו, אחריותו ובחירתו החופשית. הקבוצה היהודית, הגם שהיא משוכנעת באמת האבסולוטית שלה, אינה חשה צורך לכפות את מוסרה וערכיה על קבוצות אנושיות אחרות. מצד שני אין בה הסתגרות עקרונית מפני מה שמתרחש בעולם. אנטראקציה עם תרבויות אחרות, תוך שמירת הקיום האוטונומי שלה, הוא תרגולת רבת שנים אצל היהודים. אמנם, זה היה בעיקר כפרטים בתוך תרבויות אחרות. היום, עם הקיום הלאומי שלנו אנו יכולים להוות מודל של קיום אוטונומי לאומי, עם זהות לאומית ברורה, מוגדרת ובעלת ערכים ולא טכנית (כלומר לא התאגדות סתמית של אנזשים למדינה), בלי שתתבקש מכך הכרזת מלחמה או מאבק עם כל מי ששונה מאיתנו. |
|
||||
|
||||
לא רק המודל היהודי. היפנים (ובזמן האחרון גם הסינים, במידה מסויימת) נותנים דוגמה יפה מאוד לשילוב בין התקדמות טכנולוגית וחברתית, מבלי לוותר על ערכי תרבות ומסורת. |
|
||||
|
||||
אה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |