|
||||
|
||||
אך מעט מאוד הסכמה יש לי עם הכותב המכובד. כשאנו דנים בהגדרות, עלינו לעשות את המאמץ הגדול, ולהשאיר את האמוציות הפרטיות בצד ולהמשיך עם הרציונל, ואז להגדיר. מרגע שסיימנו להגדיר אנו רשאים לחזור ולומר שאנו לא אוהבים את זה ... או שאנו לא מקבלים את זה ... וכדומה. יש לי התחושה שמחבר המאמר לא השכיל להפריד בין הערכתו הרבה לכשרון היוצר ובין עניננו. אותן יכולות יצירה פיזיות קשורות למושג האמנות Craft, ולא למושג האומנות Art. אמנם בסיסי ... אך נכון. אומנות היא תמיד אישית, ותמיד שכלית (כלומר רציונלית או אמוציונלית). ואלו הם המדדים היחידים להחלטה האם מדובר ביצירת אומנות או לאו. כאשר אדם חש כי ביטא דבר פנימי ואישי - הרי שיצר אומנות. ולא רלוונטית כלל מידת הכישרון, היצירתיות ועצם העשייה. האומנות היא באקט - ולא בתוצר. המונה ליזה נבראה מתוך עולמו הפנימי של הצייר. גרפיטי "אני אוהב אותך דליה" בכניסה לתיכון נברא מעולמו הפנימי של אותו נער. שניהם יצרו אומנות באותה מידה, וגם מידת התכוונותם ליצור באופן מודע יצירת אומנות - אינה רלוונטית. הנער כלל לא ידע שהוא עושה אומנות באותו רגע ... ואילו אם המונה ליזה היתה חס ושלום נשרפת, הרי שליצירת האומנות למעשה לא נגרם כל נזק ... משום שמלכתחילה האומנות היתה בעצם היצירה ולא בתוצר המוגמר. כשחושבים על זה - לייחס את המושג אומנות שהיא דבר כה רגשי ועמוק, לצבע, בד או כל חומר אחר - זו הרי בדיחה ! זו פאגאניות לשמה ! מקומה של האומנות במקום המכובד של נפש האדם. ורק שם. כל ארוע חומרי שנולד בפנימיותו של אדם היא אומנות, אומנות טובה או רעה ? - אין חיה כזו. היות ולא ניתן להגדיר מלכתחילה טוב ורע באופן בו אנו מבטאים את עצמנו. ניתן למדוד עד כמה הבינו הצופים את הפנימיות שהוחצנה, אך שוב - מדד זה אינו רלוונטי להגדרה. כי האמנות היא באקט ולא באינטרפטציה. לסיום - מקרה קיצוני: צייר בעל יכולות טכניות אדירות, ישב ושקד על העתקת המונה ליזה אחד לאחד ויצר העתק מושלם. כזה שאפילו דה וינצ'י לא יכול היה לזהות מה של מי. אני מניח שהדעה הרווחת היא שאין כאן אומנות - אך כמובן שיש. איני יודע מה עבר בראשו וחלף בליבו של אותו מעתיקן - קנאה , כעס, מגלומניה ... השד יודע. ואולי כלל לא ניתן לדעת - משום שבמקרה זה עצם היצירה היא הביטוי האישי, ולא תוכן היצירה. אך כמובן שחוסר יכולתי לדעת מה היה שם בנפשו - לא רלוונטית. הדבר היחיד שיכריע הוא נפש האדם בשעת היצירה. |
|
||||
|
||||
לא כל כך הבנתי למה גם אמנות, אם כן, אינה אומנות. מה, שם אין ביטוי אישי? לא עובר לאמן משהו בראש בזמן היצירה? כנ"ל גם לגבי הליך חירבון סטנדרטי, שבו לא שמים את התוצר הסופי במוזיאון. עוברים לי הרבה דברים בראש במהלכו. |
|
||||
|
||||
פשוט מאוד. אמנות תהיה אומנות ברגע שמתווסף רובד נפשי לאותה עשייה. כאשר רובד זה אינו קיים, דהיינו - מפעל לכסאות שאף אחד לא ממש מעניין אותו איזה מין כסאות מושפרצים ממנו, ואנשים עובדים בו כמו רובוטים - אין בו מין האומנות. |
|
||||
|
||||
יש רובד נפשי כשאני מחרבן. ישנם רגשות שבאים לידי ביטוי בתהליך היצירה - אני חושב "כמה שזה משחרר!" (אושר) או "אוי! זה כואב!" (סבל) או "בחיי, זה ממש מסריח!" (סלידה) או "לא הייתי צריך לאכול כל כך הרבה אתמול" (חרטה). |
|
||||
|
||||
המסקנה הסופית שלך מבוססת על סתירה ''אך כמובן שחוסר יכולתי לדעת מה היה שם בנפשו - לא רלוונטית'' ''הדבר היחיד שיכריע הוא נפש האדם בשעת היצירה'' |
|
||||
|
||||
לא הבנתי מה הסתירה הפה, אם אדם עבר תהליך נפשי, או ביטא משהו פנימי בעשייתו אז יש במעשהו דבר אומנותי. הצלחתי או חוסר הצלחתי לזהות את אותו רובד נפשי - אינם קשורים לעצם העובדה שנעשתה כאן אומנות ... אם חרבנת והורדת את המים, ועשית זאת בעצבים כי איזה נהג שבר לך את המראה וברח בבוקר, ולך עבר בראש איך שאתה מוריד פה את הנהג המנייק לתוך הג'ורא יחד עם החרא ותוך כדי זה גם נשברה לך הידית - מבחינתי זאת אומנות (יכול להיות אפילו קטע נחמד לסרט לא ?) ובאותו זמן, השכן שלך, רק שמע אתם המים בניאגרה יורדים. אז השכן שלך - יודע שחרבנת (וגם זה לא בטוח ...). אבל הוא לא יכול לדעת על הצד האומנותי של החרבון הזה - רק אתה יכול לדעת ... |
|
||||
|
||||
אז למה לאנשים לשלם מליונים על יצירות אומנות? אם ה"אומנות" היא יצירתיות פנימית, הרי שאין טעם להציגה במוזיאון. |
|
||||
|
||||
אנשים קונים יצירות אומנות במיליוני דולרים לא כי זו אומנות טובה יותר אלא משום שזה סמל סטטוס, וגם השקעה טובה ... החברה האלה יותר נהנים להגיד "יש לי פיקאסו בסלון" מאשר להסתכל על הפיקאסו שלהם. לכן לפי הבנתי - השאלה שלך פוגעת בנושא אחר , אם כי בהחלט קשור. ולמה ללכת למוזיאון ? כי יש שם יצירות אומנות שמרגשות ומעוררות אנשים ... למה לא ללכת למוזיאון ולראות אקט של יצירתיות פנימית ? לפי זה גם אין טעם לקרוא את רומנים,אוטוביוגרפיות ומדע בדיוני ... |
|
||||
|
||||
מה הקשר בין מדע בדיוני (למשל, "אנוכי הרובוט") ובין חירבון שמישהו חשב במהלכו "אוי, החיים כל כך חרא!"? |
|
||||
|
||||
האם העתקים מדוייקים של יצירות האומנות שבמוזאון ירגשו אנשים באותה מידה? |
|
||||
|
||||
כן, אבל רק אם הם לא ידעו שאלו העתקים. |
|
||||
|
||||
העתקים של הצייר שזייף את ציורי ורמיר ירגשו אנשים לדעתי (בדיוק מפני שהם יודעים שמדובר בהעתקים). |
|
||||
|
||||
כן, אבל הסיבות להתרגשות יהיו אחרות. |
|
||||
|
||||
זה משנה? בהקשר זה מדובר ב"אורגינלים" של זיופי ורמיר, והם מעוררים התרגשות ככאלה. |
|
||||
|
||||
זה משנה במובן זה שההתרגשות מוורמיר המקורי מתייחסת גם לחידוש, למקוריות, ולנפש הוורמירית (יהיה אשר היה פירושו של זה) - ואילו ההתרגשות מהזיופים ''האורגינליים'' מתייחסת יותר לכשרונו ולתחכומו של הזייפן. |
|
||||
|
||||
אני רואה שני סוגי ריגושים בעמידה מול יצירה: 1. הריגוש מ"תוכן" היצירה (מה שקראת החידוש, המקוריות והנפש הוורמירית). 2. הריגוש מן העמידה מול היצירה, על המטען ההיסטורי שלה, של יוצרה ולעתים גם של המקום שבו היא מוצגת (אפשר לקרוא לזה "לנוכח פסל אפולו" :-P ). בהחלט ייתכן שבביקור במוזיאון מדובר יותר בסוג השני (כמה אנשים מצאו חידוש או מקוריות ביצירה בעומדם מול המונה ליזה בזמן אמת?). מכל מקום הבנתי שאליו מכוונים. לעניין הסוג השני, ההתרגשות דומה באופייה בעמידה מול היצירה המקורית ובעמידה מול היצירה המזויפת (= שעוררה גלים ושיש מסביבה סיפור היסטורי שהותיר בך רישום, כלומר לא סתם יצירה שמישהו מספר לך פתאום שהיא זיוף). |
|
||||
|
||||
העניין של המטען ההיסטורי ודאי קיים בעניין הזיופים - למעשה, יש בהם עניין היסטורי אף יותר מוורמיר עצמו - אבל "הנפש הוורמירית"? באמת? |
|
||||
|
||||
הנפש הוורמירית זה ביטוי שאתה טבעת, לא? לא אמרתי שהוא כרוך בסוג הריגוש השני. |
|
||||
|
||||
כן, ודאי, אחרת אולי היה לי מושג מה זה...:) וכנראה התבלבלתי בקריאת דברייך. |
|
||||
|
||||
“Well, I’ll tell you,” he said. “This whole damn historicity business is nonsense. Those Japs are bats. I’ll prove it.” Getting up, he hurried into his study, returned at once with two cigarette lighters which he set down on the coffee table. “Look at these. Look the same, don’t they? Well, listen. One has historicity in it.” He grinned at her. “Pick them up. Go ahead. One’s worth, oh, maybe forty or fifty thousand dollars on the collectors’ market.”
The girl gingerly picked up the two lighters and examined them. “Don’t you feel it?” he kidded her. “The historicity?” She said, “What is ‘historicity’?” “When a thing has history in it. Listen. One of those two Zippo lighters was in Franklin D. Roosevelt’s pocket when he was assassinated. And one wasn’t. One has historicity, a hell of a lot of it. As much as any object ever had. And one has nothing. Can you feel it?” He nudged her. “You can’t. You can’t tell which is which. There’s no ‘mystical plasmic presence,’ no ‘aura’ around it.” |
|
||||
|
||||
אוף, זה ברשימת הקריאה שלי. |
|
||||
|
||||
עוד הפעם אתה באת להכשיל אותי? לא רוצה לענות. |
|
||||
|
||||
לפחות תודי שזה רלוונטי לדיון. |
|
||||
|
||||
מאיפה הבאת את הציטוט הזה? אלו פשוט שטויות. פרנקלין דלנו רוזוולט, הנשיא ה-32 של ארצות-הברית והיחיד שנבחר לארבע כהונות, הוגה ה-New Deal והאיש שהעביר את אמריקה כמעט את כל מלחמת העולם השנייה, לא השתמש מעודו במציות מסוג זיפו. |
|
||||
|
||||
מעניין. כנראה שהבאתי את הציטוט הזה מיקום מקביל. |
|
||||
|
||||
נכון. עדיף בהרבה לתת תשובה מלאה. |
|
||||
|
||||
לברקת? היא כבר יודעת. היא סתם מותחת אותך. |
|
||||
|
||||
מאיפה לי לדעת? אני כבר שנים לא קוראת ויליאם גיבסון! _____ ברקת, ביקום מקביל שבו "ואליס" זה ספר של ברוס סטרלינג. |
|
||||
|
||||
ואליס? אולי של לואיס קרול. ברוס סטרלינג כתב את "זעם הדרקון". |
|
||||
|
||||
בחייך, כל אחד יכול לגגל ולראות מאיפה לקוח הטקסט שהבאת. ____________ ברקת, המהווה הדגמה חיה למושג "כשלזמן". |
|
||||
|
||||
מה, אינך מכירה את היצירה בת האלמוות "זעם הדרקון"? אולי טעיתי בשם המדוייק, אבל את הכישרון של ברוס ספרינגסטיין-סטרלינג-לי ( ממציא רשת האינטרנט ) אי אפשר להחביא! |
|
||||
|
||||
לא רק שמכירה, אלא שידוע לי על סרט ההמשך, delete+ctrl the dragon, אותו יביים ספילברג, על פי סיפור קצר שעוסק בליצן המגיש תוכנית טלוויזיה פופולרית בין-גאלאקטית. |
|
||||
|
||||
אפשר לקרוא לסוג הריגוש הזה גם "מציאת הפונקטום"1. ____________ ברקת, אלופה במציאת פופיקים לגיל הרך. 1 ר' "מחשבות על הצילום" של בארת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |