בתשובה לברקת, 11/04/06 16:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דימוי אינו תכסיס. זו בעיני הנקודה הכי כואבת של ימי הפינוי. צד אחד חווה חוויות שבכנות, בלי ציניות ובלי דמגוגיה, גורמות לו תחושה של אבל ומוות. ואילו הצד השני אומר יאללה, כאילו שמישהו מת, ומעביר ערוץ. זה דבר אחד לומר ''שום דבר אינו קדוש פרט לחיים עצמם'', דבר אחר לבטל משבר מטלטל כמו זה ולא להכיר באבלם של אלו שאומרים אחרת. ואני, לא מגורשת שכמוני, הזיכרון שיש לי מהפינוי הוא ברזי האמפתיה הסגורים. השיר הזה תמים מאד, אכן. וחבל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ''יאללה''. למעשה הייתי בהחלט יכולה להזדהות עם תחושת העקירה, העזיבה הכפויה של בית אהוב או יישוב מוכר, לו היתה מתוארת ככזו. סגירת ברזי האמפתיה באה כתגובה לא לעקירה, גם לא להשוואה של העקירה למי שמת. היא היתה תוצאת המניפולציה הקטנה שעשה הכותב (כן, מניפולציה. זה לא היה דימוי - זו היתה הכנסת הקורא לעולם המושגים של המוות, כדי לגלות בסוף המסדרון שמדובר בעקירה ולא במוות). את בעצם אומרת שזו לא מניפולציה, אלא הכותב, בהיותו שייך ל''צד הראשון'', באמת רואה את שתי הפרידות באותה עוצמה רגשית. ובכן, אני לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |