בתשובה להאייל האלמוני, 21/03/06 2:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שאת/ה מתבלבל (או שזה מכוון?) בין התערבות בכפיה המבוססת על חוק ועל תורה ביולוגית גזענית של המדינה בחייו/ה - גופו/ה של האזרח/ית לבין אחריות אישית של אדם לרעו/רעותו. ההבדל, כפי שציינתי, שלו אדם היה פועל בכפיה כנגד חברו/תו (נניח כולא אותו/ה בביתו/ה לו היה חושב שבכך היה מציל חיים) הרי שיכול/ה היה להתבע על כך, אפילו בידי "המוצל/ת". הפסיכיאטריה כמשרתת המדינה קיבלה חסינות מהחוק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא בלבלתי ולא התבלבלתי. דיברתי על חברה - חברה קרובה ובן אדם נהדר - שרצתה להתאשפז ושיקול דעת מוטעה, כנראה, של הפסיכיאטרית *מנע* זאת ממנה. ואתה, הרי, היית מונע זאת ממנה מטעמים אידיאולוגיים, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון, אביאל לא אמר כאן בשום מקום שיש למנוע *כל* אשפוז, אלא שיש לצמצם למינימום את כוחם של הפסיכיאטרים ובכלל את כוחו של הממסד לבצע אשפוז *בכפייה*, ושיש להחמיר את הנהלים לגבי אבחנת "מסוכן לעצמו ו/או לציבור" - דבר ש(לדעתו?)יביא ממילא לצמצום מספר האשפוזים הכפויים. ועם כל הצער והכאב, שיקול דעת מוטעה אינו שייך בכלל ל"מחלקה" הזאת, שבה עוסקת העמותה של אביאל. שיקול דעת מוטעה יכול לקרות בכל מקום - ברפואת הנפש, ברפואת הגוף, בתחבורה, במשטרה, במשפט, בבטחון, במניעת התפשטות שפעת העופות - בכל מקום ובכל תחום. לא נראה לי שהעמותה המדוברת היתה מונעת אשפוז *מרצון* או שהיתה יכולה למנוע שיקול דעת מוטעה של פסיכיאטר, בין אם להסכמה לאשפוז מרצון או למניעת אשפוז כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שהוא נמנע בתוקף מאמירה ברורה כלשהי שקיימים מצבים שבהם מותר לאשפז, כשהמתאשפז רוצה בכך ורואה את עצמו כחולה, נראה לי שהוא אכן מתנגד לכל צורה של אשפוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 373609 הוא אומר במפורש שאין לו רצון למנוע פרקטיקות פסיכיאטריות שאינן נעשות בכפייה: "בהרצאותי אני תמיד משווה את הפסיכיאטריה לפרקטיקה המינית היידועה כ-"S/M". כשהדברים נעשים ברצון ומתוך הסכמה הדדית הרי שהכל יופי-טופי, ברגע שמעורבים בענין כוח, אלימות, וכפיה (סימני ההיכר הייחודיים אך ורק לפסיכיאטריה) הרי שאותה פעולה עצמה היא כרך שלם של עבירות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאידך, תגובה אחת קודם, הוא אומר ""ומה תעשה כאשר חולה פסיכיאטרי פונה לקבל עזרה? איזו עזרה תציע לו?" אם מדובר בעזרה להגנתו מתקיפה פסיכיאטרית הרי שעיקרי הדברים ש"אציע" לו, או לה, רשומים באתר העמותה תחת הכפתור "ייעוץ משפטי""... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי, משום שחגי אביאל פועל כאיש זכויות אדם, לא כגורם "טיפולי". מי שפונה לעזרתו עושה זאת לא כ"חולה נפש" אלא כ"נפגעת תקיפה פסיכיאטרית". בעיני העמדה של חגי אביאל מאוד ברורה: כל זמן שהפרקטיקה הפסיכיאטרית מתרחשת בין "consenting adults", היא אינה מעניינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה טועה, אבל אם זו עמדתו - אז למה לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בדבר חולה שהתאבד ושההתאבדות היתה נמנעת לו היה מאושפז בכפייה לזמן קצר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שייך אולי לנושא הדיון הכללי, אבל לא לפתילון הספציפי הזה העוסק, ככל שהבנתי, בשאלת אשפוז מרצון. אגב, אם כבר שאלת - ההתאבדות היתה נמנעת או נדחית? ואם היתה נמנעת - האם המטופל היה זוכה אחר כך לחיים מאושרים, או לפחות סבירים - או שהיה חי כל חייו בתחושת "חבל שלא הצלחתי אז, ועכשיו משגיחים עלי כל החיים בשבע עיניים, ואם אנסה עוד פעם וזה לא יצליח - יאשפזו אותי לתמיד"? (ידוע לי על אדם המצטער כל חייו שלא הצליח בנסיון התאבדות, וגם כאן באייל הופיעה פעם תגובה כזאת. שאלה היא, האם קידוש החיים הוא בכל תנאי או שיש מקום לקחת בחשבון גם את *איכות* החיים של המתאבד-בפוטנציה שהצילוהו שלא ברצונו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שההתאבדות, אכן, מונעת מהם חיים של סבל מתמשך. וישנם רבים-רבים אחרים שההאתבדות תמנע מהם רק ימים ספורים של סבל ואולי גם שנים של חיים טובים ומהנים. לגבי חברתי שעליה סיפרתי, אין לי ספק שהיא הייתה יכולה להיות מהסוג השני. וחגי, לפי כל דבריו כאן, אינו נותן לאיש ליהנות מהספק שמא הוא אכן ''רוצה'' להתאשפז, ושמא הוא אכן ''חולה'' ומעוניין להחלים - או לפחות לעצור את המחלה. זו גישה מסוכנת ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתייחס רק לשאלה החוקית: החוק אינו מאפשר אשפוז כפוי של כל אדם שרוצה לפגוע בעצמו (ולמעשה, רוב הרוצים להתאבד יכולים לעשות זאת מבלי להביא עצמם לידיעתה של המערכת הפסיכיאטרית כלל). החוק מאפשר אשפוז כפוי רק של אלה אשר מסוכנים לעצמם או אחרים ויש להם פגיעה בבוחן המציאות, ומצבים כאלה, מעצם טבעם, הם מצבים חולפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלי, אני לא חגי אביאל וב-א-מ-ת אין לי שום כוונה קנטרנית, אבל גם קשה לי, קצת, להבין מה הטעם בחזרה בפעם השניה או השלישית (או הרביעית?) על המשפט הזה, "מסוכנים לעצמם או אחרים ויש להם פגיעה בבוחן המציאות". מה זה *אומר*, המשפט הזה? האם יש לו פירוש אחיד או פרשנות מרחיבה ופרשנות מצמצמת, על פי הפסיכיאטר התורן? האם יש פראמטרים קבועים לאבחון המתבטא במשפט הזה? ואם יש פראמטרים קבועים - האם הם מספיקים? האם הם נקבעו בשנות ה- - ומאז לא נשתנו, או האם בוחנים אותם מחדש בכל תקופה כלשהי? וכולי וכולי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל שסגן הפסיכיאטר המחוזי כתב לנו מאמר שלם בנושא: דיון 2424 במיוחד תחת הכותרת "את מי יש לאשפז בכפייה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא שטרי גיליאם עשה לנו סרט שלם על הנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שמישהו יקרא לעצמו אחוריים, תמהני (ולי אישית גם קצת לא נעים לראות את זה, אבל זה בטח רק אני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר טוב? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |