בתשובה לישראל הירש, 28/01/06 22:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון, החמאס יאלץ להתרגל למצב בו הוא ''מחתרת ממלכתית'', אוקסימורון. זה יאלץ אותו להכיר בישראל מסיבות לוגיסטיות וכלכליות, זה יאלץ אותו להתמתן שכן ''מה שרואים מכאן לא רואים משם'' וזה עשוי להקל עלינו בהתמודדות הטקטית עם הפלשתינאים ובהשגת רגיעה. להבדיל אלפי ומיליוני הבדלות, גם קבוצות קיצוניות של חרדים מוכנות להכיר במדינת ישראל על מנת לזכות בשירותי הרווחה שלה, אך הדבר לא הופך אותם לאזרחים טובים או נאמנים יותר (אחד מיועציו של עראפת היה חרדי אנטי-ציוני ממאה שערים, למשל). הבעיות מתחילות במישור האסטרטגי - בסופו של דבר, אני מאמין, נסיגות חד-צדדיות הן כורח המציאות, אך בנוגע לסוגיות הליבה של הסיכסוך, אין תחליף להסדר קבע הדדי. ובנושא הזה, אני חושב שהמרחק בין אש''ף וארגוני הטרור החילונים לבין החמאס הוא רב, גם אם אנחנו אוהבים להגיד ש''טרור הוא טרור הוא טרור''. אין כל אפשרות להגיע להסדר קבע עם החמאס, ואסור לנו להתפתות לקריאות בסגנון שאני צופה שיבואו מכיוונו של ביילין בעוד כמה שנים. החמאס עשוי לוותר על חלק מהאמצעים שלו, אך איני מאמין שהוא יוותר על האידיולוגיה שלו, שהיא הנחת היסוד של כל המטרות אותן הוא מציב לעצמו. אידיולוגיה פונדמנטליסטית ואי-רציונליות כזו לא יכולה להתמסד ולהתמתן, והמשטר האיראני שאינו חושש להכנס לעימות חזיתי עם המערב מהווה דוגמא מאלפת לכך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולק עליך כאן. אני דווקא לא רואה הבדל מהותי בין החמא"ס לבין פת"ח, לא מבחינת הרדיקליות ולא משום בחינה אחרת, למעט הבדלים שמקורם בנסיבות ההיווצרות של שתי התנועות: 1. החמא"ס נוצרה בסוף שנות השמונים בשטחים, כחלק משתי מגמות בחברה הפלסטינית: הראשונה, כישלון הזרם החילוני-לאומי בשחרור העם הפלסטיני מעול הכיבוש, והשניה, מגמת ראקציה-איסלאמית כללית בעולם הערבי, ובמיוחד בקרב הפלסטינים לאור העלייה הניכרת בפשיעה ובהפקרות המוסרית בקרב האוכלוסיה ובקרב מנהיגיה. 2. הפת"ח נוצרה בסוף שנות החמישים-תחילת השישים על ידי פליטים פלסטיניים, בתגובה לכשלונן של מדינות ערב במלחמת השחרור ולאחריה בניסיון לשחרר את פלסטין הכבושה, ועל רקע נטיה כללית בעולם הערבי לרדיקליות חילונית ולהשפעות מערביות חזקות. ההבדלים הבולטים בין שני הארגונים הם באופי הדתי, ומן הסתם מקורו בזמנים - הפת"ח הוקם על רקע עליית משטרי הבעת' ובתקופת שלטונו של נאצר "גדול הערבים בדורו" במצרים, כולם משטרים חילוניים שהושפעו מאד מתפיסות סוציאליסטיות ומן המערב. החמא"ס קם בתקופה שבה העולם הערבי התחיל להכיר בכשלונה של תנועות הרפורמה החילוניות הרדיקליות של הנאצריסטים והבעת'יסטים, ובתקופה שבה הפונדמנטליזם האיסלאמי התחיל להעלות את ראשו. עד להקמת החמא"ס, הזרמים החילוניים בפוליטיקה הפלסטינית נהנו מהגמוניה מוחלטת. מבחינת העמדות של שני הארגונים ביחס לישראל - שניהם חרטו על דגליהן שימוש בטרור נגד אזרחים. שניהם הציבו להם כמטרה בתחילת דרכם את חיסולה המוחלט של ישראל, ומאוחר יותר "עידנו" בהדרגה את דרישותיהם (כן כן, גם החמא"ס עידנה את עמדותיה, אם כי עדיין לא הגיעה למקום שבו נמצאים היום הפת"ח ואש"ף, אבל מצד שני לא עדיין לא הייתה האחריות כנציג לאומי). ההבדלים האלה הם לא עקרוניים. הפלסטינים הם אותם פלסטינים (והים אותו הים). המשמעות של ההבדלים האלה היא היסטורית, כמו שפירטתי, ומבחינת ההבדלים האידיאולוגיים, רלוונטית בעיקר למי שרוצה לחיות את חייו תחת שלטון ערבי. מבחינת מדיניות החוץ לעומת זאת, ולמרות מה שאולי נתפס כנכון, קשה להגיד שמשטרים אסלאמיים הם יותר תוקפניים ממשטרים חילוניים: מצרים תחת נאצר ותחת סעדאת החילוניים הייתה האיום המרכזי על ישראל במשך עשרות שנים. סוריה תחת אסד האב והבן נתפסת גם היא כגורם מסוכן ליציבות האזורית, שמעודד ומממן טרור. גם עיראק החילונית של סדאם והבעת' או לוב הסוציאליסטית-רדיקלית (שתיהן אגב התקרבו מעט לדת רק בתגובה ללחצים ולנפילת ברית המועצות) לא נחשדו אף פעם בפציפיזם. לעומתן, מדינות המפרץ (כמו בחריין או כווית), סעודיה, פקיסטאן, או כמעט כל מדינה איסלאמית אחרת, דווקא נתפסות כאיים של שלווה בעולם הערבי. יוצאי הדופן היחידים פה הם איראן, היחידה מבינהן אגב שהיא שיעית ולא סונית, ואפגניסטאן, שהיא סיפור אחר לגמרי. שתיהן אגב לא מדינות ערביות. אז למה הכוונה בטענה ש"המרחק בין הארגונים החילוניים לחמא"ס הוא רב", ומה זה בעצם משנה לישראל? ואפילו יותר מכך, אם ממילא לפחות שנינו מסכימים בינינו שהאסטרטגיה המומלצת לישראל כיום היא מהלכים חד צדדיים חדים וברורים, למה זה צריך להיות לנו איכפת אם יותר נעים לנהל מו"מ עם מישהו שלובש מכנסיים מאשר מישהו מזוקן שלובש שמלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשווה לרגע בין הכוחות המובילים של הפונדמנטליזם המוסלמי לבין הכוחות המובילים של הלאומיות הערבית. כשנראה היה אפשרי לנאצר לחסל את ישראל, הוא ניסה, אך כשממשיכו הגיע למסקנה שעדיף להציב יעד הגיוני ללחימה (קרי - גרימת נזק לישראל בכמה מישורים כך שהיא תאלץ לשוב לשולחן המו"מ) ולזכות בפירות המדיניים, הוא זכה בכל הקופה. כלומר, על ידי הרתעה ניתן להגיע עם משטר ערבי חילוני, מיליטנטי ככל שיהיה, לדפוס חשיבה רציונלי שבסופו של דבר יטיב עם שני הצדדים. לעומת זאת, אנחנו עדים כבר 27 שנים (לא אני באופן אישי) למשטר פונדמנטליסטי באיראן של חודל לרגע מניסיונות התססה ומהתרסה כלפי המערב ובמקום להתמתן עם השנים, המגמה הפוכה. מטרת העל של הלאומיות הפלשתינאית היא בסופו של דבר הגדרה עצמית לעם הפלשתינאי. המציאות אילצה את התנועות הלאומיות הפלשתינאיות להתפשר, ולשאוף להגשמה חלקית של המטרה הזו, בדומה לויתורים של התנועה הציונית. לעומת זאת, מטרת העל של החמאס היא השלטת האיסלם הפונדמנטליסטי, תחילה בארץ ישראל/פלשתינה ולאחר מכן בעולם כולו. הכרה במדינת ישראל היהודית לא תביא להגשמה חלקית של הרעיון הזה, כי אם לויתור מוחלט עליו, ומכיוון שזו הנחת היסוד של החמאס, לא סביר שהוא יוותר עליה. ולמה זה משנה לנו? כאמור, מפני שלדעתי הפתרון הסופי (לא בקונוטציה השלילית שלו) צריך להיות הסדר קבע עם משטר פלשתינאי יציב, רציונלי ואמין (ומצידי שלא יהיה דמוקרטי בשום צורה). אני לא חושב שהדבר אפשרי כשהחמאס מושל בכיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ואסור לנו להתפתות לקריאות בסגנון שאני צופה שיבואו מכיוונו של ביילין בעוד כמה שנים'' - ח''כים ממפלגתו לא המתינו אפילו שבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקבוצות הקיצוניות הרדיקליות באמת, לא מכירות במדינה, לא מקבלות ממנה גרוש, וגם חשמל לא לוקחות ממנה, אלא מפעילות גנרטורים פרטיים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |