 |
בוא נשווה לרגע בין הכוחות המובילים של הפונדמנטליזם המוסלמי לבין הכוחות המובילים של הלאומיות הערבית. כשנראה היה אפשרי לנאצר לחסל את ישראל, הוא ניסה, אך כשממשיכו הגיע למסקנה שעדיף להציב יעד הגיוני ללחימה (קרי - גרימת נזק לישראל בכמה מישורים כך שהיא תאלץ לשוב לשולחן המו"מ) ולזכות בפירות המדיניים, הוא זכה בכל הקופה. כלומר, על ידי הרתעה ניתן להגיע עם משטר ערבי חילוני, מיליטנטי ככל שיהיה, לדפוס חשיבה רציונלי שבסופו של דבר יטיב עם שני הצדדים.
לעומת זאת, אנחנו עדים כבר 27 שנים (לא אני באופן אישי) למשטר פונדמנטליסטי באיראן של חודל לרגע מניסיונות התססה ומהתרסה כלפי המערב ובמקום להתמתן עם השנים, המגמה הפוכה.
מטרת העל של הלאומיות הפלשתינאית היא בסופו של דבר הגדרה עצמית לעם הפלשתינאי. המציאות אילצה את התנועות הלאומיות הפלשתינאיות להתפשר, ולשאוף להגשמה חלקית של המטרה הזו, בדומה לויתורים של התנועה הציונית. לעומת זאת, מטרת העל של החמאס היא השלטת האיסלם הפונדמנטליסטי, תחילה בארץ ישראל/פלשתינה ולאחר מכן בעולם כולו. הכרה במדינת ישראל היהודית לא תביא להגשמה חלקית של הרעיון הזה, כי אם לויתור מוחלט עליו, ומכיוון שזו הנחת היסוד של החמאס, לא סביר שהוא יוותר עליה.
ולמה זה משנה לנו? כאמור, מפני שלדעתי הפתרון הסופי (לא בקונוטציה השלילית שלו) צריך להיות הסדר קבע עם משטר פלשתינאי יציב, רציונלי ואמין (ומצידי שלא יהיה דמוקרטי בשום צורה). אני לא חושב שהדבר אפשרי כשהחמאס מושל בכיפה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש