על יונה ואהבה 362694
עמיחי יום ב', 23/1/2006, 12:12
נדמה לי שהיונה כמבשרת אהבה (או לפחות כמביאת מכתבים) בסיפור נוח הוא פירוש קצת מטעה. היונה שם הוצגה כחיה נאמנה - וזאת לעומת העורב באותו סיפור שכנראה ביכר חיים נוחים על פני השיבה לתיבה. אני מניח שאם לכלב היו כנפיים - נוח היה מעדיף אותו על פני היונה.
על יונה ואהבה 363112
מקס שמרלינג • בתשובה לעמיחי יום ג', 24/1/2006, 17:09
הכלב איננו רוצה לנשוך הדבר. הכלב חייב לנדוך הדוור (ב-וו דגושה) כי הכלב הוא סתם חיה ציתנית (כמו הלמור)
על יונה ואהבה 363343
כוכב אחד מעז • בתשובה לעמיחי יום ד', 25/1/2006, 12:18
השיר מתחיל במבול, וממשיך באירוע המבשר את שוכו. היונה שמביאה את בשורת הנחמה לובשת מדי דוור; עלה הזית שבפיה מתחפש לבשורה של אהבה. היונה וכמוה הדוור, הם תמימים ונאמנים; הם מהווים חוליות קריטיות בשרשרת מידע שהם עצמם לא מודעים לחשיבותה.
שתי השאלות והתשובות הראשונות מעידות על מבול רגשי של הדובר. הן סתומות וקצרות; יש בהן משחק מילים, אבל לא תשובה פשוטה ואמיתית. הן מעידות על בלבול ותהייה.
לפתע מגיח הדוור. הוא בסך הכל בא להניח מכתב בתיבה; אולם הדובר מתגלה כנואש כל-כך למצוא תשובה אמיתית לשאלות שמסעירות את עולמו, עד שהוא מחפש תשובה אצל הדוור שבא אליו. כך יוצא שהדוור הוא איש בשורה בשני מובנים: הוא מביא בשורה פיזית של אהבה - מכתב, ובשורה נוספת, בדמות תובנה לגבי האהבה.
לאחר השאלה המפתיעה מצד הדובר, הדוור תמה. הוא עונה לשאלה בתמימות, מנוקדת מבטו המצומצמת: ללא אהבה, לא תהיינה בשורות של אהבה, ולכן לא תהיה תעסוקה לדוור. מכאן שצריך אהבה.
הדובר, לעומת זאת, מבין את תשובת הדוור ברובד עמוק יותר: אהבה היא הסיבה להתמיד וללכת בשביל, כלומר אהבה היא האנרגיה המניעה את החיים. הוא מחייך לעצמו.

וידע כי קלו המים. לראשונה האהבה אינה תמוהה בעיניו, כלומר, יש בשבילו דבר תמוה מאהבה, וגם -
יש בשבילו דוור תמוה מאהבה.
על סגנון כתיבה 363677
איצטרובל • בתשובה לכוכב אחד מעז יום ד', 25/1/2006, 23:15
הסגנון של התגובה הנ"ל, דומה מאוד לסגנון השירי -
רוצה לשאול, כוכב אחד מעז ותומר גרינברג חד הם?

אני אצא מנק' הנחה תאורטית שאני צודק, ולכן אני מפקפק בכך שהמפתח למנעול השיר הוא באהבה שמניעה את העולם.

השורה האחרונה היא דו משמעית במפגיע, וכאן אני חושב שטמון פקפוק בכך שהאהבה מניעה את העולם, אלא מידה של אירוניה דקה שטבועה במציאות.

ובכל זאת, איזו תכונה אנושית מניעה את הקיום האנושי?
על סגנון כתיבה 364239
עז • בתשובה לאיצטרובל יום א', 29/1/2006, 2:26
אולי מה שמניע את הקיום האנושי על פי השיר הזה זו לא האהבה זו התהיה? שאילת השאלות?
ניראה שהשיר ניפתח בשאלות הכי יסודיות, והתשובה בסוף לא ממש מספקת, כאומר התהיות מניעות את הקיום, האהבה משיבה על אחדות מהן תשובה חלקית.
ובסוף נישאר עם סימן שאלה והרבה אהבה, הם לא סותרים זה את זה, לא בהכרח משלימים, האהבה הופכת את סימני השאלה ליותר נוחים.

וזו סיבה מספיק טובה...
על סגנון כתיבה 364698
כוכב אחד מעז • בתשובה לעז יום ב', 30/1/2006, 20:35
עז, זו הבנה די מעניינת של השיר - האהבה היא אולי לא תשובה מי יודע מה, אבל ביחס להיצע הקיים היא מאוד כדאית. אולי.
ובקשר לקושיה שנזרקה כאן קודם, שאלת התכונה האנושית שמניעה יותר מכל את העולם היא שאלה יפה. אני מכיר שתי תשובות סבירות לכך. ראשית, הגאווה, שיש לה ייחוס בשלל תרבויות, בינהן היוונית (ההיבריס), וגם ביהדות (מספר פירושים לחטא הקדמון של אדם הראשון מציעים שמקור החטא בגאוותו). תשובה יפה נוספת ששמעתי מציעה שדווקא עצלות היא התכונה המכוננת, וכנראה ניתן להגן על ההשקפה הזו תחת הגדרה רחבה במיוחד של עצלות...
הסיבה המקורית 364723
איצטרובל • בתשובה לכוכב אחד מעז יום ב', 30/1/2006, 21:46
הדברים שמניעים את העולם הם מנופים.

"תנו לי נקודת מִשְׁעָן וארים את העולם" (ארכימדס)

תנו לי דריסת רגל - ואני אדרוס.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות