בתשובה לדובי קננגיסר, 14/09/01 16:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר קננגיסר היקר, אמנם אין זה נושא המאמר - אך איני יורד לסוף דעתך במשפט ''פרשנות פסיכולוגיסטית של הסוציולוגיה''. אנא הצג, הדגם והסבר היכן ואיפה נעשה שימוש בטכניקה זו לשיטתך. א. מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על ביטויים כמו ''מבנה תת-המודע הקולקטיבי'', שהם לדידי חסרי משמעות, כל עוד אינך מפרש אותם ומסביר את משמעותם לדידך. הגישה שלך לסוציולוגיה היא גישה פסיכולוגית, שמנתחת מבני אישיות ''טיפיקליים'' ומסתמכת על המיצוע הגס הזה של הפרטים בחברה, כדי לקבוע ''עובדות'' מכלילות לגבי כלל האוכלוסיה. בכך, אינך שונה בהרבה משחר נהניהו, שגם הוא השתמש במיצוע גס של האוכלוסיה כדי להוכיח דברים אודות פרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנקודה אחת אני בהחלט מסכים איתך: השאלה האם ל'עם' ו/או לתרבות או לכל קבוצת התייחסות ערכית יש 'אופי' היא שאלה קשה ובעייתית, אשר נדרשתי אליה כבר בתגובה אחרת. זלזולך המופגן בהגדרות 'תת המודע הקולקטיבי' אינו מבשר על פתיחות מחשבתית הגותית, מה גם שנושא ספציפי זה נחשב כרציני ומכובד בקהילת הזרם היונגאי בפסיכולוגיה האנליטית, אשר אינה מתיימרת להציג כל פיתרון או הסבר לשאלות ובעיות סוציולוגיות שונות. בהתייחסותנו לחברה כנושא למחקר אין להמנע מהכללות דדוקטיביות ראשוניות, המעניקות והנותנות כוון מסויים להתפתחות הלמידה והסקת המסקנות ממחקר שכזה, אך אין לשיטתי בהיפותזות אלו מלהצביע על 'אופי' אימננטי בחברה מסויימת, כתוצאה ממוצא ו/או מתורשה מסויימת, ובכך מסתיים הדמיון לתיאוריית נתניהו האמורה. כל מחקר אשר במהותו אינו אמפירי נוטה להכללות ראשוניות מעין אלו, ומכאן שאין ביכולת מחקר שכזה להוכיח דבר, כי אם לנסות ולצייר נאראטיב מציאות מסויימת ולשער דפוסי רגש והתנהגות בהתאם ובלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא הבעתי לגלוג בהודעה הקודמת - רק אמרתי שאינך מפרש את המושגים שאתה משתמש בהם, והם נותרים סתומים עבור קוראים כמוני. ב. יונג הוא, כמובן, תלמידו של פרויד. תורתו של פרויד, כפי שטל כהן ישמח לספר לך, היא ערימת דשן-פרים וגרמה כבר לנזק רב לאנשים רבים. הסתמכות עליה למחקר סוציולוגי נראית לי חסרת כל צביון מדעי. ג. אינני מתנגד לחקר החברה כנושא מחקר. הבעיה עם הגישה הפסיכולוגיסטית היא שנושא המחקר הרשמי שלה היא החברה, אבל נושא המחקר האמיתי, הסמוי, הוא הפרט (שהרי רק לו יש פסיכולוגיה במובן משמעותי כלשהו של המילה). מכאן נוצרים מיני עיוותים שלדעתי מרוקנים את הגישה הזו מתוכן. או שאתה מתייחס לחברה כחברה, או שאתה מתייחס אליה כאל אוסף של פרטים. אין באמצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד באמת אינו פופולרי במיוחד כיום, אך הפסיכואנליזה לא נזנחה כשיטה טיפולית. מעבר לכך, גם מי שלא זנח את השיטה יכול לקבל חלקים גדולים מאד ממשנתו של פרויד, כמו קיומו של רצון לא מודע, השפעת אירועי ילדות על ההתנהגות בבגרות ועוד. למעשה, פרויד היה הראשון שניסה להתייחס לפסיכולוגיה כאל מדע, ולמצוא מנגנונים ותהליכים המסבירים את ההתנהגות. יונג, לעומת זאת, היה מעופף לחלוטין. הוא דיבר על תת-מודע קולקטיבי, על ארכיטיפים חברתיים, ועל כך שזיכרון הרסני יכול לדלג על דורות ולהימצא אצל אדם שרק אבותיו חוו אותו ממש. משנה כזו היא כר פורח למדענים, נוכלים ואמנים, איש-איש בתחומו. נראה שהרעיון הוא הבל מוחלט, אך עדיין יש רבים המאמינים בו. חלקים פחות עסיסיים מתורתו של יונג מקובלים יותר, אם כי ידועים פחות בציבור הרחב, כמו קיומם של ניגודים בו זמנית בעולם הפנימי (מטפורות וחלומות). אחד היישומים היותר מוצלחים של תאוריית יונג בספרות המד"ב הוא בספר "קץ הילדות" של ארתור קלארק. החייזרים שם מופיעים בדמותו של השטן, עם קרניים ומשולש בקצה הזנב, ובאמת מבשרים את קץ האנושות, כפי שהיא מוכרת לנו. העניין היונגיאני בעסק הוא שהאדם יודע לזהות את הדמות כדמות מיתית שלילית למרות שזהו אולי זיכרון קדום שהוטבע בגזע, ולא התנסות אישית. האם אין שום אפשרות לדון בתהליכים פסיכולוגיים-חברתיים? האם המטיף הדתי המשלהב את שומעיו אינו מסתמך על פסיכולוגיה חברתית? ודבר אחרון: מה הקשר של טל כהן לזיגמונד פרויד? נדמה לי שפרויד לא שלט ברזי ה-PHP. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את ''קץ הילדות'' הנהדר, אבל בטוח יש כאלו שלא קראו בין קוראי האייל. להבא, תזהיר... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |