|
בסיסמא הזו ובעקר במשתמע ממנה בהקשר בו היא נאמרת, יש הטעייה הגיונית: נכון שעם אויבים עושים לפעמים שלום. אבל אם כן, מה מגדיר אותם כאויבים? האם מגעי השלום, כלומר הם אויבים מכוח עשיית שלום? הסתבכת.
הדואליזם "אויבים-שלום" כרוך בשתי שלבים עוקבים בזמן: שלב של "אויבים" בו קיימת מלחמה, ושלב עוקב אפשרי בו פוסקת המלחמה תוך עשיית שלום. מכאן בוודאי לא נובע כי שלב המלחמה הוא גם שלב השלום, אלא נהפוך הוא, "במלחמה כמו במלחמה" ולא במלחמה כמו בשלום. מאחורי ההטעיה הזו קיימת קריסת שני השלבים העוקבים בזמן לשלב יחיד, כלומר הזמן, במקום להתפס כניפרס לינארית-על פני משך-זמן מסוים, מתכנס לנקודה. וכבר התיחסתי לתפיסת זמן זאת ולהשלכותיה הבעיתיות במישור החברתי,במישור של עשייה מורכבת, במישור האירגוני/ניהולי, ובמישור ההיסטורי.
(ואולי הדבר נוגע גם לאובססיה מסויימת של שר בממשלה, שהמדגמים מצידם מאירים לו פנים אך לא המציאות בשטח; ומאידך גם עראפת מאיר לו פנים, אך למחרת הפגישה קיימת עליית מדרגה בטרור - העסק עובד כמו שעון. מדוע? שוב מיסתורי הסטטיסטיקה).
|
|