|
||||
|
||||
א. בצרפת נהרגו שני עוברי אורח תמימים. ב. התפרעות ערביי ישראל נשברה לאחר יום אחד. בצרפת ההתפרעויות נמשכו מעל שבועיים. ג. ההתפרעויות בצרפת שככו רק לאחר שהוכרז עוצר לילי באזורי ההתפרעויות, ושר הפנים איים בגירוש המוני של ערבים (שתי פעולות שלא התבצעו בישראל). |
|
||||
|
||||
אתה נסחף קצת. שר הפנים איים בגירוש אנשים שהם תושבים זמניים; לא אזרחים. בישראל אתה מדבר על גירוש אזרחים. שר הפנים הצרפתי לא העלה על דעתו לומר דבר כזה. |
|
||||
|
||||
איך אתה מגדיר את תושבי מחנות הפליטים? |
|
||||
|
||||
ודאי לא מהגרי עבודה. אגב, לא אחד הציע לשלול אזרחות מערבים שהם אזרחים ולגרשם. |
|
||||
|
||||
מ''תושבים זמניים'' הגעת ל''מהגרי עבודה''... ורובם של ערביי ישראל ויש''ע הם צאצאים של מהגרי עבודה. |
|
||||
|
||||
מה אתה אומר! יעקב ילד לעומתך. לפני כחודש ביקרתי בנצרת; ראיתי שם "מהגרי עבודה" מטיילים. תושבי ג'סר אל זרקא באו כמהגרים ליבש את ביצות כבארה הרבה לפני קום המדינה. רוב "מהגרי העבודה" שגרו באיזור שבין ג'אסר לבין חיפה נעלמו מהשטח במלחמת השחרור. ניהלנו כבר דיון על הנושא של ההרכב של ערביי ישראל. הרוב הגדול הם תושבי המקום הרבה לפני שהוריך באו לכאן(אלא אם שימך זינאתי). |
|
||||
|
||||
קודם כל, שים לב לשטות הלוגית: איך יתכן ש"הרוב הגדול הם תושבי המקום הרבה לפני שהורי באו לכאן"?! הרי רובם הגדול של ערביי ישראל ויש"ע נולדו הרבה אחרי הקמת המדינה והעליות הגדולות (דרך אגב, גם הוריי נולדו פה אחרי קום המדינה, ולא הגיעו לכאן). כך שבמקרה הטוב (או הגרוע...) אתה אולי יכול לדבר על התקופה שבה הגיעו אבותיהם לכאן, והעובדה היא שרובם הגדול והמכריע של ערביי א"י הם צאצאים למהגרים מהמאה ה19 ואילך, החל מהכיבוש המצרי, הגירות שהתגברו מאוד עם פיתוח הארץ בידי היהודים והבריטים. במשך 30 שנה, מהכיבוש הבריטי ועד ההכרזה על תכנית החלוקה, גדלה האוכלוסיה הערבית בא"י פי 3 (!) אין שום הסבר דמוגרפי לעובדה זו מלבד הגירה מסיבית. שיעורי בית: קרא את http://findabook.co.il/main/book_details.asp?id=1901... (סריקה מלאה נמצאה כאן בעבר http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_... משום מה אני לא מצליח להכנס, אולי בעיות של זכויות יוצרים) או או אפילו http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/047146... (אם אין לך בעיה עם אנגלית) |
|
||||
|
||||
הנה, מצאתי את הסריקה של "אגדת הנישול הציוני"בהוצאת משרד החינוך והתרבות |
|
||||
|
||||
אני מבינה שנראה לך שאבות אבותיהם של היהודים החיים כאן היו כאן דורות על דורות? |
|
||||
|
||||
בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית. בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי. השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה, ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם. במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרזה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. |
|
||||
|
||||
האם נראה לך שחידשת לי כאן משהו? שחידשת משהו למישהו אחר מקוראי "האייל הקורא"? או שענית על שאלתי? |
|
||||
|
||||
אני מקווה מאוד שלא חידשתי לך, אבל בהחלט עניתי על שאלתך. |
|
||||
|
||||
לא ניתן להכחיש שניתנה תשובה מלאה לשאלתך, גם אם אין היא מוצאת חן בעיניך. |
|
||||
|
||||
עדיין, תגובה 346398 |
|
||||
|
||||
הספר על אגדת הנישול של אריה אבנרי קצת בעייתי בעיני (קראתי אותו כבר לפני זמן רב). כשאהיה בסיפריה, אנמק את דברי. הלינק שנתת אינו ניתן לקריאה. |
|
||||
|
||||
מתישהו כבר דנו על הדמוקרטיה ונדמה לי שהוסכם, שרוב הריבוי הערבי נבע מהריבוי הטבעי. |
|
||||
|
||||
אום אל פחם איננו מחנה פליטים. |
|
||||
|
||||
אולי יש סיבות נוספות להבדלים בגישה (וגם בתוצאה) בין צרפת וישראל. נציגי קהילת המהגרים בצרפת שיתפו כנראה פעולה עם הממשלה בהשקטת הנוער, ולא כך נהגו ראשי הציבור הערבי בארץ. קשרים בין הממשלה לקהילות לא נטווים ביום אחד, ויש להם חשיבות רבה בעיתות משבר. בארץ, הממשלה לא השכילה (עכש''י) לקיים הדברות שוטפת עם ערביי ישראל, פשוט מפני שברור היה שתהיינה להם דרישות חמריות, והציבור היהודי בכללותו אינו מעוניין להתחלק איתם בעוגה הלאומית. במקום דיאלוג, נותנים לשב''כ לטפל בהם וסומכים על ''המנטליות הערבית'' שתגרום לכך שלא יעזו להתמרד. אולי הפוליטיקאים חשים באופן אינטואיטיבי שערביי ישראל, מתוך עצם קיומם, מחזקים את הדבק של הסולידריות היהודית (נגדם), בתקופה שבה היהודים בארץ מפורדים במידה חסרת תקדים כמעט. מפתה לשאול אם גם בצרפת, הנתונה למתקפה תרבותית אמריקאית ולתהיות בנוגע להתדרדרות מעמדה בעולם, לא היוו המהגרים מעין ''אויב'' שאיחד את הצרפתים בתחושת עליונות ושיתוף. |
|
||||
|
||||
ההבדל העיקרי הוא שערביי צרפת לא רוצים להשמיד את צרפת. |
|
||||
|
||||
העובדות הן שערביי ישראל מעורבים בטרור הרבה פחות מערביי השטחים, למרות שהשב''כ פעיל גם כאן וגם שם. אל תשכח שהם חיו שנים רבות תחת שלטון צבאי שהיום כבר אין בו צורך, לדעת גורמי הבטחון. מה שקובע הוא מעשים, לא רצונות. |
|
||||
|
||||
נקודת הפתיחה שלך במו''מ (או בכלל אם לגשת למו''מ) שונה כאשר מדובר על מישהו שרוצה ממך משהו, לעומת מישהו שרוצה להשמיד אותך. |
|
||||
|
||||
אתה לא יכול לדעת אם מישהו רוצה להשמיד אותך לפני שראית אותו פועל בכיוון. כשיש מידה כל כך קיצונית של שנאה בין אוכלוסיות כפי שאתה מתאר, יש רצף בלתי פוסק של פעולות איבה שלבסוף מתפרצות למלחמה כוללת. לא זו התמונה בקרב ערביי ישראל, אחרת השב''כ לא היה מתיר את ביטול המשטר הצבאי ביישוביהם. מה שקובע הם מעשים, לא מילים. |
|
||||
|
||||
מלים הן פעמים רבות ההקדמה למעשים. אני מאמין למי שאומר שהוא רוצה למחות אותי מעל פני האדמה. |
|
||||
|
||||
יש אנשים שסבורים שמותר לרצוח (להשמיד) שמאלנים קיצוניים. האם זה מתיר לשמאלנים לפתוח באש חיה על כל מי שחושב כך? |
|
||||
|
||||
האם היית נכנס עם אנשים כאלו למו"מ? |
|
||||
|
||||
כל עוד הם אינם חמושים - אפשר לדבר, בוודאי. עדיין נדמה לי שלא התייחסת לשאלה: האם העובדה שמישהו הביע במילים את רצונו להשמיד אותי נותנת לי את הזכות להרוג אותו? והאם זו האסטרטגיה היעילה ביותר? |
|
||||
|
||||
א. אולי לא שמת לב, אבל הם חמושים. מדינות ערב חמושות עד שיניהן, לערבי יש"ע ניתנו 40,000 רובים במעשה איוולת, וערביי ישראל חמושים מכל הבא ליד (תעבור ליד אולם חתונות ערבי ותשמע). ב. זכות? בודאי - הקם להורגך השכם להורגו. אך לא תמיד צריך לממש את הזכות הנ"ל. זה תלוי בנסיבות. |
|
||||
|
||||
לפי מיטב הבנתי, ''הקם להורגך'' זו פעולה, לא מילים. |
|
||||
|
||||
ושוב, מי שאומר שבכוונתו להרוג אותי - אני נוטה להאמין לו, ולו מכלל הזהירות המונעת. |
|
||||
|
||||
כלומר אם אני ממש מרגיז אותך, נניח שאני נכנס בך מאחורה בטעות בפקק, ואתה יוצא מהאוטו וצועק "חתיכת מטומטם, תראה מה עשית לאוטו החדש שלי, אני אהרוג אותך !", ואני שולף אקדח (ברישיון) ויורה לך בין העיניים - אז לא צריך להעמיד אותי לדין או משהו כזה ? אם התשובה שלך היא "כן", מעניין אותי לדעת מה יש לחוק לומר בעניין. |
|
||||
|
||||
1. עכשיו אותו כנ"ל, בתוספת נפנוף בלום/סכין 2. יש הבדל בין מעשי אדם פרטי למעשי מדינה ריבונית. |
|
||||
|
||||
1. כלומר אתה מסכים שמילים לבד אינן מספיקות כדי להצדיק הרג או פגיעה במישהו שמאיים עלייך בדיבורים בלבד. 2. בהחלט, ופה נעוץ שורש המחלוקת. אדם אחד שמנפנף בלום או סכין לא שקול למדינה ריבונית או חלק מאוכלוסייה שמצית מכוניות וזורק אבנים. הוא שקול למדינה ריבונית שמאיימת לפתוח במלחמה כוללת. בנוסף, למדינה ריבונית יש פוליטיקאים, ופוליטיקטים הרבה פעמים אומרים דברים מסיבות אחרות לחלוטין מכוונה לבצע מעשים, אלא כדי לגרוף תמיכה או פופולריות. |
|
||||
|
||||
א. לא. אני מסכים שצריך לבדוק כל מקרה לגופו. אבל אין דין מישהו שיצוא עצבני מהרכב וצועק ''אני אהרוג אותך'', כדין מי ששונה יומם ולילה באזני ילדיו שאתה בן מוות, או מישהו שיש לו עבר ארוך של רצח. ב. גם על היטלר אמרו שהוא פוליטיקאי שלא מתכוון למה שהוא אומר (ואתה יכול לצעוק גודוין עד שתצטרד). ג. אותו חלק שנוהג באלימות זוכה לאהדה ותמיכה של החלק הפסיבי. |
|
||||
|
||||
א. נהדר. ככה שאין ביננו ויכוח. רק תעלה במעלה הפתיל ותשים לב שההסתייגות הזאת הייתה קצת חסרה לך בהתחלה. בין השאר זה גם משאיר מקום בין הנחרצות של הדעות שהבעת לבין הדעות של מישהו שלא מסכים איתך, וחושב למשל, אחרי שבחן את המקרים לגופם, שתגובה אלימה לא מוצדקת כלפי המתפרעים בצרפת / ערביי ישראל / הפלסטינאים / איראן. ב. אני לא צריך לצעוק גודווין, אני רק צריך להגיד לך שזו טענה דמגוגית שלא מהווה "הוכחה" לשום דבר. אז בגלל שהיטלר היה / התנהג בצורה X, מעכשיו אנחנו יורים בכל מי שמפזר הצהרות בומבסטיות ? על כל אחד שנושך יש עשרה שרק נובחים. אתה לא יכול להצדיק פגיעה בכל האחד-עשר בגלל שאתה לא יודע איזה מהם ינשך. כמו שאמרו כאן וכמו שאמרת בעצמך: צריך לשפוט כל מקרה לגופו, ומילים בלבד לא מספיקות. ג. זה אחד משורשי המחלוקת בין הימין והשמאל. אהדה ותמיכה פאסיבית לא מצדיקות פגיעה באוהד או התומך הפאסיבי. שים לב שהרבה פעמים לתומכים הפאסיביים אין ברירה אמיתית, כי ניסיון להתנגד יוביל לפגיעה בהם. |
|
||||
|
||||
א. גם בהתחלה כתבתי שהזכות הזו קיימת, אבל לא צריך תמיד להשתמש בה. ב. מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. ג. אהדה (בניגוד לתמיכה כספית/מורלית וכו') אולי לא מצדיקה פגיעה, אבל בהחלט גורמת לאוהד להיות בלתי לגיטימי כבר שיח. |
|
||||
|
||||
ג. לא. הוא אוהד את הטרוריסט כי הוא אוכל חרא מצה"ל ומישראל, והטרוריסט "מחזיר" לצה"ל ולישראל1. זה עדיין לא אומר שאי אפשר לשכנע אותו שלא כדאי לו לשתף פעולה עם הטרוריסט ושכדאי לו לרסן אותו. מכיון שהוא לא סייע לטרור באופן אקטיבי אין שום סיבה מוסרית לפסול אותו כבן-שיח. 1 ולפני שאתה קופץ, אני לא מצדיק את הטרוריסט, אני מתאר את המצב מנקודת מבט של פלסטינאי שלא מעורב בטרור. |
|
||||
|
||||
...והשכנוע הזה (שלא כדאי להם לתמוך בטרור) הוא בדיוק מה שאני טוען שצריך לעשות 1. אבל השכנוע הזה צריך להיעשות לפני שיושבים לשולחן המשא ומתן. ---- 1 וכשמדובר על שכנוע, בל נשכח שערבים מבינים רק כח. |
|
||||
|
||||
שלא לדבר על יהודונים שמבינים רק כשפוגעים להם בכיס. טוב, בעצם לא רק כסף. היהודונים מבינים גם כוח. כוּלוּ 4 שנים, אלף הרוגים, והם נסוגים ללא תנאי. |
|
||||
|
||||
כל בני האדם מבינים רק כוח. |
|
||||
|
||||
והיות שהפלסטינאים מבינים רק כוח (כמונו) אז אם לא עוזר כוח, יעזור קצת יותר כוח אנחנו הרי חזקים יותר. כעת אפשר לכתוב את המשפט הזה בוריאציה מסויימת מהצד הפלסטינאי ובא לציון ולאל אקצא הגואל. |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שהם יודעים את זה ומשתמשים בזה, ואילו אצלנו ההנהגה מתכחשת לעובדה הפשוטה הזו. |
|
||||
|
||||
אם אתה מסכים עם הקביעה שכל בני האדם מבינים רק כוח, ובעצם בקטע הזה אין הבדל ביננו לבין הפלסטינאים, אתה לא חושב שהתנהלות נוסח "הערבים האלו מבינים רק כוח" מצידנו רק תוביל להסלמה ולמעגל אלימות שאין לו סוף ? או שזו פשוט שאלה של מי יישבר ראשון בעיניך, ומוסר1, זכויות1, צדק1 וכל החארטה הזה - זה הכל חסר משמעות ? 1 גם שלנו וגם שלהם לצורך העניין. |
|
||||
|
||||
אם הכל היה שאלה של ''מוסר'', ''זכויות'' ו''צדק'' סכסוכים היו נפתרים בבית משפט ולא בשדה הקרב. לצערנו, המצב אינו כך, וכל עוד המצב אינו כך, עלינו להתאים עצמנו למציאות ולא לנטיות לב נאיביות. |
|
||||
|
||||
הדגש צריך להיות בשלילת ''הכל''. שום דבר אינו ''הכל''. לא מוסר, לא זכויות, לא צדק וגם לא כוח. |
|
||||
|
||||
אתה לא עונה לשאלה. מצד אחד אתה מסכים שאפשר וצריך לשכנע. אח"כ אתה טוען שהדרך היחידה לשכנע היא בכוח, כי ערבים מבינים רק כוח. אח"כ הכלל את הטענה הנ"ל וטענת שכל בני האדם מבינים רק כוח. מכאן נובע שאתה צריך להבין לליבו של טרוריסט או תומך טרור, שלא לומר אוהד טרור. הרי ישראלים מבינים רק כוח, כי כל בני האדם מבינים רק כוח. אותו טרוריסט או תומך טרור מרגיש שנעשה לו או לעם שלו עוול, ומכאן שהשימוש בכוח מוצדק, כי ישראלים מבינים רק כוח. עוד משהו שנובע מההגיון שהצגת זה שאין טעם לפעול בהתאם למה שנכון או צודק, בגלל שבני אדם מבינים רק כוח. בוא ניכנס בכל הערבים האלו עד הסוף, נהרוג או נגרש את כולם, והכל יהיה בסדר כי בני-אדם מבינים רק כוח, וכל השאר לא חשוב. אין לך שום הסתייגות להוסיף לטענות לעיל לגבי הקשר בין שימוש בכוח לבין מוסר או צדק ? |
|
||||
|
||||
ודאי שתפיסה כמו של עידן מבינה בהחלט את הטרוריסטים. |
|
||||
|
||||
[צ] "מצד אחד אתה מסכים שאפשר וצריך לשכנע. אח"כ אתה טוען שהדרך היחידה לשכנע היא בכוח, כי ערבים מבינים רק כוח." [/צ] כש-idan אומר שאיקס מבין רק כוח, הוא בוודאי לא מתכוון שאיקס מבין רק *הפעלה* של כוח. איום בהפעלה של כוח יכול גם לעבוד, לאחר שהנכונות הודגמה. |
|
||||
|
||||
עניתי, אך כנראה שלא הבנת את תשובתי. אני טוען שאפשר וצריך לשכנע, אך שהפעלת כח הוא מרכיב הכרחי בשכנוע. (''המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות''). |
|
||||
|
||||
בינתיים החמאס מנצח, בעיקר בגלל שאצלנו יש כמה פוליטיקאים שלא מבינים את זה... |
|
||||
|
||||
צ"ל: לציון ולאל קודס |
|
||||
|
||||
חוץ מהפורעים בצרפת. שם הם איכשהו הבינו כוח גם כשהוא בא במנות קטנות ולא קטלניות, והיה מלווה בדיבורים ושכנועים (למשל, מנהיגי הקהילות הפצירו בהורים לרסן את ילדיהם). כוח הוא מושג רחב. אחד ההישגים הגדולים של הציביליזציה בעיני טמון בנכונות להיאבק באמצעים לא קטלניים (למשל: מאבקים עסקיים, מלחמות פוליטיות) שמבטאים בו-זמנית גם כוחניות וגם קבלה מרצון של כללי משחק. לא כל כך מזמן, כשפעלו כאן מחתרות נגד הבריטים, כל ארגון קבע לעצמו קווים אדומים מסוימים, ואפשר להתווכח (והתווכחו) על המוסריות והאפקטיביות של כל אסטרטגיה. מותר או אסור לפגוע בחיילים בריטים? באזרחים בריטים? מה דינם של משת"פים עם השלטון? מה דינן של בחורות שניהלו רומנים עם חיילי הצבא הכובש? גם במלחמה עם הערבים היו קווים אדומים - למשל הסערה שהתחוללה בעקבות האירוע בדיר-יאסין. הערבים אז היו אותם ערבים ולאיש לא היו אשליות לגביהם - ובכל זאת היתה תחושה שחשוב להפריד בין חפים מפשע ללוחמים. אולי לא נסכים בנקודה הזו, אבל אני מאמין שחלק נכבד מהחוסן המוסרי של מדינה מותנה בעובדה שהתושבים מאמינים שהיא מוסרית, ולכן אולי צריך למקד את המאבק בערבים רק לתחומים שעליהם יש קונסנזוס ציבורי, ולא להשאיר לצבא את ההחלטות. |
|
||||
|
||||
המשא ומתן הוא חלק מהשכנוע. |
|
||||
|
||||
הסתקרנתי לדעת מהיכן נשאבת הפרשנות המרחיבה לאמרה "הקם להקגך השכם להרגו", והנה מצאתי עצמי תלוי על אילן גבוה: והסבר על מקור הביטוי: דרך אגב, האם יש קוד ההתנהגות מומלץ כאשר האויב רוצה לגרום לך פציעה בלבד ויש ודאות גמורה שאין לו כוונת רצח? |
|
||||
|
||||
הממשלה של *ברק* לא השכילה להידבר עם ערביי ישראל. ולא מנהיגי הערבים הם אלה שלא שיתפו פעולה בהשקטת המהומות. ברק הוא זה שסירב להידבר איתם, חרף בקשות חוזרות ונשנות. קרא מחדש את מסקנות ועדת אור. |
|
||||
|
||||
תודה על התיקון. ההתנהגות של ברק אכן מתועדת בדו"ח: יש לנו עדיין מה ללמוד מהצרפתים, שראש ממשלתם נפגש עם נציגי הצעירים המתפרעים מייד לאחר פרוץ המהומות. |
|
||||
|
||||
מצד שני, נאמר בדו"ח גם (עפ"י http://www.nfc.co.il/archive/0019-D-3338-00.html?tag...): "לקראת שנת 2000 ובמהלכה ניתן היה לזהות עלייה ניכרת בתכיפות ההתנגשויות עם המשטרה ובעוצמתן. להתנגשויות האלימות היתה מתכונת קבועה. בשלב ראשון, הכריזו ארגונים מייצגים של המגזר הערבי על שביתות והפגנות, במחאה על מהלכים ומדיניות של רשויות שונות. בשלב שני התקיימו ביישובים שנקבעו לכך, עצרות ולעתים תהלוכות. בשלב השלישי, יצאו צעירים מתוך קהל המפגינים והחלו לרגום כלי רכב בכבישים, לשרוף צמיגים ולפגוע במתקנים המסמלים בעיניהם את השלטון. בשלב זה התפתחו התנגשויות אלימות עם המשטרה, אשר הגיעה למקום כדי להשליט סדר. למרות שהגלישה מהפגנות מסודרות להתפרעויות בלתי-מרוסנות שבה ונשנתה בעקביות, לא נקטה ההנהגה הערבית אמצעים כדי למנוע את ההידרדרות לאלימות, ולא הזהירה מפני הפרת החוק בהפגנות ובעצרות שיזמה. זאת ועוד, בימים שלאחר כל אירוע נהגו אנשי ציבור, במאמריהם ובנאומיהם, להרעיף שבחים על פעולות המחאה, ובכללן פעולות אלימות. לא אחת, אפפו דבריהם את ההתפרעויות בהילת גבורה והביעו גאווה בנחישותם של מבצעיהן." כך שגם ראשי הציבור הערבי לא נקיים מאחריות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |