בתשובה לאורי פז, 24/10/05 7:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"בשנות ה-70 היה סרטר דמות פתטית יותר ויותר, זקן קודם זמנו, עיוור כמעט לגמרי, שתוי לעיתים קרובות, טרוד בבעיות כספיות, לא בטוח מהן דעותיו. כעת נכנס לחייו יהודי צעיר מקהיר, בני לוי שכתב בשם העט פייר ויקטור. [...]. סרטר סייע לו לקבל אישור שהייה בצרפת ומינה אותו לתפקיד מזכירו. ויקטור אהב מיסתורין, הרכיב משקפיים כהים ולעתים אף הדביק לעצמו זקן מלאכותי. השקפותיו היו תמהוניות. לעיתים קרובות קיצוניות והוא דבק בהן בלהט וכפה אותן בכובד ראש על אדוניו. שמו של סרטר החל להופיע על הצהרות ומאמרים מוזרים שהשניים כתבו יחדיו." פול ג'ונסון, "האינטלקטואלים". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זהו חלק מהדמוניזציה התקשורתית שנעשתה לאדם דגול כמו פרופ' בני לוי ז"ל, שמיטב האינטליגנציה של צרפת דהיום הספידה אותו בבכי תמרורים על אובדן אושיה תרבותית מן הרמה העליונה בצרפת, עליו נאמר "חבל על דאבדין ולא משתכחין". כפי שהינך מוזמן להיחשף לדעותיהם באחרית רשימתי המפנה להלן. משום-מה, קל יותר ואין יותר היגיוני מלהאמין להוגים צרפתיים בני-זמננו ובני-זמנו של לוי מאשר לאיזה היסטוריון לא-צרפתי, דגול ככל שיהיה בעינינו ושנוי במחלוקת ככל שיהיה במיליה ההיסטוריונים, פול ג'ונסון. ג'ונסון לא הכיר אישית אף לא אחת מהדמויות המתוארות בספרו "האינטלקטואלים" (בהוצ' דביר, 444 עמ', תשנ"ו), לא את ראסל ולא את סארטר, לא את בבואר ולא את הלמן, לא את אורוול ולא את המינגוויי, לא את איבסן ולא את וילסון, שלא לדבר על טולסטוי ועל מרקס, רוסו וברכט – שעל כל אלה נדון ספרו היומרני והמכליל מכל אלה על כלל סוגי האינטלקטואלים שברחבי תבל. "האינטלקטואלים" מתבסס על רכילות עיתונאית זולה וירודה, שטחית ומכלילה, המונית וקטנונית על אושיות תרבות המערב הללו, אותה רכילות עיתונאית שהתייחסתי אליה בכל הנוגע לקשרים שנרקמו בין בני לוי לסארטר ברשימתי דלקמן. כמו כן, אשמח אם תראה לי היכן בדיוק לוי או סארטר נשמעים *בעיניך* תמהוניים או קיצוניים בדו-שיח שלהם "תקווה עכשיו", המתורגם בחלקו והמובא באתרי (בסוף): "המאמרים המוזרים ששניים כתבו יחדיו", כהגדרת ג'ונסון, פורסמו ב"נובל אורזרווטר" מספר חודשים טרם פטירתו של סארטר, והאיש אישר את תכניהם כאמת לאמיתה בפומבי בכלי התקשורת בצרפת, חרף המהומה הפילוסופית והתקשורתית שאלה הביאו בכנפיהם. ולו היית טורח לצטט לפנינו מהמשך דבריו של ג'ונסון מאותו עמ' 288 מתוכו ציטטת חלקית, היינו למדים על המלחמה שניהלה כנגד לוי חברתו לחיים של סארטר, סימון דה-בבואר, בשל ידידותו של לוי עם יורשתו החוקית של כל עזבונו האינטלקטואלי של סארטר בתו היהודיה המאומצת ארלט. למגינת לבה של בבואר, ארלט ירשה הכול, לרבות רכושו הספרותי. כך שהמלחמה לא היתה על עמדותיו של סארטר נשארו אקזיסטנציאליות או שהתייהדו, אלא על רכוש וכבוד ויוקרה מדומה. וכן, "...אבל בשלב זה [של התנגדותה של בבואר למאמרים - א"פ] כמעט לא היה סארטר מסוגל להשתטויות פומביות" (כך ג'ונסון סותר את עצמו באותו עמוד). כלומר, סארטר עוד היה נורמלי ושפוי, וככזה יצא להגנתו של לוי ואף הכריח אותו לחתום בשמו המקורי-היהודי, בני לוי, על השיחות ביניהם בשעת פרסומם. אגב, בכל תמונות האלבומים המשפחתיים של משפ' לוי שראיתי במו-עיני מהתקופה ההיא – לוי נראה מגולח למשהי. גם בתקופה שבה ביקר עם סארטר בישראל, בעין-הוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר אחד בטוח - ג'ונסון מאוד מאוד לא אוהב את סארטר. אתה הבאת נקודת מבט אחת על בני לוי ואני הבאתי נקודת מבט אחרת. אני חושב שעשינו את שלנו. א. ניסיתי פעם לקרוא את ''בדלתיים סגורות'' ולא הצלחתי. אני גם כנראה לא ממש מסוגל לצלוח את כתביו הפילוסופיים היותר מפורסמים של סארטר. אתה תסלח לי אם ארים ידיים מראש מול כתבים המתוארים ע''י עיתונאי וכותב חשוב ומכובד כמו ג'ונסון כתמהוניים וקיצוניים. אולי ימצאו קוראים בעלי כישרון פילוסופי יותר משמעותי שיסכימו לעיין ולהביע חוות דעת. ב. נכון שאחת התימות המרכזיות של ''האינטלקטואלים'' קשורה קשר הדוק למה שאתה מכנה ''רכילות''. אבל אני לא חושב שהספר נחשף כמלא שקרים ואי-דיוקים והספר די ישן. ג. אפרופו רכילות, לא הייתי מתעקש על העניין הנכון עובדתית של ''בתו היהודיה המאומצת ארלט''. בפארפרזה על ברברה טוכמן הייתי אומר ש''אולי התחשק לו לחוש גם את טעמו של חטא גילוי העריות''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לויכוח עצמו, גם בעיניי "אינטלקטואלים" הוא ספר בעייתי ביותר. הוא משרת אג'נדה ימנית-קפיטליסטית-שמרנית (הספר לא לידי. כל האינטלקטואלים שם שמאלנים, או רק רובם המכריע?), ולדעתי מבייש את מחברו, שהוא כותב נפלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ג'ונסון הוא אכן ימני-קפיטליסט-שמרן (ואפילו קתולי. היו לו תקופות של פניות שמאלה, אך זהו הקו הכללי. הוא היה מתומכי בלייר אבל באופן כללי הוא תאצ'ריסט). הוא היה עורך של כתבי עת ''אינטלקטואליים'' של הימין (ספקטייטור וניוסטייטסמן). לכן דבריך נכונים, אבל לא מפתיעים. כל ה''אינטלקטואלים'' הם אכן לא-ימניים, אבל מצד שני מדובר באמת בד''כ בדמויות חשובות (רוסו, מרקס, טולסטוי, ראסל, סארטר). היחיד שיוצא ממנו נקי הוא אורוול. אחד הנושאים המרכזיים בספר ''אינטלקטואלים'' הוא הסתירה בין האידיאולוגיות של ההוגים הללו לבין התנהגותם בחייהם הפרטיים ולכן אורי פז מכנה את הספר רכילותי במידה רבה של צדק. הרכילות היא מרושעת וארסית במיוחד. הנקודה היא שבאופן כללי היא לא התגלתה גם כשקרית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |