בתשובה לברקת, 16/10/05 14:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נקודת הביקורת העיקרית שלי עליה היא הקיצוניות. בדיוק כמו הגישה-של-פעם ש"אסור להרים תינוק על הידיים כי הוא יהיה מפונק", גישת "עקרון הרצף" מדברת על חוקים נוקשים שאינם לוקחים בחשבון שהמעורבים בעניין הם בני אדם בעלי כוחות מוגבלים, ושמן הסתם עקרון המתינות יהיה רעיון טוב יותר. תינוק שאף פעם לא מחובק או נישא על הידיים יגדל עם בעיות, זה ברור לכל הורה מתחיל. אבל גם תינוק שלא נותנים לו לנסות להרדם לבד (עם עזרה, ובהתאם לגילו ויכולתו), או לחקור את סביבתו כשהוא חושב שהוא עצמאי (ומבוגר משגיח מהצד לודא שהוא לא מסכן את עצמו או מטריד את החתול יתר על המידה), הוא גם תינוק שמשהו נשלל ממנו. יתר על כן, תינוק שהוריו עצבנים כי מאז שהוא נולד הם לא ישנו בשלוה או שתו כוס קפה בשקט, לא יהיה מאושר יותר מתינוק שמבלה חצי שעה ביום בלול או מול "בייבי מוצארט" בזמן שהמבוגר האחראי עושה מקלחת אחת נורמאלית ומכין לעצמו סנדביץ עם חמוצים (להבדיל מפרוסת לחם עם לא הרבה עליה שמכינים תוך כדי החזקת הגוזל.) (ומה, אני לא ישנתי השבוע מכורבלת עם תינוק אחד אהוב וחולה? בטח שכן. כי הוא קטן ועצוב ומצמיח שינים וזה הגיוני מאד שהוא ישן בחיבוק של אמא. בשאר הזמן יש לו מיטה משלו, וגם לי.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני שולחת לו החלמה מהירה, לגוזל.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי את חושבת הכניס לו לראש את הרעיון של להתחלות בשביל לישון עם אמא, אם לא השובב שלי? צריך לקרוא את "עיקרון הרצף" בראייה של זמנו - הוא יצא במקור ב- 1977, בעידן שבו האמינו שאין כמו פורמולה, שיש להקפיד על האכלה פעם בשלוש שעות גם אם התינוק צורח מרעב, ש"תלותיות יתר של התינוק" היא סכנה ממשית שמאיימת על כל הורה וכולי וכולי. "העיקרון" הוא מניפסט שהפך סדרי עולם, גרם לאנשים לחשוב שוב, ובזה הוא עשה את העבודה שלו יפה מאוד. כמניפסט, הקיצוניות שלו בהחלט במקום. ושוב, כספר הדרכה להורות הוא לא משהו (אם כי עוזר מאוד להבין דבר או שניים על אי-מרכוז הילד, עיקרון חשוב מאין כמוהו שמאפשר לקרוא באייל בעוד התינוק על הרצפה, משחק בטלפון של אמא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק רוצה להעיר שנראה אם כך שספר ההדרכה הזה היה מיושן כבר אז. ממה שאת הבאת, אני חושב שאלה רעיונות שפותחו בתחילת המאה העשרים, ראי למשל ווטסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה ספר הדרכה? ה"עיקרון"? (אבל זה לא ספר הדרכה :-) ) יש 2 תפיסות חינוכיות שעולות ויורדות במחזורים עם השנים והדורות: האחת "תרבותית" - גבולות מעוצבים, נוקשות מתוך רצון "לא לפנק", הפרדה ממוסדת (נפשית, פיזית וחינוכית) בין הורים לילדים ובין קבוצות הגיל השונות, מסירת החינוך בידי סוכני חיברות "רשמיים" וכולי. בין היתר נשענת התפיסה הזו על ראיית האדם כרע מטבעו - ומכאן, ראיית הצורך שב"אילוף" מסוים של התינוק ("הקניית הרגלים"). השנייה "טבעית" - דיאלוג בין-דורי שוטף, קהילתיות וראיית הקהילה/משפחה כסוכן החיברות העיקרי, חשיבות למגע רב (נשיאה, לינה משותפת והנקה), צמידות התינוק כמצב נתון וכולי. כאן הבסיס הוא אמון בטוב ובמאוזן, בקשב לצרכי התינוק כאדם 1 ובמתן מקום מרכזי לדיאדה אם-ילד. (אלה ממש קווים גסים ואני בטח שוכחת כמה אלמנטים בכל תפיסה, וכמובן שהיו וריאציות שונות בחברות שונות, בין אם באירופה או בעולם ה"אחר" 2. בנוסף, היו תקופות שבהן שתי התפיסות התקיימו במקביל, למשל אחת בערים בקרב שכבות מבוססות, והשנייה בכפרים אצל האוכלוסייה הענייה יחסית). אני לא מכירה את ווטסון. הגיוני שדברים דומים נאמרו גם קודם שלידלוף כתבה את הספר שלה. אלא שכנראה המקום והזמן שבהם הופיע גרמו לו להשפיע כפי שהשפיע. אין לי הסבר נחרץ. 1 זה לא טריוויאלי בכלל, הרעיון שתינוקות הם בני אדם. שכן יש המון מעשים שאנחנו עושים/אומרים לתינוקות (בתחום יחסי האנוש ולא בתחום הטיפול, כמובן), שלא היינו חולמים לעשות לאנשים בוגרים. 2 דוגמה: אני מעלעלת עכשיו ב"חברה ים תיכונית" שמתאר את יהדות מצרים והארצות השכנות בימי הביניים, על סמך "מכתבי הגניזה". הפרק העוסק בחיי המשפחה וגידול ילדים מתאר חברה שקרובה יותר לגישה ה"טבעית" מאשר לגישה האחרת (כמובן במגבלות של דתיות וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הזה מרתק כמו שהוא נשמע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה ספר? תהיו ברורים! חברה ים תיכונית מרתק, כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, לזה התכוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ווטסון נחשב לאבי הביהייויוריזם ועכש"י, עבורו חינוך ילדים צריך להעשות בשיטות מדעיות של התנייה (קלאסית, אופרטיבית וכיוב'). לכן הוא אפילו טען שאסור להורים לגדל את ילדיהם ויש להעבירם לבתי ילדים המנוהלים ע"י צוות של מומחים. התאוריות הללו פותחו בתחילת המאה העשרים (מעניין יהיה לדעת אם יש קשר ארצישראלי) ושלטו בכיפה בחצית הראשונה של המאה. בשיטחיות, הרעיון הוא שאפשר להכניס אדם לקופסת-סקינר (בה ניסו לאלף יונים, וגם למדו כמה דברים חשובים ביותר על טבע היונה [והאדם?]), ולחנך אותו "מבחוץ." ראי למשל את ספרו החשוב, והנשכח, של סקינר (הביהיוויוריסטי הכי מפורסם מכולם) וולדן-2, בו הוא כותב על קהיליה שלמה ומאושרת שמתפתחת בתנאים מדעיים של התניה חברתית מוחלטת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אלה - הם כמובן הפוכים לגמרי ל''רצף'' (תגובתך הקודמת הטעתה, אבל אני מבינה שהתכוונת לספר של ספוק ולא של לידלוף). האב הקדמון של לידלוף היה, אולי, רוסו (''אמיל''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע ממש מבעית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אם כי תרם במשהו להתפתחות הקולנוע - נדמה לי שאייזנשטיין וחבריו התבססו על תיאוריות ''פבלוביות'' שכאלה בטכניקות העריכה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גם תרם למאמץ המלחמתי, באמת. אבל ברצינות, זה גם תרם להבנה הכללית שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה תרם למאמץ המלחמתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הכוונה הייתה ל"פרוייקט יונה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מתאים, אם כי לפי הכתוב הפרוייקט כנראה לא הופעל, נכון? מה שמעניין אותי, זה כמה שילמו ליונים בתקופת האימונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך זה מתקשר לטכניקות עריכה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייזנשטיין וחבריו חקרו את המונטאז' הקולנועי (שהוא בעצם צירוף של שני שוטים או יותר), למעשה המציאו את כלליו (אם לא אותו), שאומרים שהשלם גדול מסכום חלקיו. הראה צילום של אדם שפניו חתומות, ומייד אחריו צילום של צלחת אוכל - הצופים יפרשו ''הוא רעב''. הראה אותו צילום של אותו אדם ואחריו צילום של ילד קטן - הצופים יפרשו ''הוא מתגעגע לבנו'' או משהו דומה. הראה אותו הדבר, אבל במקום צלחת או ילד, סכין שלופה - יפרשו ''הוא מתכנן נקמה''. זה בעצם מנגנון די טריוויאלי, אבל ה''ניסויים'' של אייזנשטיין היו בסחיטת תגובה רגשית פבלובית כמעט מהצופים (שאמורים להזדהות עם הדמות המצולמת), והוא באמת ניסה לבדוק את הדברים בדרך לכאורה-מדעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עובד? כך הדברים מתפרשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן (או לפחות כך הוכיח ''ניסויו'' של אייזנשטיין בתחילת המאה הקודמת, עם צופים הרבה יותר נאיבים אומנם). ורסיות שונות, כמובן יותר מתוחכמות, של עיקרון המונטאז' נמצאות היום בכל סרט קולנוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, גרמת לי לפתוח את מחברות הקולנוע הישנות שלי (ואני מודה לך מקרב לב). אני מאמינה שאת מתכוונת לניסויים של לב קוליישוב. והפנים שרואים בניסוי המדובר הן של השחקן המפורסם איוון מוזוכין. אני משערת שהצופים דאז לקחו כמובן מאיליו שמוזוכין יכול להביע הרבה עם "שיטת המשחק העדינה שלו". אני אהבתי יותר את הניסוי הזה: תמונה א: 1902 גבר הולך ברחוב לונדוני מצד אחד לשני תמונה ב: 1905 אישה הולכת ברחוב פריזאי מצד שני לאחד תמונה ג: סרט אמריקאי יד נשית אוחזת ביד גברית תמונה ד: 1915 וושינגטון גבר ואישה עולים במדרגות הצופים סברו שיש כאן רצף עלילתי של גבר שפוגש אישה והולך איתה יחדיו (לעתיד משותף). אני לא חושבת שהצופים בעבר היו כל כך נאיבים, כמו שאנחנו לא כל כך לא נאיבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בניסוי שתיארת נראה לי ברור שזה אמור לעבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנוסה, מתוחכם, מבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את/ה ממונה הלשון באתר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט מתקשה להבין משפטים שהמילה ''לא'' מופיע בהם שלוש פעמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, נהדר. אני לא חזקה בפרטים מדויקים. הצופים היו נאיבים מבחינה קולנועית. זה אומר שהם היו מעין קרקע בתולה של אימאג'ים :-) שום דבר על המסך הגדול עדיין לא היה בגדר קלישאה באותה תקופה (הדימויים עצמם אולי כן, אבל הארגון הקולנועי שלהם לא). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |