|
אני אוהב את הגישה שלך, אז טרחתי חיפשתי מצאתי והעתקתי את התשובה של סלבוי ז'יז'ק לשאלתך (מתוך "תיהנו מהסימפטומים", עמ' 44):
"כיום זה כבר חלק מאמונה מקובלת, סימן לנימוסים טובים כביכול, לדחות בבוז את הניגוד ה"נאיבי" של "השכל הישר", לכאורה, בין מלים לבין מעשים או דברים, ניגוד שעליו מבוססים משפטים כמו, "אתה רק מדבר במקום לעשות", "לא רק במלים אלא גם במעשים" וכן הלאה. הכל יודעים היום כי "ניתן לעשות דברים באמצעות מלים": יותר מארבעים שנה חלפו מאז כתב ג' ל' אוסטין את המדריך הסטנדרטי בנושא זה. ואכן, האין לב לבה של הפסיכואנליזה נעוץ במימד השפה כפעולת *דיבור*? האין הפסיכואנליזה מוגבלת למימד זה מעצם העובדה שהיא *ריפוי באמצעות דיבור*, ניסיון להגיע ולשנות את ממשותו של הסימפטום באמצעות המלים בלבד, כלומר, מבלי להזדקק להתערבות ישירה בגוף (באמצעות ריפוי בחשמל, טיפול תרופתי וכו')? (ומכיוון שכך, אנו יכולים לקבוע במדויק את הרגע שבו וילהלם רייך חדל להיות פסיכואנליטיקאי: כאשר הוא נטש את מדיום המלה והחל להתמקד בעיסויים גופניים במטרה להפיג מתחים נוירוטיים). [...] וכלום אין בזאת גם משום הדגשת האופן שבו לאקאן תופס את התפקיד הפונקציונלי של זכירת טראומות עבר? העניין הוא לא להגיע לאמת העובדתית של אירוע נשכח - מהות העניין כאן היא *ההיזכרות* בעבר, פשוטו כמשמעו, כלומר, אופן ההתייחסות של זיכרון העבר אל עמדת ההתבטאות הנוכחית של הסובייקט, כיצד היא משנה את עצם המקום שהסובייקט מדבר (מדובר) ממנו. כאן טמון "אפקט האמת" שאליו מכוון הריפוי הפסיכואנליטי: כאשר אני מחלץ טראומת ילדות מתוך עולם הצללים של ה"הדחקה" ומאחד אותה עם הידע שלי עכשיו, האופק הסימבולי שקובע את "ההבנה העצמית" הנוכחית שלי משתנה באופן קיצוני - עם השלמת התהליך, אני כבר לא הסובייקט שהייתי."
|
|