בתשובה להאייל האלמוני, 21/09/05 14:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רחוק מזה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המדיום שלה הוא ורבאלי בלבד, לא? (או במלים של בני-אדם: פסיכואנליזה זה רק דיבורים, לא? אין עבודה על/עם הגוף, נכון?) אני שואל ברצינות. זה הרושם שקיבלתי, יכול להיות שהוא מוטעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב את הגישה שלך, אז טרחתי חיפשתי מצאתי והעתקתי את התשובה של סלבוי ז'יז'ק לשאלתך (מתוך "תיהנו מהסימפטומים", עמ' 44): "כיום זה כבר חלק מאמונה מקובלת, סימן לנימוסים טובים כביכול, לדחות בבוז את הניגוד ה"נאיבי" של "השכל הישר", לכאורה, בין מלים לבין מעשים או דברים, ניגוד שעליו מבוססים משפטים כמו, "אתה רק מדבר במקום לעשות", "לא רק במלים אלא גם במעשים" וכן הלאה. הכל יודעים היום כי "ניתן לעשות דברים באמצעות מלים": יותר מארבעים שנה חלפו מאז כתב ג' ל' אוסטין את המדריך הסטנדרטי בנושא זה. ואכן, האין לב לבה של הפסיכואנליזה נעוץ במימד השפה כפעולת *דיבור*? האין הפסיכואנליזה מוגבלת למימד זה מעצם העובדה שהיא *ריפוי באמצעות דיבור*, ניסיון להגיע ולשנות את ממשותו של הסימפטום באמצעות המלים בלבד, כלומר, מבלי להזדקק להתערבות ישירה בגוף (באמצעות ריפוי בחשמל, טיפול תרופתי וכו')? (ומכיוון שכך, אנו יכולים לקבוע במדויק את הרגע שבו וילהלם רייך חדל להיות פסיכואנליטיקאי: כאשר הוא נטש את מדיום המלה והחל להתמקד בעיסויים גופניים במטרה להפיג מתחים נוירוטיים). [...] וכלום אין בזאת גם משום הדגשת האופן שבו לאקאן תופס את התפקיד הפונקציונלי של זכירת טראומות עבר? העניין הוא לא להגיע לאמת העובדתית של אירוע נשכח - מהות העניין כאן היא *ההיזכרות* בעבר, פשוטו כמשמעו, כלומר, אופן ההתייחסות של זיכרון העבר אל עמדת ההתבטאות הנוכחית של הסובייקט, כיצד היא משנה את עצם המקום שהסובייקט מדבר (מדובר) ממנו. כאן טמון "אפקט האמת" שאליו מכוון הריפוי הפסיכואנליטי: כאשר אני מחלץ טראומת ילדות מתוך עולם הצללים של ה"הדחקה" ומאחד אותה עם הידע שלי עכשיו, האופק הסימבולי שקובע את "ההבנה העצמית" הנוכחית שלי משתנה באופן קיצוני - עם השלמת התהליך, אני כבר לא הסובייקט שהייתי." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הטרחה. מעניין לקרוא. אני לא פוסל לגמרי את הפסיכואנליזה/פסיכותראפיה (אולי בהודעה הראשונה פסלתי, אבל היא נכתבה מזמן). אבל אני בהחלט חושב שהתהליך יקבל מימדים רחבים יותר ועוצמה רבה יותר בעזרת עבודה משלימה באפיקים גופניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונזכרתי בעוד משהו: ישראל רגארדי (Regardie), שהיה המזכיר האישי של קראולי ונחשב אושייה בעולם המאגיה (נדמה לי שהוא עמד בראש מסדר Golden Dawn עד שנמאס לו מהפוזה), אמר פעם בראיון שלדעתו כל מי ששוקל להיכנס לתחום חייב לעבור לפחות 150 שעות פסיכואנליזה כדי "להתחיל לקבל מושג על הנוירוזות/חסימות שלו", או משהו כזה. אין לי ציטוט מדויק, אבל יש לי תירוץ טוב: כל הספרים שלי בארגזים עכשיו. עכש"ז זה הופיע בספר Rebels & Devils של הוצאת New Falcon. כך שכן, נראה לי שאנחנו מסכימים. איזה בעסה, הלך הוויכוח (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שהיה ויכוח מלכתחילה (כבר אמרתי שאני אוהב את הגישה שלך). הבאתי את הציטוט של ז'יז'ק לא כדי לפסול משהו שאמרת, אלא כדי לנסות להציג דרך שלישית להבין את העבודה הפסיכואנליטית, בין "פסיכואנליזה זה רק מילים" לבין "פסיכואנליזה כוללת עבודה עם/על הגוף". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגמה רוני ידור. ספריית מעריב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |