 |
|
 |
||
|
||||
 |
שיר 1 נראה במידה רבה מה שנקרא "שיר אמירתי". כלומר, שיר הטוען טענה ובזה מסיים את תפקידו. עוד ניתן היה לומר כי לבד ממילים יפות ושורת קצרות, אין מה שמצדיק את הכינוי "שיר", וגם המאפיינים הצורניים האלה הם מאולצים. אולם בשיר הזה ישנן דווקא כפילות, דחיסות, עומק ואינטרטקסטואליות שפותחים דלתות למחוזות של משמעות. אדגים בקצרה. 1. השיר כתוב כמשפט שאינו נגמר. "על הבית..." - מה אתו? לא כתוב. השיר מתחיל כמשפט ממוקד (כלומר שהסדר בו אינו נושא-נשוא-משלים) כדי להדגיש את הפתיחה, אולם סיום אין. מה שיש הוא סדרה של תמורות והרחבות. המשפט לא מסתיים. השיר שבור, לא גמור, באופן דומה מאוד לשירו הקצר של פגיס "נכתב בקרון החתום". אצל שיינפלד ישנו משפט ארוך ומורחב בבית הראשון. זה אינו מסתיים בנקודה או בפסיק ואז ישנו מעבר למשפטים אחרים, קצרים ומסתיימים. תבנית החריזה מתבססת בעיקר על סיום פשוט במילה בית ורק בסוף השיר יש חריזה של ממש היוצרת סיום צלילי ולא רק דקדוקי. סיום כזה זוכה לכוח רב יותר על רקע היעדר הסיום הדקדוקי קודם. לא נכביר פה משמעויות של תעתועי הפיסוק (זה תמיד נשמע מאולץ במקצת, בניית המגדלים הזאת על נקודה או מקף), אולם דומני כי תחושת הקטיעות, האין סיום, ההתערערות של הסדר, הן מובהקות. 2. כוח רב טמון בכפילות המשמעות בלשון. הקירות נדחקים להרס או דוחקים ללכת? הנשמה נעקרת בידי המפנה או הדובר עוקרה כדי ללכת? מי מפנה – החייל או הדייר את עצמו? הבית נצרב כזיכרון בלב הדובר או בכוח על ידי השולח? הבית נצרב במצח כזיכרון או כאות קין (על כל המשמעויות המקראיות הכרוכות בעניין), ממתי עוקרים ארובות עין? ארובות הבית? הנפש כבושה בידי דחפורי המפנה או בידי חיילי האויב או בידי דחפורי האויב? ישנו גם טשטוש רצף הזמן. לעתים נראה כי המדבר מקונן על הבית בעודו קיים ולעתים הוא מקונן על ההריסות. הכפילות מטשטשת את ההבחנה בין מפנה למפונה. השיר אינו האשמה ולמעשה דבר אינו נאמר על הפינוי ממש. המשפט אינו מסתיים, אין קינה של ממש או הבטחת נקמה. ישנו רק רצף תיאורים קטוע על מה שאבד ופחות על המאבד ותחושותיו. העיקר הוא הבית, והוא איננו. 3. כעת, לאחר שהתבוננו בשיר כיצירת אמנות בפני עצמה, נוכל בקלות רבה יותר (ובפחות נקיפות מצפון), לקרוא אותו כתוצר של הזמן המקום. הכפילות והטשטוש בין מפנה למפונה, פינוי בכוח והתפנות, עבר והווה, האיפוק הרגשי והיעדרה של הטחת האשמות, נראות לי כמרמזות על המצב המורכב במיוחד של ההתפנות האחרונה. השימוש בחומרים יהודיים מקל על זיהוי ההשתייכות הלאומית של הדובר, ועצם כתיבת שיר כזה (או שיר חילוני בכלל) מייחד אותו מקהל המתנגדים בכוח. הכפילות והעמימות, המשמעויות המנוגדות של המילים וכן מבנהו של השיר, משקפים את התלבטותם של חלק מן המתפנים החילוניים. אלה המבינים את המורכבות של הפינוי, ונקרעים בין טובת העם לטובתם האישית. לאלה, המפונים ומפנים עצמם, המקריבים ברצון ומגורשים בצו, לא נותר אלה לקונן על שאבד. אין את מי להאשים והמצב אינו אשמתו של איש. אבל הבית לא ישוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח יפה, אור. אם כי אני חייב לנצל הזדמנות זו כדי להזכיר לקוראים (או ליידע אותם) שכותב השיר אינו ממפוני גוש קטיף (דתיים או חילוניים) ואף כי איני מכיר את השקפתו הפוליטית, מהיכרותי עם יצירתו יש סיכוי סביר שהוא אפילו תומך בהתנתקות - כמהלך רציונלי 'נכון' - והשיר נכתב מתוך הזדהות עם התוכן הרגשי של המהלך. הניתוח שלך, על האמביוולנטיות שבו, מחדד את תחושתי זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינך מכיר את השקפתו הפוליטית, לחץ על שמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפירוט שעולה מלחיצה על שמו, דרך אגב, הוא מקרה מעניין: "בתפיסתו הפוליטית שיינפלד הוא איש שמאל, וחבר מרכז מר"צ לשעבר. הוא תומך מלא בהתנתקות ובסיום הכיבוש. בו בזמן הוא מציג עצמו כיהודי, ישראלי המבין את מכאובם של בני הפלוגתא הפוליטית שלו." השיר הוא הפרסום היחיד של שיינפלד באייל וסביר להניח כי פרטים ביוגרפיים אלו נוסחו על ידו לבקשת המערכת. גם אם הם נכתבו ללא ידיעתו (מה שלא סביר), הם בכל מקרה קשורים ישירות לשיר שלו. זהו מקרה מעניין שבו מידע צדדי, ביוגרפי במקרה זה, ניתן פשוט כחלק מן הטקסט השירי. הרי בגב ספר שירה למשל, לא נהוג לציין דעות פוליטיות ממוקדות כל כך וכה רלוונטיות לשירים. מקסימום כותבים "איש ימין" או "פעיל בתנועות שמאל", אבל במקרה זה ברור כי הפרטים מקיימים דיאלוג עם השיר היחיד הזה. מה זה אומר לנו על טכניקת הכתיבה? האם השיר זקוק בכלל לפירוט הזה? האם "הסברים בגוף הטקסט" מחזקים את השיר או מחלישים אותו? למרות החידוש שבכך, כלומר צירוף ביוגרפיה כה רלוונטית וזמינותה בלחיצת כפתור, אני מחזיק בדעה המסורתית כי מה שמצטרף לשיר מחליש אותו. הכפילות קיימת בכל מקרה בטקסט עצמו, ואם היא כה חשובה ליוצר, הוא יכול היה לשלב אותה בטקסט. למה בוער לו שנדע מי ומה הוא? ומדוע הוא מפריד עצמו מן הטקסט בצורה טכנית אבל עדיין דואג לספק את שני צדי המטבע? האם הוא מפחד לסווג את שירתו כפוליטית או כפרטית ורוצה לשמר את ערכה האמנותי, אך בו בזמן רוצה ליצור אמירה פוליטית, ולכן מפריד עצמו מן הכתוב מחד אך מצטרף אליו מאידך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שה(אוטו?)ביוגרפיה מוסיפה לשיר מסר נוסף, שאותו ניתן לתאר במילים פשוטות כך: מתנגדי ההתנתקות לא צריכים לשנוא את ה"סמולנים" ואת החיילים, תומכי ההתנתקות לא צריכים לשנוא את המתנחלים ולשמוח לאידם. כל צד צריך להכיר בטרגדיה של הצד האחר. עמדה לחוד ושנאה לחוד. אגב, הנה ביוגרפיות כלליות יותר של שיינפלד: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ששיינפלד הוא כותב בעל שם, המפרסם לרוב באכסניות שגם אם אינו בדיוק ''שמאלניות'' הן לפחות נוטות לצד זה, אני מנחשת שהוא מבקש לוודא שלא יטעו בכוונותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהפתיחה ''ארזו אותי, אחים, ארזו אותי'', מנסה להזכיר לנו שיר אחר (ולמרות לשון הציווי, אין הכוונה ל''חושו, אחים, חושו''). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |