בתשובה לאלון עמית, 29/07/05 22:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה אשם יוסטינוב במרחבים לא-עקומים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. אני בעד להחזיר את הפתיל לכאן. לחילופין, אני מציע להעביר את הפתיל לסירוגין בין שלושה דיונים שונים (''טרחנים'', ''גדל'', ''יוסטינוב'') בסדר אקראי כדי לבלבל ארכיבאים, ארכיאולוגים עתידיים, איילולוגיים בהווה ובעתיד וקוראים חפים מפשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהדיון המתאים ביותר הוא על עיבוד בשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא אשם, אבל כבר אבוד לו. מצד שני, נראה שגם לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהדיון בשרשור הזה הגיע למיצויו. אני מבקש לחתום אותו במשפט אשר הלוואי והייתי מחברו, ואשר אני מקדיש לחסידי ההיגיון הצרוף: מי שהולך על הראש, גבירותי ורבותי, מי שהולך על הראש - השמים תהום תחתיו. בברכה חמה יהושע עציון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמור לפחות מיהו המצוטט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצוטט הוא המשורר היהודי הנפלא, ניצול השואה, פאול צלאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה נוטש את הדיון מוקדם מדי. הרי *אתה* זה שכתב ספר שמטרתו לדון בפילוסופיה מנקודת מבט אקסיומטית. *אתה* מייצג עמדה שכלתנית-רציונלית. אז למה פתאום זה נראה לך כגנאי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאייל הצעיר, אני עונה לך אחרי התלבטות רבה. מצד אחד, אין אני אלא זר שהתפרץ לפורום שלכם (כן, אני מודה, די בגסות), משום שאחד המשתתפים בו הלבין את פני ברבים. אם אני רוצה להשתמש ב"אייל" כבמה לרעיונותי, אני יכול תמיד לכתוב מאמר, להעמידו למבחן המערכת, ולנסות להכנס לאתר בצורה מכובדת, דרך הכניסה הראשית. מצד שני, העדר תגובה עשוי להתפרש כהתנשאות, ולא הייתי רוצה לנטוש את הדיון כשאני מותיר מאחרי רושם כזה. השיקול השני הכריע, ועל כן אני עונה לך: אחרי שפרסמתי את "השקפת עולם" כתבתי ספר נוסף בשם "דַבֶּר נַעַר, דַבֵּר". הספר החדש מתבסס אמנם על רעיונות שפִּתחתי ב"השקפת עולם", אולם הוא שונה ממנו לגמרי, הן באופיו, הן בסגנונו. אני מבקש להציג כאן קטע קצר ממנו, הנוגע לענייננו. הקטע נקרא "על ההיגיון": אל תהיו חסידים שוטים של ההיגיון, דבקים בו כבאמונה, אל תהיו עבדיו, שַלְחוהו לחופשה קצרה, ירחק ממעונכם, אל פחד, הן הנשמה בבית נותרה. אל תתירו לשכל להצמית את הרגש, לִמדו לכבד דברים שהם בניגוד להיגיון, זוהי תמצית האמונה, אם לא תחלמו, מאום לא תשיגו. אכן, ההיגיון כוחו רב, מבלעדיו לא יִכּון מדע, אך אונו תַשׁ כאשר ינסה ללמדנו במה נבדל הנעים מהלא נעים, מה בין טוב לרע. בִּינוּ נא, טוב ורע אינם אלא שמות המורים על תשוקותינו ועל סלידותינו, שונים הם מאיש לאיש. היש בעולם כולו אדם אשר יוכל להצביע באצבע על הטוב ועל הרע? לא ההיגיון יעלה מָזוֹר לסבל, יקרב את התקווה והאור. הלא דווקא ההיגיון הוא-הוא אבי היֵאוש והדִכּאון, את המרות שבמחשבות יביא, נִלְפָּת כקיסוס בנשמתנו, יָתֵד אימה ודאגה בקודקודנו יקבע, את הרינה יחניק, חולי הוא – לא מַרפא. הדרך הפשוטה והקצרה ביותר לדעת מה טוב לנו ומה רע היא להרגיש, לא לחשוב, זו הפעם הרגש יושיעכם, בינה להמיַת הלב תִכרע. אין צורך בהסקת מסקנות במקום שבו זִכּרון מתוק מביס את העצב, כדי להתענג מחמימות האביב לא צריך להביט בשמש, לדעת מהי, די אם נעצום עיניים וניתן לתחושות לשטוף אותנו. החיים לא נוצרו כדי שנבין אותם, אלא כדי שנהנה מהם. עד כאן. אם מערכת ה"אייל" תסכים, אני מוכן לפרסם קטעים נרחבים יותר מספרי במאמר נפרד. בברכה, ותודה על שאתה מתעניין בעבודתי, יהושע עציון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תסלח לי על שאינני נותן לך לפרוש מאיתנו בצורה מכובדת כפי שביקשת, המשפט ''החיים לא נוצרו כדי שנבין אותם, אלא כדי שנהנה מהם.'' הוא בדיוק מה שהחתול שלי טוען מימים ימימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם סדרות אינסופיות של משפטי ''אם... אז...'' גורמות לך אושר, מי אני כי אגזול ממך את אושרך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק אם הן אפקטיביות. :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החתול שלך טוען? איפה משיגים חתול כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומר, אח, איזו תגובה! אני מבקש להקדיש לך קטע מ"דבר נער דבר", אקרא לו "נאום החתול": אם רצונך בחיי נועם, זכוֹר את הכלל: הִנך אדם חופשי. בן אדם, רשאי אתה לנהוג כרצונך, ורק הִשָמר לבַל תפגע בזולת, חיֵה ותן לִחיוֹת. טפח את עצמיותך בכל מאודך, אל תבטל לא את דעתך ולא את טעמך מפני דעת הקהל. הטרם ידעת? הרֵי לא כל היאה לזולת טוב גם לך, הֵן כָּל אָדָם זַכַּאי לפַס אַדְמַת פּרִי מִשלוֹ בֵּין נָהָר וּסְלָעִים. הוֹי, מה עָגוּם לִהיוֹת אַף-אֶחָד, לִשׁכּוֹחַ כָּלִיל אֶת שִׁמךָ, לִסגוֹד לַמַדמֵנָה. אבוֹי לַפּרָחִים בָּערוּגוֹת שׁל הַגַנִים הַמעוּצָבִים, נִדמֶה שׁהֵם מפַחדִים מֵהַמִשׁטָרָה. וגם זאת דע, הניסיון לרַצות את כולם ממילא לא יצלח, רק מַפַּח נפש ויֵאוש יביא. כל עוד אינך מזיק לזולת, אין לאיש זכות לכפות עליך דרך חיים מנוגדת לרצונך, אף לא לנשבעים שטובת האדם בראש מַעיָנם. בַּל יהיו דעת הזולת, מעשיו, וייסורי מצפונו אדונים לחייך – שׁכֶם חָשַק בדִינָה ואתה תָמוּל את בשרך? פָּארִיס נאף עם הֶלֶנָה ואתה תִלָחֵם בטרוֹיָה? הוא חָטָא ואתה פורע? אל תאזין לַדרשנים המטיפים לך לעשות את הטוב בעיני כל, להשפיל רוח, לָכוֹף גֵו, כי שׁמוֹעַ בּקוֹלָם מִזֶבַח טוֹב, להַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. פסיעותיהם זהירות, מדוּדוֹת, פּוֹכרִים יָדַיִם, נושאים עיניהם לשמים, נהיר להם כל שהיה, כל שיהיה, ספק ושטן חד הם בעיניהם, החופש – חטא. את הכופרים יעלו על המוקד, דורשים יום-יום גולגולת, ובחגים – גוּלגוֹלתַיִם, בבתי משוגעים יכלאו את המתנגדים לדעתם, מקללים בקול ניחר את ילדי הגיל, יפליאו לעגם בהולך יחף, ששערו אינו גזוז כהלכה, ישליכו בשצף קצף כל דבר שאך בו נגע, ידיהם תמיד נקיות, כמו פּוֹנטְיוּס פִּילָטוֹס, מניחים לאַחֵר את תפקיד התליין. הן כל חפצָם לאַלֵפךָ לנוחיותם, להקציעך למידותיהם, לכלוא את רוחך. יועצי תועלת הֵמָה – העצה לך, התועלת להם, זורקים מקל למען תביאהו בשיניים, דואגים כל ימיהם שמָא תצא מכלל שליטתם. היֵה אשר תאבֶה, כחפצךָ עשה – אל יִשַׁח ראשך, טַאטֵא הַצבִיעוּת מֵהַלֵב, הַבּוּשָׁה שִׂים הַרחֵק, אוי לך אם מִפַּחַד הולכי רכיל נבערים תתנזר מן הטובים שבמנעמי החיים, מציץ בחשש לכל עבר. אָדָם חוֹפשִׁי הִנְךָ, הֵן הַיקוּם הוּא שׁלךָ, כָּל עוֹד יָדיךָ טהוֹרוֹת, אַף לבָבךָ טָהוֹר. וּלכָל חוֹלבֵי-בּוֹלעֵי רכִילוּת ירַקרֶקֶת, מַבאִישָׁה, אמוֹר בִּלבָבךָ: עבָדִים בּנֵי הַזמַן הַזה אַתם, אָנוֹכִי בֵּן חוֹרִין, אִישׁ בּרֵאשִׁית. אם איש מוסר אתה, אל תתבייש במעשיך, התבייש בבושה. דע, אִם אַחַר כּוֹכָבךָ תֵלֵך, לא תַחטִיא אֶת שַׁעַר גַן-עֵדֶן. בברכה חמה יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההקדשה, יהושע, אבל אני חייב לומר שאני לא מסכים כמעט עם אף מילה בקטע המצוטט. אינני אדם חופשי; לא רשאי אני לנהוג כרצוני; אינני יכול שלא לפגוע בזולת; אני בקושי יכול לחיות ולא ממש בטוח שאני יכול לתת לחיות. אפשר להמשיך עם זה הלאה. העניין הכי גרוע, מבחינתי, מגיע בסוף: "אל תתבייש במעשיך" היא עצה לא רעה, למי שמסוגל למלא אחריה; אבל להוסיף לזה את "התבייש בבושה"? הגזמת. מה רע ב"אל תתבייש במעשיך, אל תתבייש בבושה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, בעצם הכי גרוע בעיני זה לייחס את כל הנאום הזה לחתול, כמו שניסיתי לרמוז בתגובה 321280 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא, האם אתה מרוצה ממצבך, או שהיית רוצה לשנות אותו. יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה נהדרת (אבל לא בשבילי כעת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומר, נאום החתול (מתוך "דבר נער, דבר"): עיקר מטרתו של האדם היא לֵהָנוֹת מחייו, זוהי משמעות החיים, אין בִּלתָהּ. אל תכַלוּ את כל זמנכם בכִונוּן כינורכם – נגנו, אל תבזבזו את ימיכם בהכנות לעונג – חיוּ אותו. יהי האושר לחם חוקכם, מִנחַת תמיד של נחת תעשו לכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה: אני עכשיו סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. יש לי הרבה עבודות ומבחנים והסמסטרים לחוצים באופן כללי. האם לדעתך אני מכוונן את הכינור או מנגן? האם התשובה תשתנה אם אני אגיד לך שאני נהנה מכל שנייה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מנגן, ועוד איך מנגן. אתה עושה את מה שאתה באמת רוצה (וכנראה, גם יכול) לעשות, וזהו מתכון בטוח לאושר. אני מאחל לך מכל לבי הצלחה בכל מעשיך. בברכה חמה יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, האם אני צריך להבין שהפילוסופיה שלך היא בעצם "כדאי לעשות דברים שנהנים מהם?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה היא כן, כל עוד אינך פוגע בזולת. הרשה לי להשלים את תשובתי עם השורות הבאות של גתה: כָּל הַיוֹם שׁוֹקד אנִי עַל חָכמַת הַקַדמוֹנִים וּמדַפדֵף בְּסִפרֵיהם בּיָד חָרוּצָה, נהנה ונהנה עַד בּלִי דַי, אַך בַּלַילָה, בַּלַילָה הָאַהבָה אֶת דָמִי מַלהִיטָה, אוּלַי רַק למחצָה אחכַּם, אבָל מאוּשָׁר אנִי כִּפלַיִים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או! עכשיו אתה מדבר ברור! (בשורה הראשונה, לפחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם פעם, לאחר שתתפנה מלימודיך, יתחשק לך לעיין בספרי, תגלה שרעיונותי ערוכים שם כמשנה סדורה וברורה. יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובתו האחרונה של גדי הכניסה בלבי את החשש שישנם קוראים נוספים שמתקשים לעקוב אחרי רעיונותי, משום שהם מופיעים בדיון באקראי, ובצורה לא מסודרת. אני מבקש אפוא להציג כאן את פתיחת הספר "דבר נער, דבר": אדם חילוני הנני, לִבּי ריק מאמונה, אך אין לי מלחמה בדת, לא אוֹבֶה לגזול מאיש את אלוהיו. מודה אני שבאבוד אמונתי נִגרַע מחיי מקור אושר ושמחה, מַעיַן תקווה נחתם בעדי, לשווא אבקש אב רחמן שיסלח לחטָאַי, בלֶכתִי בגיא צַלמָוֶת לעולם לא אוּכל עוד לבטוח כי ה' עִמָדי. ואולם, גם אם יציעו לי את מלוא חֶמדַת הארץ ואת כל מַנעַמֵי עולם הבא, לא תוּצַת ברוחי אש האמונה. איני יכול לעשות שקר בנפשי, להאמין לא אוּכל כי האדם הוא עבד ואלוהים אדוניו – הלא בני האדם לחופש נולדו, מדוע נאסור אותם באזיקים? האם נגזר עלי אפוא לכלות את ימי נעדר אמונה, מעונה ספקות, שַׁח תחת משא ייסורי? על זאת תשובתי היא: לא ולא! אפשר לאמץ מן הדת רעיונות נשגבים אף מבלי להאמין באדון עולם, בקדוש מכל, כי מה לתֶבֶן את הבָּר – כן, לבשורה אקשיב, לנביאים אטה אוזן, אף אם לבבי אמונה יחסר. עוצמתה של הדת, קולה הצלול, תמימותה הכובשת, מן השימוש בחוקי אמת תבוא. חוק אמת לעולם ינוסח במילים ספורות, כמו, לדוגמה, "לֹא תִרצח" או "לֹא תִגנב", כוחו בפשטותו, הוא שובה את לִבּנו ללא כל התחכמות, בלי שׁוּם משחקי מילים, אין הוא מותיר מקום לתהיות ולתמיהות, עצם קיומו – הסבר מְסַפּק הוא, חוק לא ידע איש יום לידתו אך חייו חיי נצח, יכולים אנו לקבוע לפיו את דרכנו בכל רגע מחיינו ללא שמץ היסוס, בלי זיק של מחשבה. אל תטו אוזן לספקנים חמוּרֵי סבר הטובעים בפלפוליהם, מִטַלטלִים כל ימיהם בין "אַך ורַק" לבין "קַל וָחוֹמר", הרֵי נועם ואושר לא יביאו לנו, כי מה תועיל לאיש דָמים העצה: עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי – תחת שיאמר לעצמו בפשטות: לא תרצח. ובכלל, אם קיים בלִבּו של אדם ספק כלשהו לגבי צִדקת מעשהו, לגבי מוסריותו, יִמָנע מעשותו. וזהו החשוב שבחוקים לכל בן אנוש: אל תפגע בזולת. כך ובפשטות, בלי פִּקפּוּק ובלי הסתייגות. זָכוֹר ושָמוֹר את הצו הזה, חרוֹת אותו על לוח לִבּך, שַנֵן אותו בשִבתךָ ובלֶכתךָ, בשוֹכבּךָ ובקוּמֶךָ. יהי צו זה כדגל מונף על כל מעשיך, כתקוות חוט השָנִי במבוך דרכי חייך, כמגדלור באפלה. דע, כדי להיות אדם מוסרי אין אתה נִצרך למעשים גדולים, לשמירת מצווֹת, לתפילות או לקורבנות, גם לא לחוכמתם של סוקרטס ואריסטו או ללִבּו הגדול של סִדהַרטהָה הבודהה. אם רק תשמור בכל לבבך על הצו לבלתי פּגוע בזולת, וכבר איש מוסר הִנך. אל תפגע בזולת – שלוש מילים המקפלות בתוכן עולם ומלואו, זו כל התורה, זה הכל. זאת ועוד, כל החָפץ באושר אל יהסס לומר: כל מַעיָנַי בטובתי. היֵה ישר עם עצמך, אַל תֵחַת, כמו אל מכתבי הקודש אמור בלבבך: אני, אני – ושוב – אני. אני הוא מרכז היקום, כל העולם גָלוּם בי, אני מזרח ומערב, צפון ודרום, אני ראשון ואני אחרון, אני כל אשר הוֹוֶה, היה, ועתיד לבוא, אני השורש ואני הגזע, אני הניצן ואני הפרי, הטוב הוא מה שטוב בעֵינַי – אין בִּלתו, מטרתי – לֵהָנוֹת מחיי. כמה טבעית מחשבה זו, כלובן השלג, כשְחור העורב, הלא היא שִׂכלנו הישר, יסוד נשמתנו, גם בצבַת ברזל לא תעקרוה משם. אל תשימו לב לטוענים שכל המעמיד את עצמו במרכז סופו פוגע בזולת אף נִזוק על ידו. אכן, זוהי טענה עצומה, ואולם טעמה אובד כאשר מדובר באנשי מוסר, עליהם תִפסַח, כי אנשי מוסר לעולם לא יפגעו בזולת, היושר בדמם הוא. ובכלל, זה כוחו של איסור הפגיעה בזולת, שבהתחברו לרעיונות הרסניים, כמו בתהליך כימי, הוא מבטל את כוחם המזיק, נוטל מהם את הרעל, והופכם לרעיונות מועילים, דבר אָוֶן למשא צדק יהיה, אנוכיות באהבה תתגלגל, מר יהפוך למתוק. אם חָפֵצים אתם בטובת עצמכם, אם רצונכם לֵהָנוֹת מחייכם, אל תפגעו בזולת, אף אם רק בלִבּכם תדַמו כי מעשכם עלול לפגוע בזולת, אל תעשוהו, הלא אנשי מוסר הִנכם. הוֹ, מי יתנני עשר לשונות ופִיות מאה, באון אקרא שוב ושוב: אל תפגעו בזולת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לרמוז שבדיוק פסקאות כמו אלו שאתה מצטט כאן הן קשות לקריאה - בעיקר בשל סגנון הכתיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש להגיב באריכות מה על הערתך המעניינת: לדעתי, סגנונו של ספר חייב להלום את אופיו ואת תוכנו. המקור הראשוני לספרי "דבר נער,דבר" הוא הרעיון שהיהדות ובנותיה (הנצרות והאיסלם) מושתתות על רעיון לא מוסרי, שכן הן מבוססות על יחסי אדון-עבד. אני מציע בספרי לייסד דת חלופית: במקום דת האלוהים להציב את דת האדם. באחת מהדרשות שבספר כתבתי: רֵעַי, דִבקו באלוהים כל עוד האמונה בו תביא לכם אושר, בקשו את סליחתו, יַחלוּ לישועתו, ואולם השליכו אותו מעל פניכם כאשר יהפוך לאבן נגף בדרככם אל העונג. תהיינה מחשבותיכם בגובה האדם, לא מעבר לו. אם דת מבקשים אתם לעצמכם בחרו בדת האדם, לא בדת האלוהים, המירו את כבוד האדון בחֵרות האדם, הלא בני אדם גאים הִנכם, אם בזולת אינכם פוגעים, טהורים וזכּאים אתם. בוזו לשִעבּוּד, נתקו את הכבלים, אל תִתנו חטוֹטרת על גבכם, אל תבקשו מחילה על לא-דבר – ענוּת עַבדוּת אוִילִית סוֹף סוֹף נַשׁבִּית, נִבנה כּנֵסִיָה חדָשָׁה שׁל אַהבָה וּברִית. רעיון זה הכתיב לי את סגנון הכתיבה. בחרתי להציג את רעיונותי כדרשות, והשתמשתי בסגנון מקורי, המהווה מארג של פסוקים מקראיים ותלמודיים ושל בטויים ומובאות מודרניות. תודה על שאלותיך המחכימות, יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהושע - אתה טבעוני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, ממש לא. במקום להסביר את דברי, הרשה לי, כדרכי, לצטט קטע מספרי: הִזָהרו מחכמים הקוראים לאדם לפרוש מן העולם, לנטוש את הפעילות, להתמכר לחיי נזירות, לשקוע במֵדִיטַצְיָה – הס ושקט מסביבם, אין כל רוח, מִשׁבָּר לא יִקצוֹף, מִפרָשׂ לא יָנוּעַ, הכל חלק, נרדם. הוֹי, אתם, נזירים קדושים המתיימרים לגאול את האדם מסִבלו, להנחותו אל הטוב העליון, הביטו וראו כמה מחסור ועוני סביבותיכם. על הקופים תגנו, בנחש לא תפגעו, ורק את האדם תניחו בלא בית? איך לא תֵבושו לקַדֵש את הפָּרוֹת ולאסור על אחיכם להחיות את נפשם הגוועת בנתח בשר, הלִשׁוָרִים דוֹאֵג אלהִים אוֹ לטוֹבָתֵנוּ דִבּר את כָּל דבָרָיו? וּבִכלָל, מַה בְּמִקדשֵׁיכם לזָהָב, אַתם מַקדִישִׁים אוֹתוֹ לָאל, ואִלוּ בּרוּאָיו צרִיכִים לָמוּת בָּרָעָב? ומה תעשו אם האביונים האומללים החולקים עִמָכם את פִּתָם הדלה ינהגו כמוכם, יִטשו את מלאכתם ומשפחתם וילכו בעקבותיכם? מהיכן תקחו את לחמכם? מה כל תהילתכם אם אין בן אנוש להחיותכם? הלא כל עולמכם יאבד. אנִי אוֹהב את הַפַּשטוּת והַתוֹם של לִבּכם, אַך אֵין לִי חִבָּה לִנזִירִים חוֹבקֵי יָדַיִם, לוֹקחִים לעַצמָם תשׁוּרָה, וּמַבטִיחִים שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא, תוֹפרִים לעַצמָם בּגד מִכָּל מִצוָה. לכו לכם סחוֹר סחוֹר, לנחלת העני לא תִקרָבוּ, בַּל תַחפּרוּ בּצִפּוֹרנֵיכם את גינתו, זִכרוּ, לא הנותן חייב להודות אלא המקבל. ואתם, רֵעַי, אל לכם לבזבז פה את זמנכם, אִם צֵאת מִגֵיא חַתחַתִים רצִיתם, לא זוֹ הַדרך, אל תובילו את אוֹנִיָתכם לחוף אשר נמל בו אַיִן, לכו הביתה ודאגו לפרנסתכם. יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי, אבל אני לחלוטין לא מסוגל ליישב את זה עם הצהרות כמו "אף אם רק בלִבּכם תדַמו כי מעשכם עלול לפגוע בזולת, אל תעשוהו, הלא אנשי מוסר הִנכם" (מתוך תגובה 321976), במיוחד לאור http://www.anonymous.org.il/halav-loma.htm וhttp://www.anonymous.org.il/b-prior.htm (למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוועה חיה. אני מתחילה להבין יותר את הטבעונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומר, ולאייל האלמוני, כדי להציג זוועה אין צורך בתמונות של בהמות שחוטות. אפשר להשתמש בתמונה של קבצן בהודו, של תינוק גווע מרעב באפריקה, של התנגשות רכבות ביפן, או של פיגוע בתל-אביב. אם העיסוק בזוועות כאלה מוסיף לכם אושר, אין לכם מה לחפש בספרי. בברכה יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר עציון הנכבד, אתה מתייאש מהם מהר מדי. אמנם דרכם שלהם למציאת האושר שונה במידת מה מדרכך, אבל עפ"י המעט שהצלחתי ללמוד מהגותך אתה אוחז בדעה שכל עוד אין הם מזיקים לאחרים הרי אל להם להתבייש בבחירתם. אולי ע"י קריאה בספריך הם יגלו דרכים נוספות להגיע אל האושר, ויצא שעולמם יהיה עשיר יותר. כדברי החכם הסיני לו-ניינג: אלף דרכים מובילות את האושר, ורק אני תקוע באלף ואחת. בברכה, שכ"ג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשכ"ג, אל לך לטעות, אני מכבד את בחירתו של כל אדם, שהרי, כפי שכבר אמרתי, כל אחד והאמת שבלבבו. אבל, יותר מכל אני מכבד את האמת שבלבבי. באחת מדרשותי אני אומר למבקשים להנות מחייהם כדברים האלה: אַל תניחו לנביאי הזעם, לרואים רק עָוֶל ורֶשַע סביבם, לכונן את השקפת עולמכם. כעטלפים הם, עם רדת החשֵכה מתעוררים לחיים, חֶמדַת הפרחים לא תשמחם וִירַק האחו לא ימתק לעיניהם, וזרח השמש ובא השמש והֵמָה לא יָדָעוּ, אך שחור יחזו, עומדים על משמר העַצבוּת, מחרפים נפשם למענה. מָט העולם, קָרַס הכל, אין סיכוי – לָנצַח, מָלאָה הארץ דמעות, ים של דמעות, השמים בוכים, המלאכים בוכים, בוכה האדמה, בוכיות הערָבוֹת, בוכים גם התינוקות – וכל זה אינו אלא ראשיתו של מִזמורם. היש עוד מכאוב כמכאובם? את שִברונם בראש כל חוצות יצרחו, מחרישים אוזניים בקול צעקתם, הָהּ, מה עשירה לשונם, מה עמוקה שפתם, עושים את התמימים מתביישים באושרם, מעוררים בנו תחושת אָשָם משום שהאסון פָּסַח עלינו – מָתַי, מָתַי, מָתַי כּבָר יִתַמוּ אנִיָה וְתַאנִיָה? וְכִי לא דַי והוֹתֵר לָנוּ קָמוּ רַבֵּי אָמָנִים שׁל הַסבל? אִם בֵּין שׁנֵי משׁוֹררֵי צַעַר תִראוּ אוֹר רָקִיעַ – שׂאוּ רוֹן. האזינו לשירתם החרישית של נביאי הגאולה אשר אור ותקווה יביאו לבני האדם, המצניעים את אושרם לבַל יגזלו אותו מהם, פּן יאבדוהו. זִכרוּ, העולם מלא נועם, האושר לא יבדיל בין גבר לאִשה, בין נער לקשיש, בין עשיר לעני, כפרץ מים ישטוף ארמונות וטירות, נשפך כאשד אל בקתות אִכּרים, כגשם ברכה יקיש בחלונם של עמלים קשי יום, נמזג ביין אביונים, בפתח ביתכם הוא נמצא, חסַר בּעָלִים, מוּנָח עַל הַדשׁא הָרַך שׁבָּאָרץ, מִדַפֵּק על דלתכם. כדי לזכות באושר אינכם נזקקים לשנים ארוכות של מֵדִיטַצְיָה, לאימוני יוֹגָה מפרכים, או להאָרה. אם חָפֵצים אתם בחיי נועם, כל שעליכם לעשות הוא לפשוט את ידכם ולקטוף מלוא חופניים מעץ התאווה כּבַד הפירות, לוגמים עונג עד לתחתית. בברכה ובכבוד יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, נכבדי, דברי טעם שיש בהם כדי לבזוק פירורי מזור לאבודי דרך ותועי עולם. רק בעניין קטן אחד ברצוני לתקן אותך: ישנם מיני עטלפים שניזונים מצוף פרחים משל היו פרפרים. על אחד ממינים אלה תוכל ללמוד כאן: http://www.batcon.org/discover/species/lcuraso.html כה לחי ולצומח, שכ"ג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, אני מעדיף פרפרים על עטלפים, אבל זה כמובן עניין של טעם אישי. יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לומר - שוב אני לא מסכים עם אף מילה כמעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומר, אני רק מקווה שאינך מפרש את דברי שלא כהלכה. לא עולה כלל בדעתי לנסות ולשכנע אותך ללכת בדרך מסויימת. הרי כבר אמרתי באחת מתשובותי: כל אחד והאמת שבלבבו. בברכה יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום, יש לי שאלה. אשמח לקבל תשובה אם מישהו יודע... האם הוכח שלא קיים אלגוריתם שבהינתן עיגול הוא מוצא ריבוע בעל שטח זהה לשטח הריבוע? כלומר האם זאת דוגמא לבעיה שהוכח שלא ניתן לפתור אותה בעזרת מחשב? או שבעצם הוכח רק שלא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות סרגל ומחוגה, ובאופן תיאורטי עדיין יתכן שאפשר למצוא דרך אחרת לפתור את הבעיה? תודה, |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוכח שלא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות סרגל (לא מסומן) ומחוגה. אם תכניס לשימוש כלים "קסומים" כמו סרגל שמסומן עליו המרחק פאי, לדעתי לא תתקשה לרבע את המעגל. לדבר על "אלגוריתם" בהקשר הזה קצת יותר בעייתי - אלגוריתם שרץ על איזו מכונה? מכונות טיורינג ודומיהן הן דיסקרטיות, וכדי ליצור (בצורה "מדוייקת") את ריבוע המעגל צריך משהו רציף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעגל אפשר לסמן בעזרת משוואה (דיסרטית) או באמצעות הפרמטרים (הדיסקרטיים) שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בקריאה חוזרת מה שכתבתי נשמע די מקושקש. מה שהתכוונתי לומר הוא שלפני שמדברים על אלגוריתם, צריך להגדיר במדוייק מה בעצם אנחנו מקבלים בתור ''ריבוע מעגל חוקי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קלט, שלושה פרמטרים שמציינים את המעגל: הרדיוס, המרחק של נקודת המרכז מראשית הצירים בכיוון הציר האופקי, והמרחק של נקודת המרכז מראשית הצירים בכיוון הציר האנכי. פלט: שלושה מספרים שמציינים ריבוע בעל שטח זהה לשטח הקלט: אורך הצלע, והמרחק של המרכז מראשית הצירים. פיתרון: עבור רדיוס מסויים, ומיקום מסויים, נחזיר אורך שלע של שורש פאי כפול הרדיוס, ושני אפסים. הצלחתי לרבע את המעגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדגמת יפה את הבעייתיות של הסיטואציה שבה לא מגדירים במדויק על איזו מכונה רץ האלגוריתם. אפשר לפתור את בעית העצירה בצורה דומה: פשוט מחזירים "כן" אם המכונה עוצרת על הקלט שקיבלנו ו"לא" אם היא לא. במקרה הנוכחי שלנו, לא התייחסת לשאלת הייצוג - כיצד אתה מייצג "מספר" במחשב? אם יש לך קידוד מיוחד עבור "פאי" ועבור "שורש", והמעגל שלך הוא בעל קוארדינטות ניתנות לייצוג (נניח - מספרים שלמים), אז כן, פתרת את הבעיה, בעזרת כלי שדי דומה ל"סרגל שעליו מסומן פאי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר יכול להיות מחרוזת שמתארת את המספר. למשל "1", "אחד", "1.0" ועוד. בצורה כזאת, גם "שורש פאי כפול <מספר>" הוא מספר לגיטימי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל, אז יש לנו סרגל קסום. אגב, בצורה הזו גם "המספר הטבעי הקטן ביותר שאינו ניתן לתיאור בפחות ממאה מילים" נחשב "מספר". (ועוד הערה שמתקשרת לניג'וס שלי מתגובה 398538: גם בשיטת הייצוג הזו נצליח לייצג רק אוסף זניח של מספרים. למרבה המזל, פאי הוא המספר היחיד, בנוסף למספרים השלמים, שצריך לייצג כדי לרבע את המעגל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האוסף הזניח הזה מכיל את כל המספרים המעניינים (מספר מעניין = מספר שמישהו חשב שהוא מספיק מעניין על מנת להמציא לו ייצוג). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מספר כזה, הרגע תיארת אותו בעשר מלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך זמנים קשים תודה על פרצי צחוק (כמעט בעל כרחי) שתגובותיך מעוררות. חן חן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אושי והתאוששי לך. ועזבי את עמק הבכא: זה ממש לא אתר מומלץ, אפילו לא לתיירים מזדמנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? את קהלני זה הביא לכורסת המיניסטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין צורך להתנצל. ל"אייל" אין כניסה ראשית, אלא רק כניסה אחורית. אתה לא התפרצת לשום דיון, ונהגת לפי כל הנוהגים המקובלים באתר. בנוסף, לידיעתך, האתר הזה עוסק בעיקר בדיונים, ולא במאמרים. אני חושב שתהנה להמשיך והתתף בדיוני ה"אייל" (וכן, גם אם תפרסם מאמר זה יהיה נחמד). גופא: אני חושב שאתה מציג את העולם בשחור ולבן שלא בצדק. אין סתירה בין היגיון לחלומות. אין סתירה בין היגיון ואופטימיות. אין סתירה בין היגיון ובין מזור לבעיות. אין סתירה בין היגיון לבין רגישות. אנחנו לומדים על העולם בכלים כלשהם. אם בחרתי ללמוד על העולם בגישה הגיונית. זה לא עושה אותי לאדם מדוכא, חסר חלומות, חסר רגישות, שמתעניין רק בלהסיק מסקנות ולא בלשפר את חייהם של אחרים ואת חיי שלי. ההגדרה הזאת היא הדבר הרחוק ביותר ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תתפלא עד כמה אני מסכים עם דבריך. בעיני, מתמטיקה היא תחום בעל יופי נדיר. אבל, העולם לא מתחיל, גם לא נגמר במתמטיקה. יש תחומים אחרים שאינם נופלים ביופיים ממנה, כמו שירה, לדוגמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם נעזוב לרגע את המתימטיקה ואת השירה כשני מייצגים כביכול של היגיון ורגש בהתאמה, ונדון במקום זאת בדיכוטמית ההיגיון מול רגש ישירות, הרי שנראה לי כי מסקנותיי הנוכחיות מהגותי הפילוסופית (בלתי מפורסמת) הן די הפוכות משל ספרך השני, שכן לדידי מותר האדם מכל יצור אחר בדיוק באלמנטים מסויימים שבתודעתו (כגון ריפרורה העצמי), שאינם קיימים ביצורים אחרים (לדעתי כמובן). ניתן אמנם להסכים עם קביעתי האחרונה, אך לטעון שרכיבים מבחינים אלה נמצאים בעיקר בתחום הרגש, כלומר, האדם מסוגל, לצורך הדיון, לאהוב עמוקות יותר מאשר כלב, או להגיע לחוויות אסתטיות מורכבות יותר. אלא שלטענתי חוויות מורכבות אלה שהתודעה מאפשרת לנו נובעות בעיקר מהרציו (הגיון, רגש, רפלקציה ?!) ורק אחר-כך מהרגש באופן נגזר; כלומר, מדובר על סוגי תחושה שמחייבים תודעה מפותחת. אם לקשר זאת גם לדעותיי הנוכחיות בתחום הפילוסופיה של האמנות, ידיעה רבה יותר מאפשרת (לרוב?!) חוויות אסתטיות עמוקות יותר. מעבר לכך, אדם שרק מרגיש בלי לנתח (בהגיון) את שהוא מרגיש לא יוכל לדעת מה עושה לו טוב ומה עושה לו רע, אלא ישהה ב "זורם ללא מזור"* בב"ח, לודביג * דוגמה שטחית לפואטיקה שכלתנית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב < תגובה 321143 > אמר השוטה אותו דבר בהרבה פחות מילים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוטה ציטט את החתול שלו. באופן טבעי חתולים מסתפקים במשפטים מצומצמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה ההגדרה שלנו ל''אותו דבר'' שונה. (בתקווה שההגדרות שלנו ל- ''כנראה'', ''ההגדרה'', ''שלנו'', ''ל'', ''שונה'', ''('', '')'', '','', '''''', ''.'', ''בתקווה'', ''שההגדרות'', ''שלנו'', ''ו'', ''הן'' ו''זהות'' הן זהות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרי ''השקפת עולם'' אני מגדיר את כל מושגי ההכרה המקובלים על תא בודד. לדידי, האדם אינו אלא ''אסופת תאים שנעשו אגודה אחת כדי לגבור על קשיי הקיום ולהנעים את חייהם'' (מתוך ''דבר נער, דבר'') ואין כל מותר לאדם מכל יצור אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. לא אמרתי שלא. אגב, יש ב"אייל" גם מדור שירה, ואף הסקר הנוכחי ב"אייל" הוא בנושא ספרותי 1. 1 עוד 2-3 הודעות כאלה, ואני ממונה לסמנכ"ל השיווק של ה"אייל". :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש להוסיף משהו (ארוך למדי) על תגובתי הקודמת: במחשבה שניה נראה לי שאני גורם עוול לעצמי ולקוראים בכך שאני מביא קטעים מנותקים מהקשרם מתוך ספרי, וגורם בכך לאי הבנות רבות. אסביר את דברי: בספר "דבר נער, דבר" אני מציע לאנשים סובלים, שמחשבות מרות מטרידות אותם, שלוש טכניקות של שליטה במחשבות, שיקלו עליהם את הסבל. הקטע על ההיגיון שציטטתי מתוך מספרי נאמר בהקשר זה, והוא טוען שלאנשים במצב כזה ההיגיון לא יעלה מזור. אף לא לרגע איני טוען שעיסוק במתמטיקה או בלוגיקה אינו מביא אושר. כדי להבהיר את דברי אני מבקש להביא קטע נוסף מתוך "דבר נער, דבר", שבו אותו רעיון מוצג בצורה דומה, אך בהקשר ברור יותר (כדי למנוע סרבול, איני מציין את מקור המובאות שבקטע): אם כורח המציאות חזק מכוחכם, שמש וירח קָדָרוּ, רועשים ההרים וכל עוף השמים נָדָדוּ, שביט נִצַת ברקיע, או-אז אל תניחו לתחושות המעיקות לחדור לנשמתכם, חִסמו את דרכן לבַל תעַרערנה את שלוותכם, כִּרתו ברית מָגֵן בין הלב לעין, הִגמלו מסביבתכם – לָמַדתִי לִחיוֹת פָּשׁוּט וּבחָכמָה, לָשֵׂאת תפִילָה, לִבהוֹת אל הָרָקִיעַ, אִם אל דַלְתִי עַכשָׁיו תָבוֹא הָאֵימָה, נוֹקשׁת, דוֹמה שלא אשמַע, אהיה עַכשָיו חרשׁת. הרפו מיום המחר אם אינכם יכולים לשנות דבר, אל תנסו להתנבא, אל תהיו הסטוריונים של העתיד. בהתקדר השמים, בהתקרב הבַּלָהָה, הִפכוּ את נשמתכם לרחם השלווה. שִמרוּ את עיניכם קרועות לרווחה אך עִצמו אותן מֵראוֹת, תהיינה אוזניכם כּרוּיוֹת לכל רחש אך אִטמוּן משמוֹעַ, הִתכּנסו בתוך עצמכם כצב בשִריונו. התבוננו על המאורעות ההפַכפַּכִּים כצופים במשחק, כאילו אין טלטלות הגורל אתם עצמכם, המשיכו להתקדם לעבר העתיד כמו רַכָּב שגבו אל ראש הסוס. הִשָארו שווי נפש לכל אשר נשמע ויִשָמע, הלא השלווה אותה תבקשו בתוך לבבכם היא נמצאת. הניחו להיגיון הפעם, עִקפו אותו. אכן, כלי מעוּלה הוא, בּרַם, כלום נועד לכל הַנסִבּוֹת? לא וָלא! הרֵי ההיגיון, הוא ולא אחר, אבי אבות הדאגה, כחולי מפיל בּעָתָה הוא, את מוחכם לקן צרעות יהפוך, את משכבכם למצע קוצים. מִי שׁהוֹלֵך עַל הָראשׁ, גבִירוֹתַי ורַבּוֹתַי, מִי שׁהוֹלֵך עַל הָראשׁ – הַשָׁמַיִם תהוֹם תַחתָיו. אם תקרב הרעה, אין מגן גם לא מנוסה, המירו כובד ראש ברוח שטות, היגיון בשׂחוֹק, במקום דאגה פִּקַחַת תנו תקווה עיוורת, כי טוב היות אוִיל שָלֵו ומלֵא חדוָה מחכם חרד, חופר קברו בטרם עת. לוַאי לא אדע מאום, אך אל אחכַּם מרוב צרות, אם סבל איש יַקנוֹ בינה – הידד לַטִפּשׁוּת. הוֹ, מה תמתק קלות דעת בעת הנכונה, מה יערב הכּסל אם לא נחוש בצרה. מַזָל גָדוֹל הוּא לא לָדַעַת בּדִיוּק בּאיזה עוֹלָם חַיִים, להִתרוֹמֵם מֵעֵבֶר לַגוּף, מֵעַל לַזמָן, להִפָּרֵד לתָמִיד מֵהַפּרָטִים וּמֵהַחשָׁשׁוֹת. לִהיוֹת מִמוּל – לָזה יִקָרֵא שַׁלוָה, מִי אשֶׁר חַי בּבֵיתוֹ עִוֵר וחֵרֵשׁ, לא יִטָרֵד בִּדבָרִים שבַּחוּץ – לוֹ זוֹרֵם הַנָהָר בּרוֹגַע וַאדוּמִים הַפּרָחִים. בברכה יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רק אחד המשתתפים כאן הלבין את פניך ברבים, יצאת בזול. פילוסופים/הוגים חשובים ובעלי מוניטין נטחנו כאן עד דק ונקצצו לקציצות. יתרונם הגדול על פניך הוא שאינם יודעים עברית, והם יכולים לשבת להם בטח במקומם ולא לקרוא את האייל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעג וזלזול אינם ביקורת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט לא. לכן עדיף להתעלם מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוראי ה"אייל", וידוי: כאשר התפרצתי לדיון הזה היתה לי סיבה גלויה, אך היתה לי גם כוונה סמויה. קיוויתי שאוכל לנווט את הדיון למחוזות רחוקים, שבהם נדמה לי שאני יכול לתרום מנסיוני ומרעיונותי. לאכזבתי הדבר לא קרה. בכל פעם שניסיתי להסיט את הדיון לאפיק שונה, הוא גווע עוד לפני שנולד. ברור לי ששגיתי. היכן בדיוק, זאת אני מנסה עדיין לברר לעצמי. שיהיה לכם כל טוב, ושתהנו מהחיים, יהושע עציון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השגיאה הייתה בכך שאין זו המוטיווציה הנכונה לכתוב באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהי לדעתך "המוטיבציה הנכונה" לכתוב ב"אייל"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להחליף דעות, לדבר עם אנשים. לא לחנך אף אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה-הה הבנתי. ועתה, מכיוון שכל קלפי גלויים, בכוונתי להביא כאן את הקטע שאליו חתרתי כל הזמן, ואשר מהווה מעין "אני מאמין" רוחני שלי (כן, מי שאינו מתעניין בחינוך, יכול מיד לדלג עליו, ולעבור לדיון אחר): חַנכו את הילדים, גם את ההורים, להיות שלמים עם עצמם, לבטוח בתבונתם שלהם, להאמין ביכולתם, יֵדעו כי יש באישיותם ייחוד אשר לא יִמָצא אצל שׁוּם אדם זולתם. אולי קטן ודל הוא הניצוץ הנחבא בלִבּם, אבל שלהם הִנוֹ – יצַירוּהוּ גָדוֹל, ינִיפוּהוּ כַּנֵס, למַרְאֵהוּ אפשָׁר שׁאֵי מִי לבָבוֹ בּוֹ יִמַס. אל יאמרו: תלמיד עוּל יָמִים אנוכי, איני ראוי להיות פורץ גדר, ידעו כי חוכמה וגאווה אחיות הן, כי כל תלמיד חכם צריך שיהֵא בו קורטוב של גאווה, כי כל תלמידי חכמים פורצי גדר הם, בוטחים בעצמם, אל בינתם יִשָעֵנוּ, יוצאים בסערה להבקיע את אינסוף הרקיע. ידעו כי האמת של היום פריצת גדר היתה פעם, כי כל הדברים הטובים שבעולם אינם אלא פרי המקוריות, אם רק הצליחו להִנתק מהמקובל והנדוש, הן גם המעט שכבר השיגו אינו דבר של מה בכך. ידעו כי המאמינים בחוכמת השביל לעולם לא יגלו ארצות חדשות, עולמות טמירים, אך אִם בִּפלָאִים יַאמִינוּ – פּלָאִים גַם יַעשׂוּ, אִם יֵשׁ בִּלתִי אפשָרִי הם אֵלָיו וַדַאי יַגִיעוּ. בַּל יוותרו, יִבעו הדברים מלִבּם, כפרץ מַעיָן, ישאפו לשלֵמות, בכל שורה ושורה, בכל מילה. ורק לעולם תהיה גאוותם מעורבת בצניעות, יִזכרו כי החוכמה צריכה תלמוד, כי בַּעַר חדשן אינו אלא טרחן – יודע כּתוֹב שאינו יודע קְרוֹא. לַמדום כי לשאלות קשות אין פתרונות קלים, כי בין תגלית לתגלית משתרעים מִדבּרֵי הסָפֵק הגדולים, כי לימוד מעמיק קודם לכל חידוש, כי מים טהורים בבארות עמוקות ימצאו, לא בבִצָה. ישקדו על מורשת העבר, ינכסוה לעצמם, ויטביעו עליה את חותמם. ישבצו בכתרם בלא היסוס אבנים טובות שגילו באוצרם של חכמים, יעתיקו אלֵי שׁוּרוֹת זהָבָם פסוק תנ"כי, משל יווני, חִדוּד רומי עליז, לוקחים ומעבדים אִמרַת שפר, חרוז ענוג, בלי אשמה, בלי בושה, כי זו דרכם של כל גדולי היוצרים, של כל גדולי עולם, הן לא עליהם לכתוב את התורה, משה כבר נתָנָהּ. תהיה נשמתם חמָמָה לרעיונות שנולדו טרם זמנם, לפָסוּק אשר לא מָצָא אֶת דַרכּוֹ ללֶב אִישׁ, יפרח היִחוּר ששתלו בגנם, יָצֵץ צִיץ וְיִגמוֹל שׁקֵדִים. ורק בַּל ישכחו, יכירו תמיד כי על כתפי גאונים הם נישׂאים, כִּי לוּלֵא עזרָתָם לא כָּתבוּ אַף לא את הַדַלָה שׁבִּיצִירוֹתֵיהם. יֵדעו ילדיכם, יֵדע הנוער, כי רעיונות חדשים זוהרם עמום, את אוֹרם יָהֵלוּ למתֵי מעט – אוהבי בינה ויודעי ספר. בַּל תִפּול רוחם כאשר אחרים אינם מודים בכישוריהם, בַּל יבטלו את דעתם מפני אימת הקהל, אל יֵרָתעו מפני לעג וזלזול, אם מבקר מתנשא יקרא: חמוֹר! – יודו לו על כי הציג את עצמו, ויִתנו אוּכָּף על גבו. לפני לץ אל ידברו על חלום, כי אף אם יאמרו דברים של טעם יזכו לקלון, יתעלמו מבּוּזָם שֶׁל הַבּזוּיִים בְּיוֹתֵר. יִזָהרו מחכמים מכוּסֵי פטריות המחזיקים עצמם גדולים שאין כמותם בעולם, שדוחים בשתי ידיים כל חידוש של זולתם, מצמיתים ביוהרתם כל שיח הגדל מתחת לענפיהם, מפילים לארץ בבִטוּל כל זאטוט הצועד את צעדיו הראשונים, קוטלים את הספקנים, מזיקים למדע ולתרבות – "קָרָאנוּ, הֵבַנוּ, פָּסַלנוּ", הֵם אוֹמרִים. "קרָאתֶם אַך לֹא הֵבַנתם", הָשִׁיבוּ מִיָד, "שׁהרֵי אִלוּ הֵבַנתם לֹא היִיתם פּוֹסלִים". יֵדעו ילדיכם, ידע הנוער, כי גדוּלה אמיתית לא מסאוֹן ההמון וצהלתו תבוא, הן גם אם יציעו לעם הארץ יהלומים ומרגליות מלוא החופן ימשיך לנבור באשפתות, לכל שווא ותפל בלהיטות יִדבַּק, לאשר נַעלֶה מבינתו לעוג ילעג. האוהדים והמעריצים תמיד מאחרים להגיע, מניחים זר פרחים על הקבר. יִלמדו הצעירים להאריך רוח, בַּל יניחו לצִפִּיָה מתמשכת להתיש את לִבּם, יהיה להם העוז והאומץ להתמיד בדרכם, ידעו כי דעת מאסו הבּעָרִים לראשית חוכמה תהיה, גאונים עוד נָסוֹק יִסקוּ ממנה, ידעו כי בשמים הִנָם כבר אנשי שם, מוצרט מוחא להם כפיים מרחוק. לנוער, מזמור: דַבֵּר נַעַר, דַבֵּר. עַל מָה אַתָה חוֹשֵׁב? מַה תַרגִישׁ? דַבֵּר, פַּעַם, פַּעמַיִם, ושָׁלוֹשׁ, בֵּין זקֵנִים אַל תֵבוֹשׁ, וַחכָמִים לִטרוֹד אַל תַחשׁוֹשׁ, גַם אִם קֵהָה שׁאלָתךָ – תשׁוּבָתךָ נִלבּבת, גַם אִם תשׁוּבָתךָ סתוּמָה – שׁאלָתךָ נִפלָאָה. כֵּן, אנִי מוֹדה, טוֹעה אַתָה לִפעָמִים, וכִי מִנַיִן לךָ לָדַעַת שׁהִנךָ שׁוּבּרט, הן אִישׁ לא מַבִּיט בּךָ, הן הוֹלך אַתָה וּמִתהַוה, מחַפּשׂ דרך, צבַע, סִגנוֹן, הַגוֹרָל עדַיִן גָדוֹל מִדַי בִּשׁבִילךָ. אַל תֵחַת, הִזדַקף, הָגַח מִגוֹלם זה, סַלק את הַקרוּמִים. דַבֵּר נַעַר, דַבֵּר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בֵּין זקֵנִים אַל תֵבוֹשׁ, וַחכָמִים לִטרוֹד אַל תַחשׁוֹשׁ..." תכף קהלת יבוא ויקשר לתגובה 320477. ראה הוזהרת! (סתם. אני דווקא מאמין גדול בכוחם של אנשים ואיילים צעירים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה: האם מי שמחנך שלא לחנך הוא מחנך או לא מחנך? (סתם. לא ברצינות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מחנך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא ספר. http://en.wikipedia.org/wiki/Russell's_paradox
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או ספרן שמקטלג ספרים - כלומר, כספרן הוא מתייחס אל עצמו כספר. סלף-רפרנס - אי אפשר לצאת מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר על עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו ברצינות: אני מודה שבדברי אני תוקע מדי פעם באקראי סיכה בבלון כלשהו, אבל כוונתי שונה לגמרי. האם ביקורתכם מופנה כלפי האדם שכתב את הדברים הבאים: למבקש ידידות ואהבה: בבואך בין הבריות, זכוֹר: אינך בן יחיד. כל אדם אוהב את עצמו כמוך, כל מַעיָניו בטובתו, וגם, לעִתים, הטוב בעיניך רע הוא לשכנך, והשנוא עליך – מַשׂאַת נפשו. אין בעולם אמת מוחלטת, האמת היחידה היא האמת שבלִבּנו, אין בִּלתָהּ, כל אחד והאמת שבלבבו. על-כן, אם באהבת אמת חָפַצתָ, אל תאהב לרֵעךָ כָּמוֹךָ, אלא הוֵי אוהבו כּמוֹת שהוא. קודם שתנסה לעזור לזולת עליך להבין ללִבּו, שמָא מתוך טובתו אתה בא לידי רָעָתוֹ. הלא ידעת, לעולם לא יִיעַף אדם מדַבֵּר על עצמו, שומע – כעוֹנה הִנוֹ, גדול המאזין מן המוכיח, והיודע נפש בהמיָתָה, גדול משניהם. חבר טוב הוא לעולם מאזין טוב. היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר, אל תהיה נבהל להשיב ואל תתפרץ לדברי חברך. בבוא רגע מתאים אמור את דברך, אל תשמור את רעיונותיך לעצמך בלבד, אך הִמָנע מוויכוח, הנח לרֵעך להיות אחרון הדוברים, כי גם אם במַענה לשון נִצַחתָ – רֵע אִבַּדתָ, ריק נִצחונך. אל תזלזל בזולת ואל תמהר לדון את עמיתך, כי מי שָׂמךָ לשר ולשופט עליו, לִבּוֹ לא אבן שתגַלגֵל, לא מַחצלת שתגוֹלל, את תוֹם אוֹרחוֹתַיו לא אַתָה תִגזוֹר. הנח לכל אדם לעקור במו ידיו את הקוצים שעלו בגנו, ידע כי בחברתך יכול כל אחד להיות הוא עצמו – הדברן והשתקן, הגאה והצנוע, החכם והתם, את כולם אתה מקבל בלא כָּחָל ושָׂרָק, אינך שופטם, ורק בצבועים ובמתחסדים תמאס נפשך. בן אדם, קודם שתנסה לשכנע את עמיתך הוֵי משוחח עִמו במחשבתך, בוחן את נבכי לבבו לפני שתזנק לתוכם, ארבע פעמים תאמר את דברך בינך לבין עצמך בטרם תאמרנו לחברך, אל מול רצונותיך שקול את צרכיו, כשחמטאי המכלכל את מסעיו, אך שלא על מנת לנַצֵח, רק כך תצליח לפַלֵס נתיב אל לב הזולת. שלכם יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כך היא, על מה ולמה תלין? השתתפתי פעם בעברי בסדנה לשירה, והמשורר המוביל אותה*2 עת שאלנו מדוע לדעת כ"א מאיתנו אנשים כותבים שירה. לאחר ששמע את תשובותינו השונות הניד בראשו לשלילה ואמר: "אנשים כותבים שירה על מנת להיות נאהבים". נ"ב - מיותר אולי לציין שדעתי, עדיין, אינה עולה בקנה אחד עם דעת המשורר הלז, אך בהחלט ייתכן שאתה בדעה אחת עמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללודביג, אינני מלין, כלל וכלל לא. להפך. "דבר נער, דבר" הוא בעצם אוסף דרשות שבהן המטיף מבקש להאציל אושר סביבותיו. כבר בדרשה השלישית כתבתי: ואלה הן ארבע האמיתות הנאצלות של האושר: העולם מלא אושר. שחר ושקיעה, פִּכפּוך מי הפלג, אִוושת הרוח באילנות – הם אושר. ילדים משחקים, איכר נופש בצל אילן, זוג זקנים על ספסל בגן – הם אושר. פגישה עם אדם אהוב היא אושר. קסם מנגינה, אוויר פסגות, רטט נשיקה – גם הם אושר. בכל אשר תִפנה שם מצוי אושר. זוהי האמת של האושר. הסיבה לאושר היא בצימאון הגוף להנאה. מקורו של הצימאון הזה בתאוותינו ובתשוקותינו, הן מעוררות אותנו לפעולה, בלעדיהן אין טעם לחיינו. זוהי האמת של סיבת האושר. אם נטפח את התשוקות, נִרוֶה תענוגות, האושר בעולם ילך ויגדל, והסבל ילך ויעלם. זוהי האמת של טִפּוח האושר וסילוק הסבל. כדי להגיע אל האושר יש ללכת בדרך בת שלושה שלבים: שליטה במחשבות, סִפּוּק התאווֹת, והַאצָלת האושר על קרובים אהובים. זוהי האמת של דרך האושר. ובדרשה מאוחרת יותר הוספתי, וכתבתי: מזמור: יָקָר בּעֵינַי הַגבר שיָרדוּ לוֹ בּעוֹלָמוֹ מַתנוֹת אוֹרָה, ונהנָה מֵהן מִתוֹך שִׂמחָה, אוּמלָל אָדָם הַמַנִיחַ לָעוֹנג לַחלוֹף עַל פָּנָיו בִּיעָף, כּעָלה נִדָף. סוּרוּ מנִי יָגוֹן וַאנָחָה, סַימוּ קִינוֹתֵיכם דַבָּרֵי הַחוֹשׁך, כִּי לִי כָּעֵת הַבָּמָה, אִם הָאוֹשׁר עָנָיו הוּא, אהיה לוֹ לפה. מַה נָאווּ דִברֵי מבַשֵׂר טוֹב, מַשׁמִיעַ ישׁוּעָה – אנִי לָעוֹנג אָרִיעַ, לַשִׂמחָה אזַמרָה, מתק גִיל בּקַנקַנכם אמסוֹך. היֵשׁ מאוּשָׁר מִמנִי? בב"ח יהושע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה עלי מבחינה פילוסופית החיבור שהגותך מבצעת בין דברים שלדעתי הם שונים זה מזה (ואם אינם אז יש להראות כיצד אינם), אושר, עונג, הקטנת הסבל, כ"א מושג שונה בזכותו הוא. מהקטע המצוטט אני מניח שטענתך היא כדלקמן: הגדלת העונג => הגדלת האושר => הקטנת הסבל. שתי הגזירות הללו מצריכות טיעונים פילוסופיים כדי לתמכן, שאחרת הן נותרות בתחום הדמגוגיה, לא הפילוסופיה. אם הגותך היא מרשם ולא פילוסופיה, אנא ציין לי זאת כעת, ואפרוש בטרם יתפתח ביננו דיאלוג דו-לשוני. מעבר לכך, אני לא משוכנע שהבנתי מהן ארבע האמיתות הנאצלות של האושר (מדוע הן נאצלות? מדוע הן אמיתות?) - אני מניח ש"זוהי האמת של טִפּוח האושר וסילוק הסבל" היא רק אחת מהן. מהן שלוש האחרות? מהדוגמות הספציפיות שהבאת אושר הוא היות מישהו מודע לרגע כלשהו ש reinforces life. המשפט האחרון שלי הוא בכוונה עמום כרגע, שכן אני מעדיף שאתה תנסה להסביר מה המשותף ל "שחר ושקיעה, פִּכפּוך מי הפלג, אִוושת הרוח באילנות, ילדים משחקים, איכר נופש בצל אילן, זוג זקנים על ספסל בגן, פגישה עם אדם אהוב, קסם מנגינה, אוויר פסגות, רטט נשיקה". לבסוף, מובלעת במה שכתבת ההנחה שהגדלת האושר של כל אדם תגדיל את האושר הכללי בעולם, אך גם כאן קיים קושי (אפילו אם נפסול קודם את האפשרות של אושר הנובע מסבל של אדם אחר), ולו רק בגלל תלויות בין אושר של אנשים שונים, חסמי זמן ומשאבים וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרשמותך האינטואיטיבית היא נכונה. הספר "דבר נער, דבר" הוא מרשם לאושר. על השער האחורי של עטיפתו כתוב במפורש: "דבר נער, דבר" הוא ספר על תשוקות שכל אדם מתאווה להן בעומק נשמתו ואינו מעז להודות בהן בגלוי, זהו ספר שנועד למי שמבקש להנות מחייו בלי לחוש נקיפות מצפון. הספר עוסק באהבה עצמית, כבוד, גאווה ותהילה, קנאה ונקם, אך דן גם בערכי יסוד של המוסר, כמו אמת ושקר, חופש ואחווה, שוויון וצדק. במרכזו עומדת השקפת עולם המשלבת אינדיבידואליזם צרוף עם עקרון אי הפגיעה בזולת. בב"ח יהושע |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |