|
אפשר להתווכח על המשפט "ערפאת לא עשה שום שגיאה היסטורית מבחינתו".
אני דווקא נוטה לחשוב שהוא דווקא אחד מן החבורה הידועה של מנהיגים פלשתינאים ש"מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות", כדברי אבא אבן.
דוגמה אחת היא העובדה שעוד כשכוחה של הרשות הפלשתינאית היה במותניה, הוא לא מנע פיגועים קשים כנגד ישראל, פיגועים שליוו כל מסירת שטחים לרש"פ. לגורם זה ולא לאידאולוגיה הימנית היתה השפעה מכרעת על נכונות דעת הקהל בישראל לוויתורים או אף למימוש חלקה של ישראל (פעימות, זוכרים?) בהסכמים עם הפלשתינאים.
דבר זה עיקב ולבסוף עצר העברת שטחים נוספים לרשותו בהסכמי ביניים. הברירה היחידה שנותרה היתה זו אליה ניסה אהוד ברק לחתור - הסכם קבע שכולל סיום הסכסוך. ההנחה היתה, בין השאר, שהסכם כזה יזכה ברוב ישראלי (דבר שנשמע סביר מאוד), וכן, לערפאת לא תהיה יותר סיבה לטרור, כי הכל כבר סוכם.
העניין הוא, שאם הוא בין כה וכה עמד להפר ההסכם באופן בו הוא נוקט היום, עדיף היה לערפאת לקבל קודם לכן עוד שטחים ובפרט נוכחות מאסיבית יותר בירושלים, דבר שהיה מקנה לו יתרון טרורי.
למעשה, העניין מורכב יותר ממה שתארתי. לא הזכרתי שיקולים בינלאומיים, שאותם מחשיב ערפאת עד מאוד, וכן הסכנה לחייו במקרה שהיה חותם על סיום הסיכסוך. עדיין, נראה שכרוב המנהיגים הערביים, הוא מוביל את עמו מדחי אל דחי כשיכולתו המוכחת היחידה - היא השרידה האישית.
|
|