 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שמחה לראות שאני קונפורמיסטית ובחרתי, כמו הרוב (לעכשיו), בחמור המדוכא... :) |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אוהב את החמור המדוכא. הוא מדוכא מדי לטעמי. <ספוילר> למרות שהוא הופך את הבלון המפוצץ והצנצנת הריקה למצב של win-win, שאת זה אני אוהב, המלנכוליות שהוא משרה סביבו היא פשוט בלתי נסבלת לטעמי. </ספוילר> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרלך? למי כבר אתה יכול לקלקל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אוהב אותו כי הוא מתנשא ומגעיל ומתעצבן כשהוא מגלה שארנב (אני רגיל לשפן) יותר חכם ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני איה חשוד כאלטר-אגו של פו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם משלבים אותו עם התזזיתיות של Tigger, המעצבנת לא פחות מהתנהגותו של איה, פשוט מקבלים מניה-דיפרסיה. אם הוצאנו את המצבים המנטליים האלה מפו והגשמנו אותם בתור דמויות נפרדות, אין זה פלא שנשארנו עם דובי שהוא כל כך "זן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. והחרדות הלכו לחזרזיר. טיגר באמת הכי מעצבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיבת הדיכאון של איה ברורה לגמרי: זנבו חסר תחושה, ואחר כך נתלש ומחובר בנעץ רופף. אגב, זו בדיוק הסיבה שדווקא בלון מדולדל שנכנס ויוצא מצנצנת דבש יבשה כל כך קרוב לליבו של איה המסכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב מגלים האינטלקטואלים את חיבתם לדמויות דכאוניות ורטנניות ;-) האם ידעתם שבקרב נערי הגבעות (מאזור יהודה) יש שיר שמילותיו הן: "פו הדוב, פו הדוב. פשטות ותמימות" ? שימו לב לראשי התיבות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מומלץ לדייק. השיר הנפלא על פו הדוב - פשטותו ותמימותו אינו נחלתם של נערי הגבעות, אלא של ברסלברים מודרנים. אמנם יש מבין נערי הגבעות שהם ברסלברים ולהיפך. העניין הוא שבתורתו של ר' נחמן מברסלב התמימותו מקבלת מקום נרחב ועל כן פו הדוב הפך לדמות נערצת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשטות ותמימית של קפיטליסט חדירי: הסיבה לדבורים היא דבש, והסיבה לדבש היא שאוכל אותו... כל הדמויות בספר שקועות באגו טריפ זה או אחר, לכל אחד איכפת בעיקר התחת של עצמו. אני בסך הכל מנסה למצוא איך אומרים "לאקפץ" באנגלית... האם swoop? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |