 |
צריך להבין שקניין רוחני בכלל, וזכויות יוצרים בפרט, לא מבוססים רק על הצדקה אחת. בדיון כאן, נראה שאנשים שונים אוחזים בהצדקות שונות, כל אחד בהצדקה אחת בלבד. אלא מה, שאספקטים שונים של זכויות היוצרים מבוססים על הצדקות שונות. וצריך להיות מודעים לכך שאין הצדקה אחת שמבססת ומסוגלת להסדיר את כל הרעיון של זכויות היוצרים.
רוב המגיבים כאן דיברו בעיקר על ההצדקה הכלכלית לקניין הרוחני. הרעיון הוא כזה: אנחנו, הציבור, רוצים את היצירה. מטרתו הראשונה של הקניין הרוחני היא לעודד את היצירה. אנחנו רוצים את היצירה בגלל שהיא מעשירה את עולמנו. יצירות אמנותיות מעשירות את עולמנו התרבותי (זכויות יוצרים), יצירות תעשייתיות מקדמות את עולם המדע והטכנולוגיה (פטנטים), יצירות מסחריות מסייעות לנו להבחין בין מוצרים (סימני מסחר, ציונים ג"ג,), פיתוח זני צמחים חדשים מקדם את העושר הביולוגי (זני צמחים). בגלל שאנחנו רוצים, כציבור, להעשיר ולקדם את עולמנו באמצעות היצירות האלו, אנחנו מעניקים ליוצרים תמריץ כלכלי ליצור. התמריץ הוא מונופול על היצירה שלו.
אלא מה, שהמטרה של הקניין הרוחני היא לגרום לכך שאנחנו, הציבור, נהנה מהיצירות החדשות הללו. אם המונופול יהיה לעולמי עד, הציבור הרחב לא יוכל לעולם ליהנות בחופשיות מהאופציות הרבות הגלומות ביצירות החדשות, ולהמשיך לפתח אותן ולהתפתח מהן. לכן הזכות המוענקת ליוצר איננה בלתי מוגבלת. היא מוגבלת גם בזמן וגם בהיקף המונופול הניתן ליוצר בזמן הזה. כלומר, לפנינו איזון. אנו מעודדים את היוצר ליצור באמצעות הקניית מונופול, אך אנו מבטיחים שהיצירה תעבור לאחר זמן מה אל נחלת הכלל, וששימושים מסויימים ביצירה יהיו מותרים כבר מרגע שהיצירה נוצרה.
אך יש לפחות עוד הצדקה אחת הרלבנטית לקניין הרוחני, והיא ההצדקה האישיותית. היצירה איננה רק מטבע עובר לסוחר. היא גם משהו שמשקף את נפש האמן. היא שלו בגלל שהוא הוליד אותה. הוא אביה. היא ביטוי לאישיות שלו. סָרֶס את היצירה - ופגעתָ ביוצר עצמו.
ההצדקה הזו אמנם איננה דומיננטית בקרב המלומדים, אך היא ההצדקה שעומדת בבסיס שתיים מתוך הזכויות המוענקות ליוצר יצירת אמנות - הזכות לשלמות היצירה (מניעת סירוס) והזכות לציון שמו של האמן ליד היצירה.
כלומר, אם נדבר רגע על זכויות יוצרים בלבד, אין מדובר רק בזכות אחת, אלא בקבוצה של זכויות. נהוג לחלק את הזכויות האלו לזכויות כלכליות ולזכויות אישיות (או "זכויות מוסריות", בתרגום מ-"moral rights"). זכויות כלכליות הן זכויות כגון הזכות להעתיק, למכור, להשכיר, לתרגם, לבצע בפומבי את היצירה וכו'. ההצדקה לזכויות האלו היא בעיקר ההצדקה הכלכלית. זכויות אישיות הן שתי הזכויות שהזכרתי כבר - זכות היוצר ששמו יוזכר ליד היצירה, והזכות לכך שיצירתו לא תסורס.
ההבדל הזה בין שני סוגי הזכויות חשוב, בגלל שמההצדקות השונות נגזרים כללים שונים. למשל - אורך חיי הזכויות האישיות לא חייב להיות זהה לאורך חיי הזכויות הכלכליות. בישראל הזכויות הכלכליות פוקעות 70 שנה לאחר מות היוצר, אבל החוק לא אומר מתי פוקעות הזכויות האישיות, ואין על כך גם פסיקה של ביהמ"ש. בארה"ב (כמה מפתיע) אין בכלל זכויות אישיות. הזכויות האלו פשוט לא מופיעות בחוק שלהם.
מבחינה הגיונית, אפשר באמת לטעון שהזכויות האישיות צריכות לפוג עם מותו של היוצר, בעוד הזכויות הכלכליות צריכות להמשיך לחול. יוצר רוצה, כמו כל אדם, להבטיח את כלכלת ילדיו, גם לאחר מותו. כפי שבעל מפעל מוריש את נכסיו לילדיו, כך גם יוצר רוצה להוריש את נכסיו הרוחניים לילדיו. הסיבה של שניהם זהה: כדי להבטיח במידת מה את כלכלת הילדים. לכן יש היגיון בכך שזכויות כלכליות ניתנות להורשה.
לעומת זאת, זכויות אישיות אינן זכויות כלכליות. אין להן ערך כלכלי אלא ערך אישי הקשור לאישיות היוצר בלבד, ולא לאישיות של ילדיו. לכן הן לא מוצדקות ע"י ההצדקה הכלכלית אלא ע"י ההצדקה האישית שהזכרתי. ולכן יש פחות היגיון בכך שניתן יהיה להוריש אותן.
ואפילו אם יש היגיון בכך שניתן יהיה להוריש זכויות אישיות, עדיין הסיבות לכך הן שונות מהסיבות לכך שניתן להוריש זכויות כלכליות. הסיבה המצדיקה הורשת זכויות כלכליות שונה מהסיבה המצדיקה הורשת זכויות אישיות. לכן גם יש היגיון בכך שההסדר החל על כל אחד מסוגי הזכויות האלו יהיה שונה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש