 |
משפט המפתח הוא אכן: "יהיו לכך השפעות גדולות על הלגיטימיות של השלטון הקיים בדעת הקהל". לדעתי כבר יש לכך השפעות.
השלטון, כל שלטון, הוא מבחינה מסויימת עול על כתפי ההמון - "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו: ... צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים". קיום של שלטון חלש שאינו מצליח לשלוט ולשמור על הסדר הציבורי, הוא בבחינת שלטון כפול (שלו ושל אויביו המצליחים לכפות את האג'נדה שלהם עליו) שהוא בלתי נסבל. כאשר השלטון הוא גם חלש (בפרט חדש, זה מקרוב בא, כמו שלטון קרנסקי ברוסיה, בחטיאר באיראן וווימאר בגרמניה), הדבר עשוי להביא לנפילתו (אם הרב גינצברג ניצה ובן גביר קובעים את סדר היום המדיני, מה לנו שנפרנס גם את חברי מרכז הליכוד וסריסיהם?). למרבה המזל, נראה שהשלטון הבורגני-ליברלי בישראל מבוסס למדי, ויש לו את האמצעים והיכולת לנהוג באויביו פורעי החוק בשיקול דעת, בסבלנות ובמדיניות ארוכת טווח ולא נמהרת.
נראה לי שהדבר החשוב ביותר שיש לעשות הוא להצביע על האפסות ויכוחי ההבל ורעות הרוח שניצה וחבריה מצליחים שוב ושוב לכפות על החברה הישראלית מטעמים של אנוכיות טהורה.
א. מצד אחד אין צורך להגזים ולנפח את הפרעות הסדר של המתנחגדים. כבישים כבר נחסמו וסלעים כבר הושלכו על נושאים קטנים עוד יותר משאלת הלב השבור של הימין הדתי. גם השאלות "מה יהיה אם אמבולנס ואישה הרה וכו"' אינן רציניות. יש להניח שיתנו להם לעבור. בלאו הכי הדרכים בארצנו פקוקות וחסומות מאלף ואחת סיבות ו"מה יום מיומיים?"
ב. בואו נודה על האמת: כל ההתנתקות של שרון אינה עניין כל כך חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל. מצב הדברים לאחר ההתנתקות לא יהיה שונה באופן משמעותי מהמצב לפניה. במקרה הטוב יש כאן צעד קטן, מתבקש ובכיוון הנכון. התופעה החשובה כאן היא מחזה המוסר שמציג לנו כאן הימין הדתי.
ג. ראוי לשוב ולהדגיש את הזיוף והצביעות שבליבו של המאבק המתנחגדי. אני מאמין שבסתר לב מרבית המתישבים מעוניינים להתפנות. האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלהם ברורים לכל מי שאינו חסיד שוטה. אם באוירה ובהרכב האנושי של מתיישבי הרצועה, אכן רבע מהם כבר חתמו על הסכמי פיצוי עם המנהלה, הדבר אומר דרשני. הם פשוט רוצים למצב את עצמם לא כמי שנסו ונכנעו ללחץ בתי היולדות הפלשתיניות אלא כמי שנכפו לכך. ייסוריהם של המפונים החיים בקבוצה חברתית מגובשת, נהנים מתמיכה נפשית של ציבור רחב ותמיכה כלכלית של המדינה כולה אינם עומדים בשום יחס לצרותיהם וסיבלותיהם של פרטים ומשפחות הנאלצים להטלטל מקצה הארץ ועד קציה במסיבות של פיטורים ואילוצי פרנסה (נניח המורים המפוטרים). אני לא רואה שאנו מגלים כלפיהם הזדהות ציבורית משמעותית או תמיכה כלכלית כלשהי.
עוד נקודה חשובה בשולי הנושא היא אישיותו של אחד מראשי הליכוד, "נסיך" למשפחת הרוויזיוניסטים, שהמציאות הישראלית דוחפת אותו לעמדה של קויזלינג כפול ומכופל. במדיניותו הכלכלית-חברתית הוא קויזלינג במחנה הימין הדתי-מסורתי, ובעמדתו המדינית הוא קויזלינג במחנה הבורגני-ליברלי. כנראה שרק פוליטיקאים יכולים לשאת בנפשם פיצול אישיות ורב-פרצופיות כל כך עמוקה ומייסרת. "ומוטב לו הרבה יותר שיחיה כאזרח פשוט ולא יהיה מלך". לדעתי העמדה הלא סימפטית הזו היא, העונש על דבקות חמורית באידיאולוגיות שעל פשיטת הרגל שלהן מעידה העובדה שהפכו לנחלתן של קבוצות סגורות קטנטנטות (הרויזיוניסטים, המרכסיסטים).
דרך אגב האם יש מילה המתארת את תאטרון החוצות המוצג בשווקים ובכיכרות (בעיקר באירופה של ימה"ב)?. הדרמות עסקו בעיקר בנושאים דתיים (ייסורי הקדושים, המאבק בין טוב לרע) אבל הומחזו באמצעים חילוניים תוך שימוש מירבי במין, באלימות ובאכזריות כדי למשוך את תשומת ליבו של ההמון. הנושאים היו דתיים כדי שהכנסיה לא תאסור את ההצגות ונועדו גם להגביר את האדיקות הנוצרית של ההמון (המחזות הוצגו בתחילה בחצרות הכנסיות שם גם התקיים השוק). פאזה יותר מתקדמת של תאטרון הרחוב הזה שלווה בד"כ במהומות והתפרעויות ציבוריות, נקראה באנגליה אאל"ט "תאטרון דובים".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש