בתשובה ליובל רבינוביץ, 19/07/01 1:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב: לדעתי, הטראומה לא קשורה. התוצאות שלה הן הגורם לאגרסיביות. אצל ילדים אין עדיין כל משמעות למום, ולכן התשובה היא לא. בנוגע לאנגלים - כאן נכנס מוטיב של תרבות. מאחר שבישראל הרוב הגדול נימולים, האלמנט הזה בא לידי ביטוי בצורה מובהקת יותר. טון דבריך, בנוסף, אינו לענין. לא מתחתי פה ביקורת על אנשים, אלא על מנהגים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל מראש על הטון. אין לי טון אחר בנמצא כרגע. לא הבנתי מהו ה"מוטיב של תרבות" שיש אצל האנגלים. הם יותר או פחות רגועים מהישראלים? האם כשתיקח קבוצה של יהודים אנגלים, שבהם הרוב הגדול נמולים הם יקללו אותך בכביש, לעומת האנגליקנים הידועים בהתנהגותם הרגועה ביציעי מגרש הכדורגל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, כמובן שפרמטרים של התנהגות כגון אגרסיביות הם תלויי תרבות, מושפעים ממנה וניזונים ממנה. אבל מצבים אנטומיים שאנשים מסוימים עלולים להגיע אליהם, במודע או שלא במודע, בנסיבות קשות יותר או פחות, והמילה אכן מובילה לאחד שכזה, משפיעים על ההתנהגות ברמות לחלוטין בסיסיות. יש תמיד פרמטר אינדיבידואלי בנוסף לפרמטר התרבותי שאתה יכול להוסיף על הפרמטר האנטומי (והמנטלי המשתמע ממנו בדיעבד), כפי שיש פרמטר גנטי וכן הלאה וכן הלאה. עושה רושם שאתה מנסה לפשט את מה שמשתמע מדבריי פישוט יתר, והסיבה לכך אינה ברורה לי. אם אתה חולק על דעתי, אמור שאתה חולק על דעתי, ונמק. ההתנצחות הזו בפורמט הנוכחי שלה נידונה להיות עקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז הנה עמדה פשוטה, בלי כחל ושרק: אין סיבה מיוחדת להאמין שהמילה מביאה תועלת בריאותית יוצאת דופן. ברוב המקרים היא גם לא גורמת לנזק. הנסיון לנחש כיצד תושפע אישיותו של הבוגר מאירוע חד פעמי שעבר בגיל שמונה ימים נראה לי, אהמ..., קצת מפוקפק. נראה שעל סמך הידוע לנו קשה להצדיק הליך כירורגי מכאיב ללא נתונים קצת יותר מוצקים ממה שיש לנו כרגע. מכאן ועד לתלות את סך ההתנהגות האנושית באותו רגע מכאיב עוד ארוכה הדרך. לרוב העמים בני "התרבויות הערלות" יש פרקים אלימים שהיו מעדיפים לשכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי ידוע שהיטלר היה [ערל / נימול]! (סליחה, הייתי מוכרח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, הסיינטולוגים מאמינים שהאישיות מושפעת מארועים שקרו לאדם בהיותו עובר. הספר ''דיאנטיקה'' (אותו קראתי מבלי שידעתי על האברד והכת) מלא תאורים על נשים בהריון והנזק שהן גורמות לפסיכולוגיה של ילדיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כל עוררין על הנזק הפטאלי הנגרם לעצבי החישה, לרגישות ולמבנה האנטומי המקורי, עם כל ההיגיון הטכני שמאחוריו, כתוצאה מאותו הליך כירורגי-לכאורה כואב ומיותר. לרגע לא תליתי לא את סך ההתנהגות האנושית בכללותה באותו הרגע, ולרגע לא ייחסתי השפעה של אירועים בילדות או בינקות על אישיותו של הבוגר. זו תפיסה פרוידיאנית, שמקובלת בתחום השרלטנות האוניברסלי הקרוי פסיכולוגיה. ההקשרים כפי שאני מציג אותם הם יותר כימיים מאשר מנטליים. אין כל ספק שהיעדר מצמית של סיפוק אמיתי מסוג מסוים, כפי שהוא ממילא מוגדר על ידי כימיקלים בגוף האנושי, דורש סוג כלשהו של השלמה ממקום אחר, ובכל מקרה גורם לתחושת ''רקע'' של אי שקט ואי נחת, שיכולים בהחלט להתבטא (ומתבטאים) באופי מעט אגרסיבי יותר מהדרך שבה היה האדם קרוב לודאי מתנהג, בהתאם לתרבות שהוא חי בה, לאישיותו, לאורח חייו וכדומה, אלמלא נימול. אבל מי זקוק לניתוחים מסוג שכזה כאשר המעשה עצמו מהווה פשע מוסרי, שעוד זוכה ללגיטימציה ולהגנה מתוקף עצם היותו כבר קיים (כפי שניתן לראות בתגובות של מספר מגיבים המחייבים את המעשה רק מפני שהוא כבר נהוג, תוך התעלמות מהכשל המוסרי, הסכנות הפיזיות שבו (למוהלים אין כל הכשרה רפואית, ולא בכדי מצטיירת המילה אצל אנשים רבים שדיברתי איתם כדבר שנעשה על ידי ''רבי שיכור'' במקום על ידי רופא מוסמך - גישה שגויה כשלעצמה היות שבכל מקרה המעשה פסול, או צריך להיות פסול בכל חברה נורמלית), והעובדה הביולוגית שהוא גורם נזק תמידי, רציני ובלתי הפיך לאיכות החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דביר, באופן יחסי קל לעלות על השגיאות שלך (ואני מאמין שגם שלי ושל אחרים) אם מחפשים בטקסט את החלקים שאיתם הכותב לא מוכן להתעמת. ההצהרות האלה בהודעתך הן: "אין כל עוררין על הנזק הפטאלי הנגרם לעצבי החישה" וגו' - יש עוררין. "אין כל ספק שהיעדר מצמית של סיפוק אמיתי....דורש סוג כלשהו של השלמה ממקום אחר." - יש ספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהא, יובל רבינוביץ מנסה לפשט את מה שמשתמע מדבריך פישוט יתר. זה בדיוק העניין. הקשר שאתה טוען לו הוא מורכב להפליא, ולכן אינו יכול להיות סתם "עובדה". אם משהו הוא באמת עובדה שאין לחלוק עליה, ואין צורך לבסס את קיומה באמצעות טיעונים או מחקרים מסובכים, הוא חייב להיות פשוט. אתה טוען: בגלל המילה יש חסך תחושתי מסוים; יש בנו משהו שמרגיש את החסך; המשהו הזה יוצר דחף; הדחף מתבטא בצורת אגרסיביות. תגובתי: יכול להיות. יכול להיות שלא. כל אחד מארבעת החלקים הוא מורכב בפני עצמו, ועל כל אחד מהם לחוד הייתי אומר "יכול להיות, יכול להיות שלא". לדעתי, לפני פרויד אי אפשר היה אפילו להבין את המושגים שאתה מדבר עליהם: עצם תקפותם של המושגים נתון לדיון, לוויכוח, למחקרים אמפיריים ולדיונים פילוסופיים אינספור. ואתה מדבר על רמה גבוהה יותר, על הקשר הסיבתי ביניהם. איך בדיוק הוא "עובדה"? ואגב, אחת העובדות האמפיריות שנראות לך ברורות היא האגרסיביות של היהודים והערבים. האמנם? הסטראוטיפ שלי על המצרים, למשל (עפ"י התיירים הישראלים הראשונים למצריים, ביניהם למשל ההורים שלי), הוא של אנשים רגועים ושלווים מאין כמוהם. אין בזה שום דבר מעבר לאנקדוטה, אבל אני חושב שאפילו את הטענה שהמקומיים אגרסיביים יותר מהאירופים צריך לבדוק באופן ביקורתי, ולעבוד קשה כדי להוכיח (או אפילו לנסח את הטענה); וזה עוד החלק הקל בטיעון שלך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |