|
דובי קנגיסר הנכבד, בדיון בינך לבין עמי הררי, האמת היא ככל הנראה אי שם באמצע. אתה צודק בכך שהאבולוציה עובדת על גנים ולא על אוכלוסיות (וריצ'ארד דוקינס מתאר גישה זו היטב בספרו 'הגן האנוכי'). אלא שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו אלל (מופע אחד של גן) שיוצר, למשל, רבייה אל-מינית (שיבוט - שקיים באורגניזמים רבים, ואפילו במין אחד של לטאות חסרות זכרים), שבה השונות הגנטית היא אפסית, לעומת אלל (מופע אחר של הגן) היוצר רבייה מינית (זריקת מחצית הגנים על-ידי הנקבה, תמורת השלמתה מאת זכר כלשהו). בתנאים אקולוגיים קבועים, שונות גנטית יכולה להיות יתרון דווקא (מי שהצליח קודם, יש לו סיכוי טוב להצליח גם אחר-כך), והאלל המבטיח שונות מינימלית ישאיר אחריו יותר צאצאים חיים ומתרבים מאשר אלל שייצור שונות גנטית בצאצאים (רבייה מינית), שמרבית הצאצאים לא יתאימו לסביבה שלא השתנתה. לעומת זאת, כאשר הסביבה משתנה או צפויה להשתנות, שונות גנטית יכולה להבטיח טוב יותר את השרדות האלל היוצר שונות. אם כן, אמנם נקודת המבט של הגן הבודד היא הקובעת, ולא זו של האוכלוסיה (שלפיה הסביר הררי את קיום השונות הגנטית), אלא שגם מנקודת מבט זו אפשר לראות את המקום של השונות הגנטית באבולוציה, שככל הנראה הוא אחד הגורמים החשובים באבולוציה של הרביה המינית. נקודה קטנה נוספת, האורים ותומים של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, שמצטט מר הררי, "מבוסס כולו על סטטיסטיקות רחבות היקף בנוגע לסימפטומים המאפינים כל הפרעה פסיכולוגית/פסיכיאטרית" כלשונו של הררי. כאן בדיוק לוקים הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בחסר, שכן חסר להם בסיס תאורטי ממשי, שחורג מתחום הקורלציות (וקורלציות אינן יכולות, כלשעצמן, לספק הסברים, אלא רק מגמות). את זה צריך יש לחפש בתחום הביולוגי, כפי שעושה הפסיכולוגיה האבולוציונית.
|
|