 |
|
 |
||
|
||||
 |
בטרם אגיב לדו שיח הערני ברצוני להתיחס לכתבה. הגנטיקה הקלאסית מתארת שני כוחות שפועלים על אוכלוסיות. הראשון דוחף לכיוון שונות גנטית, שונות כזו עלולה לתת לפרט יתרון יחסי בסביבה משתנה. ככל שיש יותר גנים שונים לאותו פנוטיפ (הביטוי הפונקציונלי/חיצוני של תכונה גנטית) באוכלוסיה כך גדל הסיכוי שבמצב של אוכלוסיה משתנה ימצא פרט בעל סיכויי השרדות גדולים יותר. הפרט שישרוד ישמור על שלמות האוכלוסיה השלמה או לחילופין על שאר הגנים שהועברו יחד עמו. הכח השני שפועל על אוכלוסיות פועל בכיוון השני. שונות גדולה מדי עלולה ליצור מצב של "בזבוז" משאבים על פרטים לא מתאימים לסביבה הקיימת. התאוריה הזו אכן מתישבת עם הניסוי בשלוים. הבחירה בבן הדוד היא פשרה בין שני הכוחות הללו והיא נפוצה יותר סטטיסטית כיוון שהעדפה כזו העניקה למין יתרון במהלך הדורות. ההמימצא המעניין על ריח השתן של חולדות הוא דוגמא לאחד המנגנונים בהם יכול האורגניזם להעריך קירבה גנטית. ממצא דומה שפורסם לפני כמה שנים בכתב העת Pschychology Today דיווח על קורלציה דומה בין קירבה גנטית ובין העדפת ריח גם באדם. (הנבדקים היו צריכים ללבוש אותה גופיה במשך שבוע שהועברה להערכת המין השני במקביל לבדיקת הקרבה הגנטית). במיקרים האלה שונות רבה יותר במערכת החיסון (מערכת ה- MHC) מעניקה יתרון בזיהוי מספר רב יותר של מחוללי מחלות. לדעתי קיומו של תסביך אדיפוס לא מוטל בספק אבל הטאבו הנורמטיבי=מוסרי נבע מתהליכי אבולוציה הן ברמה הגנטית והן אבולוציה חברתית (מתחים מינים בין אבות וצאצאים פוגעים בתא המשפחתי ולכן בסיכויי ההשרדות של הצאצא). כעת לטענותיו של ידידי המלומד טל כהן בדבר האמונות הטפלות. ראשית גם אני רואה במרבית ענפי הרפואה המתקראים "רפואה אלטרנטיבית" הבל הבלים. אולם הרפואה הקונבנציונלית לוקה גם היא בחסרים רבים. כאשר אתה מגיע לרופא עם דלקת גרון הוא מאבחן אותך תוך 3 דקות לערך (הוא באמת לא זקוק ליותר). אם הרופא מעמיק התהליך ימשך 5 דקות ואם הוא נחמד ופנוי הוא ישוחח אתך עוד 5-10 דקות. כאשר אתה מגיע ל"מרפא אלטרנטיבי", הומאופט לדוגמה, הוא יאבחן אותך בשתי פגישות של שעתיים אח"כ בפגישה השלישית הוא יעיין ממושכות בסיפרו עב הכרס ויודיע לך שהוא מצא בדיוק תאור של הבעייה שלך ("כתוב פה בדיוק על אנשים שישנים על הבטן ואוכלים ציפס בלי מלח...זה גורם לבעיות במערכת החיסון...הטיפות הזו מיועדות בדיוק לזה...והכל טבעי"). עצם הקדשת תשומת הלב ומציאת הבעיה המדוייקת יש בא כדי לגרום לאפקט פלצבו עצום. כל עוד לא נעשה נזק לא אכפת הדבר כלל וכלל. להפך מבחינה זו עונה הרפואה האלטרנטיבית על צרכים שאינם מסופקים על-ידי הרפואה הקונבנציונלית. מכל המטריה רחבה של הרפואה האלטרנטיבית היחידי שאני מוצא בה ממש היא דווקא הרפואה של הדיקור הסיני. אני עדיין סקפטי מאד לגבי התאוריה בכללותה. אך היום יש מוסדות רפואיים מכובדים שמבצאים ניתוחי מעקפים לחולים שלא מסוגלים לעבור הרדמה קונבנציונלית בעזרת דיקור סיני. בכנס IBRO - הארגון העולמי לחקר המוח, שהתרחש שהשנה בירושלים בהשתתפות אלפי חוקרים ורופאים הוקדש לנושא האקופונקטורה סמינר. יצא לי להאזין לסמינר ונוכחתי לדעת כי ישנן הוכחות מוצקות למדי ניסויים ב- Blind trials, (אי אפשר לעשות ניסויים כפולי סמיות כיוון שבניגוד למתן תרופות כאן הרופא/מטפל מבצע פעולה) לגבי היעילות והמנגנונים ופזיולוגים שעומדים מאחורי דיקור סיני. פסיכוטרפיה - בהמשך לתגובתו של מר כהן. פסיכואנליזה היא אחת מהזרמים הראשונים שהחלו בפסיכוטראפיה. וגם היא מורכבת מזרמים רבים של ממשיכי דרכו של פרויד. בכל אופן מקובל היום בפסיכיאטריה לדבר על המודל הפסיכו-ביו-סוציאלי. בבסיס מודל זה עומדת הטענה כי לא ניתן להפריד בין הביולוגיה ובין הפסיכו. כשם שתרופות פסיכיאטריות משפיעול על התנהגות כך גם טיפול ב"פסיכו" כלומר פסיכוטראפיה יש בה כדי לשנות רמות של חומרים שונים במוח. אפקט זה הודגם פעמים רבות במיפויי מוח (PET ו- functional MRI). לכן נתפס כל המכלול של פסיכו+ביו+סוציו כיחידה אחת בה כל גורם משפיע על השני ולהפך. אינני טוען שטיפולים פסיכוטרפים הינם היעילים ביותר בכל המיקרים. הם בוודאי ממושכים מאד (בד"כ מס' פעמים בשבוע למשך מס' שנים). אך הם ללא כל ספק חזית נוספת וחשובה בטיפול החל בבעיות פסיכולוגיות קשות וכלה בהפרעות אישיות ומחלות נפש מסויימות. בכל אופן אני מוצא את הכללותך לא רלוונטיות, למרות שהפסיכולוגיה היא רחוקה מלהיות מדע מדוייק. לסיכום ברצוני לציין שהאורים ותומים של הפסיכולוגיה והפסכיאטריה המודרנית הינו ספר שנקרא DSM- Diagnistical Statistical Menual אשר מבוסס כולו על סטטיסטיקות רחבות היקף בנוגע לסימפטומים המאפינים כל הפרעה פסיכולוגית/פסיכיאטרית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אענה רק לנושא הכוחות האבולוציוניים, ואשאיר את נושאי הרפואה האלטרנטיבית לטל, מושא תגובתך המקורי: אני תוהה כיצד ניתן להגיד כיום, לאחר שטענתו של דוקינס ("הגן האנוכי") הפכה לנחלת הכלל, כי אחד הכוחות באבולוציה דוחף לריבוי הגיוון הגנטי בקרב אוכלוסיה. הגנים אינם חוזים מראש את תהפוכות העתיד, והגן של אינדיבידואל אחד אינו מעוניין במיוחד בהמשכיותו של הגן של האינדיבידואל האחר, אלא אם הדבר יתרום לקיומו של הגן הראשון. (הכל נאמר, כמובן, בהאנשה - הגן "לא מעוניין" משמעו כי גן כזה לאו דווקא ישרוד היטב). אינני מבין איזה מנגנון אבולוציוני עשוי לעודד גיוון גנטי רחב - שהרי הברירה הטבעית יכולה אך ורק לגרוע מבין הקיים, לא להוסיף גיוון למערכת קיימת - את הגיוון יוצר הכוח המקרי של המוטציות, שהן דווקא הכוח הלא-יצירתי בתהליך האבולוציוני. מנגנון שיעדיף גיוון בינוני, או גדול, או קטן, הוא חסר משמעות - מה שחשוב הוא התוצר של הגיוון. אם מין בעל גיוון גנטי קטן יהיה מתאים לסביבה שלו לאורך זמן - הוא ישרוד גם ככה. אם מין בעל גיוון גנטי גדול יתקל בקשיים שאף מוטציה לא תעמוד בפניהם - כל הגיוון שבעולם לא יעזור להם. אשמח אם תוכל להסביר לי את המנגנון שאתה מתאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי קנגיסר הנכבד, בדיון בינך לבין עמי הררי, האמת היא ככל הנראה אי שם באמצע. אתה צודק בכך שהאבולוציה עובדת על גנים ולא על אוכלוסיות (וריצ'ארד דוקינס מתאר גישה זו היטב בספרו 'הגן האנוכי'). אלא שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו אלל (מופע אחד של גן) שיוצר, למשל, רבייה אל-מינית (שיבוט - שקיים באורגניזמים רבים, ואפילו במין אחד של לטאות חסרות זכרים), שבה השונות הגנטית היא אפסית, לעומת אלל (מופע אחר של הגן) היוצר רבייה מינית (זריקת מחצית הגנים על-ידי הנקבה, תמורת השלמתה מאת זכר כלשהו). בתנאים אקולוגיים קבועים, שונות גנטית יכולה להיות יתרון דווקא (מי שהצליח קודם, יש לו סיכוי טוב להצליח גם אחר-כך), והאלל המבטיח שונות מינימלית ישאיר אחריו יותר צאצאים חיים ומתרבים מאשר אלל שייצור שונות גנטית בצאצאים (רבייה מינית), שמרבית הצאצאים לא יתאימו לסביבה שלא השתנתה. לעומת זאת, כאשר הסביבה משתנה או צפויה להשתנות, שונות גנטית יכולה להבטיח טוב יותר את השרדות האלל היוצר שונות. אם כן, אמנם נקודת המבט של הגן הבודד היא הקובעת, ולא זו של האוכלוסיה (שלפיה הסביר הררי את קיום השונות הגנטית), אלא שגם מנקודת מבט זו אפשר לראות את המקום של השונות הגנטית באבולוציה, שככל הנראה הוא אחד הגורמים החשובים באבולוציה של הרביה המינית. נקודה קטנה נוספת, האורים ותומים של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, שמצטט מר הררי, "מבוסס כולו על סטטיסטיקות רחבות היקף בנוגע לסימפטומים המאפינים כל הפרעה פסיכולוגית/פסיכיאטרית" כלשונו של הררי. כאן בדיוק לוקים הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בחסר, שכן חסר להם בסיס תאורטי ממשי, שחורג מתחום הקורלציות (וקורלציות אינן יכולות, כלשעצמן, לספק הסברים, אלא רק מגמות). את זה צריך יש לחפש בתחום הביולוגי, כפי שעושה הפסיכולוגיה האבולוציונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |