 |
|
 |
||
|
||||
 |
תגובות מעורבות להפקה חדשנית של פארסיפל בברלין. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי שפעם ראיתי הפקה של קוואליירה רוסטיקנה (שכחתי ת'שם בעברית) שהעבירה את העלילה לדאון טאון ניו יורק של שנות השלושים. הזמרים יוצאים מתוך המנהרה של הרכבת התחתית כשברקע גיצים של חשמל ושיקשוק הגלגלים. הקטע הכי מוזר היתה האריה המפורסמת בה הזמר שר על החמור שלו, ובהפקה הזו הוא החזיק אופניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קרוה השנה בביירוית? הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?co... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כנה שנים טסתי עם חברים לסיאטל לראות את האופרה, עם ג'יין איגלן האגדית ובן הפנר. הבימוי של פרנצ'סקה זאמבלו היה מהמם, בעיקר של המערכה השניה. במערכה הזו טריסטאן ואיזולד, והקהל עוברים את חוויית הקואיטוס אינטרפטוס העזה ביותר שמוסיקה יכולה להעביר, וכמובן בזכות הגזמפקונצוורק - ראה את התמונות מהמערכה השניה סצנה 2. זאמבלו הכניסה שינוי קטן מאד באופרה. איזולדה שרה את הליבסטוד - אהבה כמוות, האריה שמסיימת את האופרה, כשהיא אוחזת את טריסטן המת בזרועותיה. האריה הזו היא התגובה הקליימטית (יש מלה כזו?) להפרעה של המערכה השניה, בה האוהבים מתאחדים מעבר למוות באהבה עזה. בסיום האקורד האחרון, כשהמסך כבר יורד, טריסטאן (המת) מושיט לאט את ידו לעבר איזולדה. כל הקהל החסיר פעימה (חוץ מהטהרנים הגדולים, מהתלונות ששמעתי אח"כ בלובי), ואני ממש נכנסתי להלם. אחרי שנה ההפקה הזו עברה לשיקאגו וניו יורק וגם הועברה בשידור ישיר ברדיו. מישהו שפגשתי באינטרנט שלח לי במתנה 3XCD צרובים עם הקלטה מהשידור. עכשיו אני הולך לשמוע את זה, כדי להתגבר על הצער שהלינק שלך גרם לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהקשבתי לדיסקים נזכרתי שעשיתי טעות, ואני חייב להוסיף תיקון למען הדורות הבאים. ההפקה המחשמלת של זאמבלו עברה רק לשיקאגו ולא לניו יורק. הבימוי בניו יורק הוא של דיטר דורן, שהתקבל לא רע אל ידי הקהל, אבל אני לא כל כך אהבתי אותו. הזמרים הופיעו פתאום יש מאין דרך דלתות נסתרות, והבמה היתה זרועה במיניאטורות של סוסים, חיילים ושאר חפצים, אני כדי להעצים את דמותם של טריסטאן ואיזולדה. השירה של איגלן והפנר היו כמובן שלא מהעולם הזה. (קראתי שלפני שנים זאמבלו ביימה בניו יורק את לוצ'יה די למרמור והקהל הגיב בקריאות בוז. אופרה של וואגנר שכן התקבלה בקריאות בוז היתה לוהנגרין שרוברט ווילסון ביים בניו יורק, בכיבובם של דבורה ווֹייט ובן הפנר. בנוסף לתפאורה המוזרה שכללה קורות זויתיות שמוארות בצבעים שונים, כנראה כדי להתאים לרגשות המוסיקליים, הוראות הבמאי לזמרים והזמרות גבלו בגיחוך. ווֹייט והפנר הם אנשים גדולים אבל בתנועות האיטיות שלהם על הבמה הם נראו כמו "אוניות ענק ששטות לאט בים," התאור הזה נחרת בזכרוני. הסיגנון של ווילסון הפך את הזמרים והזמרות לדמויות ענק הקופאות על מקומן, עם תנועות ידיים איטיות להחריד, שהפך דרמטיות לגיחוך. התמונות היחידות שמצאתי דורשות הרשמה, ואפשר לראות אותן רק דרך גוגל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |