|
||||
|
||||
קפיטליזם מבוסס על ההנחה שהשוק החופשי יודע מה טוב. המדד להצלחה של עסק הוא הרווחיות שלו, מאחר וזו תלויה במספר הלקוחות\\צרכנים של העסק ובמחיר שהם מוכנים לשלם עבור המוצר או השירות. אני משער שמסתמכים על השוק החופשי כי הוא נראה יותר אובייקטיבי ממדדים אחרים, כמו איכות (מי יקבע מה איכותי?). בכל מקרה קשה להתווכח עם המדד הזה. האם אתה מסכים עם זה? אם יש לך (או למישהו) ניסוח עדיף על זה, אני אשמח לשמוע. |
|
||||
|
||||
"קפיטליזם מבוסס על ההנחה שהשוק החופשי יודע מה טוב." השוק החופשי איננו "יודע". המילה "טוב" איננה במקומה, בוודאי כאשר אינך מגדיר מהו טוב. אני אוותר על הנסיון לנחש למה התכוונת. אולי כדאי שתתחיל בלהבין מזה קפיטליזם ברמה הבסיסית לפני שתעסוק בקביעות שגויות לגבי הביסוס שלו? "המדד להצלחה של עסק הוא הרווחיות שלו, מאחר וזו תלויה במספר הלקוחות\\צרכנים של העסק ובמחיר שהם מוכנים לשלם עבור המוצר או השירות." פה חסר משהו שנובע מה "מאחר וזו תלויה". אולי נמחק לך בטעות? זה גם לא נכון מאחר והמדד להצלחה של עסק הוא מה שנראה כמו הצלחה בעיני הבעלים שלו. הצלחתה של "יד שרה", למשל, כמו הרבה מוסדות צדקה קפיטליסטיים איננה נמדדת בכמות הכספים שנגרפים לכיסי הבעלים. "אני משער שמסתמכים על השוק החופשי כי הוא נראה יותר אובייקטיבי ממדדים אחרים..." מסתמכים מתי ולשם מה? ואיך השוק החופשי הוא "מדד" למשהו? אולי התכוונת לרווחים? "האם אתה מסכים עם זה?" איך אפשר להסכים או לא להסכים עם טענות כל כך מבולבלות? "אם יש לך (או למישהו) ניסוח עדיף על זה, אני אשמח לשמוע" קטונתי מלהתיימר להגדיר את הקפיטליזם בשני משפטים, ועוד פחות מכך את הביסוס אבל לדידי הרעיון המרכזי הוא שחירות היא דבר רצוי וראוי ושיש לכונן את המוסדות המדיניים כדי להגן על חירות האזרחים. מאחר והמוסדות המדיניים עצמם עשויים להיות איום חמור על חירות האזרחים (ע"ע סטאלין, מאו וכו.) יש צורך עז בהגבלת תחומי הסמכות של אותם מוסדות - למדינה יש תפקיד מוגדר ואל לה לחרוג ממנו. |
|
||||
|
||||
[ציטוט] "הרעיון המרכזי [בקפיטליזם] הוא שחירות היא דבר רצוי וראוי... יש צורך עז בהגבלת תחומי הסמכות של [המוסדות המדיניים]..." [הערונת] (אתה דורש ממני להגדיר 'טוב' אבל משתמש בעצמך ב'רצוי' ו-'ראוי' מבלי להגדיר?) [תגובה] אז אתה מגדיר או מאפיין קפיטליזם ע"פ החירות של הפרטים מצד אחד וההגבלה של מוסדות המדינה מצד שני? |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת שהצלחה של עסק זה "מה שנראה כמו הצלחה בעיני הבעלים שלו"? אולי זה נכון מבחינה פילוסופית, או לכל היותר לגבי בעל חנות דגים בשוק, אבל בכלכלה קפיטליסטית מפותחת בעלי חנויות דגים זה המקרה הזניח. לקורפורציה יש בעלי מניות, דו"חות כספיים, איגרות חוב ודיבידנדים, מניות רגילות ומתועדפות ואופציות ומה לא. כל הכלים הללו מתעסקים ברווח כספי מדיד, לא בצדקה ולא בחלומות של מוכר דגים בשוק. וכל הכלים הללו הם המוסדות שקובעים על פי הגדרה מה זו "הצלחה של עסק". למשל, עסק שקורס לא נחשב עסק מצליח, אפילו אם אפשר להתחכם ולטעון שבעצם זה מה שרצה הבעלים. |
|
||||
|
||||
"אולי זה נכון מבחינה פילוסופית, או לכל היותר לגבי בעל חנות דגים בשוק" אח! אני מת על הדוגמאות העממיות האלו! אבל נדמה לי שדווקא בתחום חנויות הדגים העניינים הרבה יותר ברורים ואכזריים, או שאתה מרוויח או שאתה נסגר. דווקא התאגידים הגדולים הם אלו שעשויים להשיג הצלה מיד הממשלה (או שילאימו אותם או משהו) לאחר תקופות ארוכות ופורות של גרעון. אבל נכון: הצלחה *כלכלית* נמדדת במושגים של רווח והפסד או אולי יותר במדוייק, במשק חופשי, השרידה תלויה בעמידה בפרמטרים בסיסיים של יחס הוצאות הכנסות. עם זאת, מחוץ לעולם התאגידים האכזרי וחנויות הדגים העממיות יש בכל זאת גם כמה מוסדות קפיטליסטיים שהם ללא מטרות רווח כמו מוסדות צדקה או חינוך (ראה למשל את מכון פון מיזס או "אדווה" או אפילו "סלון מזל"). הבעלים, תורמים והעובדים של אותם מוסדות אינם מכוונים את פעילותם לרווח כספי אלא דווקא לדברים אחרים ומכאן שהמדד שלהם להצלחה איננו רווח כספי. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח מה ההגדרה של ''מוסדות קפיטליסטיים'', אבל הארגון הקפיטליסטי הרלוונטי ביותר (עד כדי כך שכל דבר אחר זה זניח) הינו הקורפורציה. אפשר לקרוא לכל ארגון וולונטרי ''עסק'', אבל זה לא תואם שום קטגוריה עיסקית בעולם האמיתי. אלו לא עסקים אלא מוסדות פילנתרופיים או מוסדות מחקר או תעמולה. |
|
||||
|
||||
זה נראה לי כמו טאוטולוגיה: אם אתה מגדיר "עסק" בתור מה שהרווח הוא מה שחשוב לו (ולא הפילנטרופיה או המחקר או התעמולה, למשל), ברור שהרווח יהיה מה שחשוב לו. אם אתה לא מגדיר "עסק" ככה, איך אתה מגדיר אותו? והאם אתה יכול לתת דוגמאות לעסקים שבהם הרווח לא חשוב בעולם הלא קפיטליסטי שמציעים כאלטרנטיבה לקפיטליזם? |
|
||||
|
||||
גדי, אתה עסוק נורא במציאת טאוטולוגיות אצל אחרים. הפילוסופיה היום לא חושבת שהיא יכולה להגיד משהו מחוץ לטאוטולוגיות. אז מה רע? וחוץ מזה, פילנטרופיה היא לא ממש דבר שקשור בשום קשר לרעיון הקפיטליסטי. ומחקר קשור אליו רק במידה שיש בו פוטנציאל לרווח. ולא קשה כל כך לקשור תעמולה לרווח. |
|
||||
|
||||
אתה באמת רוצה לשאול סטודנט למתמטיקה מה רע בפילוסופיה? טאוטולוגיות הן דבר נחמד, אבל לא יוצא מהן הרבה דיון לרוב. אני עדיין לא הבנתי מהו "הרעיון הקפיטליסטי". מהדיון כאן אני מקבל את הרושם שהדוברים הקפיטליסטים רואים בקפיטליזם השקפת עולם שמציבה את החופש והזכות לרכוש בתור ערכים עליונים, ואילו דוברים אחרים (וגם דברייך כאן) נותנים את הרושם שקפיטליזם היא השקפת עולם שבה "הרווח הוא הכל". אני לא רואה קשר של גרירה בין שתי האידאולוגית השונות הללו. |
|
||||
|
||||
מה ההבדל בין טאוטולוגיה (במובן הפילוסופי) למשפט מתמטי? |
|
||||
|
||||
יש הבדל? גם במתמטיקה, אם אתה מניח מראש את המבוקש, מה שאתה עושה הוא לא מעניין במיוחד. עד כמה שידיעתי המועטה מגעת, טאוטולוגיה מתמטית מהסוג שאנחנו "אוהבים" היא, למשל, "אם פונקציה היא הולומורפית בכל המישור המרוכב אז האינטגרל שלה על כל קו ז'ורדן הוא אפס" - זו אמירה שהיא תמיד נכונה, אבל כוחה בכך שיש בה גם תנאים וגם מסקנה, כלומר מספיק שנדע רק את התנאים כדי לקבל את המסקנה בחינם. אם לעומת זאת הייתי אומר "פונקציה שהאינטגרל שלה על קו ז'ורדן הוא אפס היא פונקציה שהאינטגרל שלה על קו ז'ורדן הוא אפס" קרוב לודאי שלא היית בא להרצאות שלי, וזאת למרות שזו טאוטולוגיה בדיוק כמו האמירה הקודמת. גם בדיון, יש שאומרים טאוטולוגיות "מעניינות" ("אם אתה קפיטליסט אז אתה חזיר חמדן") וכאלו שאומרים טאוטולוגיות "לא מעניינות" ("אם אתה חזיר חמדן אז אתה חזיר חמדן"). כשאני שולף את נשק ה"טאוטולוגיה" (ההרסני כמעט כמו גודווין), אני עושה זאת עבור טאוטולוגיות מהסוג השני. |
|
||||
|
||||
"המלך מת, יחי המלך", מכיר? |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. |
|
||||
|
||||
זאת דוגמה של ראסל למשהו. אני לא זוכר בדיוק למה הוא השתמש בה. אבל מדובר בסיטואציה שבה המלך מת ויורשו נהיה מלך. ואז שני האזכורים במשפט של המילה ''מלך'' מתייחסים לשני אנשים שונים. המשפט שנראה על פניו חסר היגיון לחלוטין מקבל משמעות מההקשר. לפעמים יש משפטים בשפה טבעית שנראים כטאוטולוגיות מפני שאותו הביטוי מופיע גם כהנחה וגם כמסקנה. לפעמים לביטוי יש מובן אחר בכל אחת מההופעות שלו ואז המשפט אינו באמת טאוטולוגיה חסרת חשיבות. אני לא זוכר מה הייתה הטאוטולוגיה שדיברנו עליה, אבל אולי זה עוזר לפותרה. |
|
||||
|
||||
ההסבר פשוט. אני במקרה מתעניין מאוד במציאות הקפיטליסטית של ימינו. ודוק: -במציאות- הקפיטליסטית, בניגוד לרוב מה שדובר בו בדיון עד כה. אפשר בהחלט לדון במקורות הפילוסופיים של תאוריות, בפסיכולוגיה של סוציאליסטים או בהגות הכלכלית של גל פרידמן, וזה יכול להיות מעניין. למציאות הכלכלית (הקפיטליסטית בעיקרה), זה לא רלוונטי כלל. מאחר ובמקרה הזה אינני עוסק בהגדרות פילוסופיות, לגמרי לא מעניין אותי איך מגדירים באופן אבסטרקטי "עסק", וממילא גם שקילויות לוגיות אינן ממין העניין. במציאות, חקר המוסד העיסקי זה חקר מוסד הקורפורציה, לא "יד שרה". מה שמבדיל את המציאות הקפיטליסטית ממציאות לא קפיטליסטית זה בפרוש מושג הרווח כפועל יוצא של בעלות. סחר חופשי והתערבות או חוסר התערבות וכל השאר היו גם בשוק בימי הביניים, וגם לשליטים עותומניים היה רכוש רב. ועדיין, שליטים עותומניים לא היו "בעלי הון" ושוק מימי הביניים לא היה "שוק" במובן הקפיטליסטי של המילה. בתור דוגמא פשוטה - בעבר כלל לא היה זה מובן מאליו שהנכסים זה משהו שאמור "לצמוח". היו אנשים עשירים מאוד, אולם אם שמרו על עושרם הם ראו מצב זה כנורמלי לגמרי, ואם הגדילו מה טוב. לא היתה זו אקסיומה "מוסדית" שהבעלות על נכסים משמעותה שיעור רווח נורמלי. היה שוק והיו בעלי מלאכה והיו יצרנים, אולם אדם מכר דברים משום שזה מה שהוא יודע לעשות על מנת להתפרנס, ורוב ימיו הוא עסק במה שהוא יודע לעשות. מבחינה חברתית, מדובר על מוסד שונה לגמרי מבעל הון כמו נוחי דנקנר אשר רוכש ומוכר חלקי בעלויות בקורפורציות (אשר עם תהליכי הייצור שבהן אין לו דבר וחצי דבר) על מנת להשיג שיעור רווח נורמלי לפחות, ויותר מנורמלי במצב דברים טוב. ההבדלים המוסדיים הללו הם הייחודיים למה שמכונה "קפיטליזם", לא העובדה שאנשים קונים ומוכרים דברים או רעיונות פילוסופיים על חופש וחרות. |
|
||||
|
||||
"מה שמבדיל את המציאות הקפיטליסטית ממציאות לא קפיטליסטית זה בפרוש מושג הרווח כפועל יוצא של בעלות" כלומר לפני הקפיטליזם לא היו רווחים או שלא הייתה בעלות? מעניין... "סחר חופשי והתערבות או חוסר התערבות וכל השאר היו גם בשוק בימי הביניים," זו טענה לא נכונה בעליל. לכל היותר היו, פה ושם, כמה תחומים מאוד צרים בהם השליט המקומי לא היה מתערב או גובה מיסים או מוכס מכסים מתוך חוסר עניין, שכחה או רשלנות. אין לכך כל קשר למושגי הסחר החופשי כפי שהם מקובלים היום - מיסים ומכסים נמוכים + הגנה על זכויות הרכוש ואכיפת חוזים בוודאי לא היו מוסד מקובל בימי הביניים. "בתור דוגמא פשוטה - בעבר כלל לא היה זה מובן מאליו שהנכסים זה משהו שאמור "לצמוח"." אולי זאת הסיבה שבגלל תשעים ותשע אחוז מהאנשים עבדו כל היום בשדה, מתו בגיל 45 ולא יכלו להוריש שום דבר לילדיהם מלבד מעמדם העבדות שלהם? "ההבדלים המוסדיים הללו הם הייחודיים למה שמכונה "קפיטליזם", לא העובדה שאנשים קונים ומוכרים דברים או רעיונות פילוסופיים על חופש וחרות." יש לך טעות. במשטר לא קפיטליסטי, אנשים לא רשאים למכור ולקנות דברים וחירותם אכן מוגבלת באופן מוחשי ביותר. מובטחני שגם אתה, בתור מי שאיננו בעל הון, תרגיש בהבדל בין 90 אחוז מס הכנסה או 20. זה אמנם נכון שמשטר קפיטליסטי אכן מעניק חופש פעולה גדול *גם* לתאגידים אבל הנסיון שלך לטעון כאילו קפיטליזם הוא *רק* חופש פעולה לתאגידים הוא מופרך. |
|
||||
|
||||
עורכי דין במובן המודרני שלהם מן הסתם לא היו בעבר הרחוק, אבל בוודאי שלא ניתן לחסום סחר בין בני אדם, חוזים או לא חוזים. היו מטבעות, היו שווקים, היו אוניות סוחרים, והיו בעלי מלאכה. ובכל זאת, סוחר אשר שלח את אוניותיו על פני המים, קנה בזול ומכר ביוקר, לא היה קפיטליסט. ולא בגלל המיסים. אני לא מעוניין להיכנס לדיון נוסף על מה ההבדל בין ''חירות'' לבין ''קפיטליזם'', אז בוא נעצור כאן, ברוח טובה. |
|
||||
|
||||
גיל, הדיון שאתה מעוניין בו הוא גם מעניין (אותי). ואני מעוניין להבין את עמדתך או לפחות את נקודת המבט שלך. הקשר בין מושג הרווח וקפיטליזם נראה לי די ברור. מה שהייתי רוצה להבין הוא מה אתה אומר עליו. למשל: רווח כפועל יוצא של בעלות - כשאדם משכיר דירה לאחר הוא מקבל רווח על בעלות. זה בסדר/לא בסדר. אתה מעדיף שזה יהיה אחרת? איך אחרת? נכסים זה משהו שאמור ל"צמוח" - אם אני שומע טוב אתה מדבר על ריבית. זה משהו שראוי לבטל? לשנות? אקסיומה "מוסדית" - ראיתי את המילה "מוסדית" בהקשר הכלכלי (נדמה לי "כלכלה מוסדית") ולא הבנתי גם קודם. יש לך דקה להסביר? "מוסדית" זה "תאגידית" או משהו כזה? דנקנר קונה ומוכר מניות ולרוב מרוויח מזה (כשאני עושה זאת אני לרוב מפסיד) - זה משהו שיש לשנות? לאסור? לשפר? הסיבה שאני (לפחות) לא דן בבעיות(?) הללו היא לא שהן לא מענינות אלא שאני לא מבין את עיקרי הדיון, ומזה נדמה לי התחלנו תחת המאמר כאן. אפשר לומר שלא מצאנו בו טענה או נושא אז התחלנו לשוחח על הא ועל דא. אבל אם תוכל להחזיר אותנו לתלם, אני (לפחות) אשמח לחזור. |
|
||||
|
||||
הדיון הזה (מבחינתי) הוא לא על "האם ראוי לשנות את מוסד הריבית", (ומה יבוא במקום?), אלא באבחנות לגבי המציאות כמו שהיא. הדברים אינם ברורים לגמרי, לפחות לא לי. למשל, איפשהוא למעלה במאמר זה ממש דיברתי עם מישהו על מדיניות תמחור של תאגידי נפט ביחס למחיר חבית נפט. השאלה המיידית שעלתה היא האם כאשר מחיר הנפט קופץ בעשרה אחוז יש להעלות גם את המחיר לצרכן בעשרה אחוז, או אולי פשוט לחשב את העלייה אבסולוטית ולהעלות את המחיר בסכום זה בדיוק? הבחירה הזו מדגימה יפה את ההבדל בין משק קפיטליסטי למשק לא קפיטליסטי (יהא "חופשי" או לא). אם אתה סוחר בננות שמגיע לשוק ביום ראשון ומוכר בננות על מנת לקנות תפוזים (המוסד העיקרי של תומכי השוק החופשי - הסחר בין בני אדם לטובת הצדדים כולם), יש הגיון בלהעלות את המחיר על פי העלייה האבסולוטית בעלות הייצור. מוכר הבננות עושה את זה למחייתו. הוא קנה עד היום סל מוצרים מסויים עבור הבננות שלו, והוא רוצה להמשיך לעשות את זה גם מחר. ההגיון עבור תאגיד נפט מודרני הוא שונה לחלוטין. תאגיד העוסק בנפט (או במקרה מסובך יותר ומציאותי יותר - תאגיד כמו GE אשר לא עוסק בשום תחום מוגדר) בוודאי שלא עושה את זה על מנת לקנות תפוזים, וגם לא על מנת להביא משכורת הביתה. GE נמצא במשחק על מנת להשיג שיעור רווח נורמלי, או יותר. תחום העיסוק הספציפי כלל איננו משנה. ל"היגיון" הזה של איש העסקים קרא תורסטיין ובלן, מי שנחשב לאחד התורמים החשובים לכלכלה המוסדית, "מוסד". כשובלן דיבר על מוסד הוא התכוון למוסד חברתי. מעין אקסיומה חברתית, מושג המהווה מרכז כובד ואלמנט "מקובל" ברוב החברה בזמן נתון. דוגמאות למוסדות כאלו (מזמנים אחרים) הם קשרי דם ומשפחה, נאמנות שבטית, לאומיות, מחויבות דתית, חוקי ירושה ואפלייה מינית, וגם מוסד הבעלות - אשר בו התעניין ובלן במיוחד. בכל אופן, התזה שלו היא שבימיו (ובוודאי שבימינו זה נכון עוד יותר) המוסד של הבעלות הפך למוסד החברתי הדומיננטי ביותר, כאשר כמעט כל עניין ודבר ניתן להסדיר ולכמת באמצעות טרנזקציות עסקיות. כאשר הוא דיבר על "מוסד הרווח", הוא כיוון בעיקר ל"דעה המקובלת" של אנשי עסקים, הרואה רווח מדיד מסויים ("נורמלי") כמשהו אינהרנטי לבעלות. כהערת אגב, ניתן כמובן (ולמעשה זה מה שעושה הכלכלה הנאו-קלאסית) לייחס את הרווח לחלק אינהרנטי מתהליך הייצור, וכמובן שגם לכך מתייחס ובלן בהרחבה. דווקא הדוגמא של תאגיד נפט היא בהירה יותר לצורך הצבעה על מוסד הרווח, משום שאין כאן כל שינוי בתהליך הייצור או בתרומה היחסית לתהליך הייצור. ובלן כתב לפני מאה שנה וחלק ממה שכתב כבר איננו רלוונטי. אולם בכל זאת, חלק גדול מרעיונותיו מעניינים ומעוררים מחשבה כיום לא פחות מאשר בזמנו, ואני מעדיף פשוט לצטט קטע מתאים במילותיו שלו (מתוך "Theory of Business Enterprise"): Investments are made for profit, and industrial plants and
processes are capitalized on the basis of their profit-yielding capacity. In the accepted scheme of things among business men, profits are included as intrinsic to the conduct of business. So that, in place of the presumption in favor of a simple pecuniary stability of wealth, such as prevails in the rating of possessions outside of business traffic, there prevails within the range of business traffic the presumption that there must in the natural course of things be a stable and orderly increase of the property invested. Under no economic system earlier than the advent of the machine industry does profit on investment seem to have been accounted a normal or unquestionably legitimate source of gain. Under the agrarian-manorial regime of the Middle Ages it was not felt that the wealth of the large owners must, as a matter of course, increase by virtue of the continued employment of what they already had in hand - whatever may be the historical fact as regards the increase of wealth in their hands. Particularly, it was not the sense of the men of that time that wealth so employed must increase at any stated, "ordinary" rate per time unit. Similarly as regards other traffic in those days, even as regards mercantile ventures. Gain from investment was felt to be a fortuitous matter, not reducible to a stated rate. This is reflected, e.g., in the tenacious protests against the taking or paying of interest and in the ingenious sophistries by which the payment of interest was defended or explained away. |
|
||||
|
||||
ברשותך אני אתחיל מהציטוט שהבאת. אם הייתי מנסה לסכם את מה שובלן אומר כהרגלי (כתכנת), אפשר לומר: 1. לפני המהפכה התעשיתית רווח מנכסים היה עניין אקראי ולא היה נהוג לצפות להחזר הון בשערים סדירים וקבועים. (אפשר לנסח זאת גם: לכסף לא היה מחיר) 2. מאז המהפכה התעשיתית נהוג לצפות להחזר הון על השקעה ועל נכסים (ROA) בשערים "נורמליים". אני מקבל את העובדות. ויכול להוסיף משלי: 1. פעם לא היו מהנדסי תוכנה, עורכי דין ורואי חשבון. 2. היום יש כאלה. מי שיקרא את הדיווחים האלה בד"כ יגיב "נו? אז מה?" אז בשביל לעורר את הדיון, אני מפנה את התגובה הזו אליך. --- בסך הכל נראה לי ששוק ההון התפתח. פעם נכסים היו פחות סחירים ופחות נזילים. אי אפשר היה לחלק מכרה פחם לאלפי חלקים ולסחור בהם. היום אין כמעט נכס בגודל משמעותי שאיננו מחולק לאלפי מניות שהציבור יכול לסחור בהם ולהיות בעליהם (שוב רואים את הצלחת המהפכה של מרקס). לגבי GE, אני ממליץ על הספר של ג'ק וולש שהיה הי"ר שלהם במשך יותר מעשרים שנה (כמדומני קיים בעברית גם). הספר עוזר להבין מה עושה תאגיד ש"לא עושה כלום". יש להם מפעלים מסורתיים בענפים רבים אבל הענף הריווחי ביותר בשנים האחרונות הוא GECC - חברת האשראי שלהם. מעניין גם לציין, לאלה שחושבים שכסף וכוח כלכלי עוברים עדיין בירושה, שאבא של ג'ק וולש היה כרטיסן ברכבת ואמו עקרת בית. וולש עצמו התחיל בGE בשנות העשרים לחייו כמהנדס כמיה באחד המפעלים. אבל הכי מעניין שג'ק וולש הוא לא הבעלים. הוא אומנם פרש כמיליונר אבל בלי שום קשר לבעלות על הון או אמצעי ייצור. הבעלים של GE הם בעיקר הציבור האמריקאי וקרנות הפנסיה של מיליוני פועלים מושקעות ומרוויחות מהפעילות של התאגיד הזה. |
|
||||
|
||||
לגבי GE: אתה משתמש במרכאות על מנת לסמן כציטוט (מדברי?) שתאגיד GE לא עושה כלום, בעוד שלפחות כוונתי היתה שהוא איננו עוסק בשום תחום מובחן ומוגדר. זו קורפורציה עיסקית, גוף משפטי אשר מאגד בתוכו בעלויות על מפעלי תעשייה רבים אשר עוסקים בתחומים רבים. מבחינה מוסדית, אפשר לומר שיש הבדל גדול בין בעל מלאכה או בעל חנות דגים לבין GE. בפרט, לגבי ניידות כלכלית, הסיפורים על בן המלך שהפך לעני או להפך הם אחלה דבר שבעולם עבור המוסף לשבת של מעריב (ולמה להפלות? גם למוסף בעל השם היוקרתי, "דה מרקר", של האנשים החושבים), אבל כמובן שלא ניתן ללמוד מהם יותר מדי. בפרט, כיום בארה"ב המוביליות הכלכלית היא נמוכה ביותר וחזרה לרמתה מלפני השפל הגדול (הפניתי בעבר למאמר של פול קרוגמן על הנושא). כמו כן, בוודאי שניתן להתעשר מלהיות שכיר (לא צריך להיות מבין גדול על מנת להכיר בהתפתחות שכבת המנהלים מהאלפיון העליון), וגם על הרכב הבעלות של תאגיד זה או אחר לא היה לי הרבה מה לומר. בכל אופן, זהו לא נושא הדיון. לעומת זאת, השאלה "אז מה" היא בהחלט במקומה. אם נמשיך לתאר את רעיונותיו של ובלן, בוודאי שהוא לא עצר בהצגת מוסד הרווח או מוסד הבעלות - אלו היו בסך הכל מספר מושגים בסיסיים אצלו. השאלה הראשונה העולה על הדעת היא מהו מקור הרווח הזה? רכוש ברוב המקרים (נאמר, אם איננו יצורים חיים) איננו נוטה לצמוח מאליו - הקומקום החשמלי שבביתך איננו מוליד קומקומים קטנים, והפיאסטה הישנה שלי לא הצמיחה לפתע מזגן ברבות השנים. כפי שטוען ובלן, בזמנים קדומים זו אכן היתה המחשבה המקובלת - אתה עשיר אם יש לך רכוש, אולם העשיר הממוצע כלל לא ראה זאת כמובן מאליו שעל רכושו לצמוח, בוודאי שלא ב"שיעור נורמלי". כמובן, התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית מספקת הסבר למקורו של הרווח, בצורה הברורה ביותר האפשרית. תהליך ייצור אשר מייצר יותר ממה שנכנס אליו מייצר עודף, וזו לכל הדעות דוגמא לרכוש (מכונה לייצור גפרורים למשל) אשר צומח. מכונה לא מצמיחה מכונה נוספת מאותו סוג, אבל היא יכולה להצמיח סחורות אחרות. סחורות אשר מייצרות סחורות. מאחר ואנחנו לא מדברים על תאורים איכותיים כי אם על שיעורי רווח מדויקים, לא נוח להסביר רווחיות של מכונות לייצור גפרורים, והכלכלנים מעדיפים לדבר על "הון". הון, לפי הדעה הכלכלית המקובלת, זו האבסטרקציה של רכוש בעל יכולת צמיחה אינהרנטית. אף אחד לא ראה הון וגם לדוקטורים לכלכלה קצת קשה להסביר מה זה בדיוק. בניסוח המקובל, הון זה אוסף כלל המכונות והתנאים התורמים לתהליך הייצור (מלבד עבודה). עד כאן אין חדש. מה הוא ההבדל העיקרי בין ובלן לבין הכלכלה ה"רגילה"? הכלכלה הרגילה רואה את כל הערכים המדידים של הון ושל רווח ושל חלקי בעלות כלא יותר מאבסטרקציה של עצמים ותהליכים פיזיקליים. הצמיחה של ההון מייצגת את היעילות של תהליכי הייצור ויכולתם להפיק יותר מפחות. חלוקת ההכנסה מייצגת את התרומה היחסית של כל גורם לייצור, ומאפשרת להשוות עשר שעות עבודה על מכונה מול כמות הון מדיד של, נאמר, חצי מליון דולר. (בניגוד לדעה הרווחת המופיעה לא פעם ב'אייל', מדע הכלכלה מנסה להצדיק את המצוי, לא רק להסביר מדוע זה "יעיל"). אם עסק לוקח קרדיט של כמות הון מסויימת מהבנק, זו בסך הכל אבסטרקציה לפעולה של השאלת מכונות ואמצעי ייצור ממפעל תעשייתי אחד למשנהו במציאות הפיזית, על מנת לייעל את תהליך הייצור. אצל ובלן, החיבור ההדוק הזה איננו מתקיים. ובלן עושה הפרדה חדה בין ספרת העיסוק התעשייתי (בטקסטים שקראתי עד כה הוא מתעסק בעיקר בעסקים תעשייתיים, לא בעסקי פיננסים) לבין הספרה של עולם העסקים. בין הייצור לבעלות. מבחינתו ערכים של הון אינם מהווים ייצוג ישיר של מכונות ואמצעי ייצור, כי אם ערכים של זירת משחקים המתנהלת מעל הספירה של תהליכי הייצור התעשייתיים, אם כי איננה נבדלת מהם לגמרי. ועל הבסיס הזה (אשר הסברתי בקיצור רב, אולם אם אמצא זמן אני אנסה לכתוב על זה מאמר מסודר) הוא מנסה להסביר מספר תופעות. למשל, בספרו על התאגיד העסקי הוא מנסה להסביר את כמויות האשראי העצומות המעורבות במיזוג של תאגידים - אף כי למעשה ברור שאין כל בסיס פיזי תעשייתי שפעולה זו משקפת, או תופעות אחרות הקשורות ללקיחת אשראי ע"י קורפורציות (בימינו, כמויות הכספים אשר מגייסים תאגידים גדולות בכמה סדרי גודל ממה שדרוש ל"השקעות ריאליות", אשר למעשה יכולות להיות מכוסות ע"י הרווח התאגידי הפנימי) - אותו הוא רואה ככלי במה שמזכיר תחרות של "בידינג" יותר ממשהו שקשור לייצור תעשייתי. אם לתאר את הרעיונות שלו במספר מילים - ובלן גורס שבערך מזמן המהפכה התעשייתי ותחילת הייצור התעשייתי הממוכן בקנה מידה גדול, המערכת התעשייתית הפכה להיות משולבת ותלויה בסטנדרטים יותר מאי פעם, וכל תהליך ייצור הוא שלב בשרשרת אשר פעולתה התקינה תלויה בתנאים רבים. את הרווח ניתן להשיג לא רק (או אפילו בעיקר) מייצור יעיל יותר של סחורות, אלא גם באמצעות בעלות אסטרטגית על חלקים מהמערכת ותמרון יחסי הגומלין בתוכה. בעוד שהכלכלן הנאו-קלאסי יסביר שמכשירי השקעה מתוחכמים ושוק הון משוכלל ("חופשי") משפרים את הייצור התעשייתי וכל השאר איננו אלא שיקוף של היעילות המוגברת הזו, ובלן סבור שכל הכלים הללו ("כלים מוסדיים" הוא יכנה אותם, מן הסתם) משכללים את היכולת לתמרן את זירת המשחקים, ללא כל קשר (כמעט) לתהליכי ייצור תעשייתיים. |
|
||||
|
||||
אני באמת רוצה להבין את העניין הזה. אולי אנחנו מתקרבים להבנת התאוריה הניו-מרקסיסטית שאותה, גם אם אני רוצה, , אני לא יכול לבקר בלי להבין. כשאני לא מבין משהו אני משתדל להוריד את השפה כדי שאפשר יהיה להתרכז ברעיון ולא במילים הקשות והמבלבלות. לפעמים זה חושף את בורותי אבל יחד איתה זה חושף גם את האמת. אז אם אני מנסה לחזור על התאוריה של ובלן במילים "נמוכות" הייתי אומר, שמע אחי: פעם גיל היה מגדל מלפפונים ודוד היה מגדל עגבניות. בשביל לעשות סלט הם היו צריכים לשרוף יום בשבוע וללכת לשוק שבו גיל החליף כמה מלפפונים בכמה עגבניות של דוד וחזר הביתה להכין את הסלט. ככה הם עשו דורות רבים. יום אחד, עלה רעיון על דעתו של המסביר. הוא החליט לתווך בינהם לקנות מדוד עגבניות, אותן מכר לגיל, ולקנות מלפפונים מגיל אותם מכר לדוד. זה חסך לדוד וגיל יום אחד בשבוע (שבו הם הגדילו את תוצרתם ומנוחתם). תמורת השירות הזה גבה המסביר שני מלפפונים ושתי עגבניות לעצמו. ראה זאת ובלן ואמר, "הרי המסביר משיג את סלטו לא מגידול יעיל של מלפפונים ועבניות אלא מתמרון יחסי הגומלין בתוכה". שאל המסביר: "נו? אז מה?" |
|
||||
|
||||
הדוגמא שלך היא דוגמא סטנדרטית לגמרי לייעול תהליך הייצור (של סלט במקרה דנן). התפוקה נשארה זהה בעבור השקעה פחותה של זמן ואנרגיה. דוגמא נאותה יותר ופשוטה יחסית להבנה היא למשל זו שהביא כותב ב'אייל' בדיון אחר (או אולי אפילו בדיון זה, אני לא בטוח) - הטריק המוצלח של חברת פייזר אשר הבטיחה לעצמה בלעדיות ע"י שיתוף של אייווקס ברווחים. לא מדובר כאן על ייעול ייצור, כי אם להפך - על הגבלה של ייצור אשר מעלה את המחיר. פייזר לא מגדילה את הרווח ע"י ייעול או הגדלה של קווי הייצור (גודלם של קווי הייצור ברוב התעשייות לא גדל באופן משמעותי מאז תחילת המאה העשרים - רק גודלן של הקורפורציות), אלא ע"י הטלת מגבלות על ייצור. הפיכתו ליעיל פחות. ובלן מביא מספר דוגמאות לגבי ענפי ה"היי-טק" של זמנו, מסילות הברזל. שיפורים טכניים ומיזוגים ושיתוף פעולה אשר מאות מומחים הכירו בחשיבותם לייעול התעשייה נדחו משום חילוקי דעות עיסקיים של הבעלים. זה הגיוני לגמרי כמובן, מיזוג בין קורפורציות איננו מתרחש לשם יעילות תעשייתית (אם כי אם לעיתים היכולת לבצע מיזוג תעשייתי הוא תנאי מקדים, אם מדובר על קורפורציות העוסקות באותו תחום), אלא על בסיס אינטרסים עיסקיים. אם שתי קורפורציות גדולות אינן מגיעות להסכמים משביעי רצון באשר לחלוקת הבעלות, לפוטנציאל הטכני-תעשייתי אין כל חשיבות. עוד דוגמא מתאימה היא ביצת הבורסה התל-אביבית, ומנגנון ה"וויסות" (על נושא זה ניתן לקרוא לא מעט אצל המחברים) של שנות השבעים-שמונים. תאורטית (על פי הכלכלה הנאו-קלאסית) הבורסה משמשת כמקום מפגש בין "יזמים" לבין משקיעים. היזמים מעוניינים בגיוס הון לטובת "השקעות ראליות" (למשל, קנייה של מכונות לייצור גפרורים), וההון הזה מגוייס ע"י הלוואות (מבנקים או באמצעות הנפקת אגרות חוב), או באמצעות הנפקת מניות. הנפקת ניירות ערך, זו הסברה, מוזילה את תהליך ההלוואה מהבנקים ומכניסה באופן ישיר את השקעת ה"ציבור" לתהליכי הייצור. הבורסה מבחינה זו הינה מכשיר לייעול הצמיחה במשק. עם זאת, באופן מוזר למדי, מאמצע שנות השבעים בערך ועד לתחילת שנות התשעים לא נמצא קשר הדוק בין ההשקעות הריאליות במשק לבין ההנפקות לציבור בבורסה. למעשה, ברוב המקרים הקשר היה הפוך. הרעיון לא היה מסובך, והשתתפו בו בעל כורחן מרבית הפירמות בארץ. מאז ועדת בן-שחר (בחסות ממשלת רבין) ב 75 הוחלט כי רווחי הון יהיו פטורים ממיסים - קרי, רווחי מניות ורווחים מהאינפלציה פטורים, בעוד על העבודה מוטלים מיסים (ובהזדמנות אף הוסיפו את המע"מ). הטריק היה ששיערוך המניות היה מהיר מקצב האינפלציה. מכירה של סחורות ריאליות היתה בדר"כ בהפסד, אבל לוקחים הלוואה צמודה למדד מחירים מסויים, וההלוואות הללו כולל ההצמדה היו מוכרות לצרכי מס. בכסף קונים מניות שהרווח הנומינלי עליהן גבוה מקצב האינפלציה, ופטור ממס. ההשקעה הריאלית הפכה להיות -לא כדאית-. מי שהיה מנסה לעשות רווח מייעול הייצור היה נשאר מאחור. הפעילות הזו גובתה ע"י מספר קבוצות אחזקה גדולות במשק הישראלי, באמצעות השליטה בהנפקות, באשראי, ובקליטת היצעים של מניות בזמנים מתאימים (לא מעט בזכות שליטה על חברות ביטוח, קופות גמל, קרנות פנסיה, וכמובן הבנקים). כל הנפיחה הזו לוותה בתשקיפים כלכליים מתוחכמים, בפרסומים אוהדים בעיתונות החופשית, וכמובן בתמיכה של המוסדות הממשלתיים. אפשר לספר עוד הרבה על נפלאות הבורסה הישראלית, גם בסיטואציות פחות קיצוניות, אבל הפרטים פחות חשובים. זו פשוט עוד דוגמא לכך שרווח עסקי מגיע ממקורות רבים, ולא בהכרח או בעיקר מייעול הייצור. למעשה, לפעמים הוא אף עומד בסתירה לייעול הייצור. |
|
||||
|
||||
הדוגמה שלי ותשובתך הן דוגמה למה שקורה שעוסקים בדוגמאות נקודתיות בלי להבין מה הן אמורות להדגים או להפריך. אם היתה אומר מה ובלן מציע כשיטה אלטרנטיבית למציאות שהוא מתאר, היה יותר קל לשנינו להביא דוגמאות שמתיחסות לשיטה שלו. הבעיה בדיון הזה היא שאני לא מזהה מטרה אבל מרגיש שיש התקפה, אז אני יורה לכל הכיוונים. אם הייתה יכול לנסח בכמה מישפטים מה ובלן (או אתה) חושב שצריך להיות, או עדיף שיהיה, היינו מתקדמים יותר מהר. מהתגובה הקודמת שלך חשבתי שאני מבין שובלן מלין על העובדה שאנשים אינם מרוויחים מתהליך היצור אלא משירותים (או מניפולציות) סביבו. לכן הבאתי דוגמה על אחד שלא מיצר מלפפונים ולא עגבניות אבל בכ"ז מרוויח, ממש יש מאין, סלט. אפשר בהחלט להניח שהסוחר שתארתי ירחיב את עסקיו לעוד כמה יצרנים/חקלאים ובסופו של דבר ירוויח הרבה יותר מכל אחד מהיצרנים מבלי לנקוף אצבע לייצור של פריט כלשהו. לגבי פייזר, גם כאן אינני בטוח מה הטענה, לכן הציג את הדברים מנקודת ראותי: מהותו של עסק, זעיר או ענק, היא לתמרן בין משאבים ואילוצים כדי להפיק רווח. חוקי הטבע מספקים גם משאבים (למשל אנרגיה סולרית) וגם אילוצים - למשל, הגשם מרטיב את העובדים ומוריד את תפוקתם. מנהל העסק מזהה את האילוץ ומביא מהנדס שבונה סככה, כדי להתגבר על האילוץ ככל האפשר. בעסק מודרני חוקי המדינה גם הם משאבים ואילוצים. עבור פייזר החוק המגן על זכויות יוצרים הוא משאב עיקרי (בלעדיו הם היו סוגרים את הבסטה ומפסיקים לפתח תרופות בכלל). מצד שני החוק המתיר חיקוי גנרי אחרי פרק זמן הוא אילוץ שפוגע בתפוקת הרווח שלהם. אז במקום מהנדס הם שוכרים עורך-דין שתפקידו למצוא את הדרך היעילה למקסימום תפוקה (אצלהם מפיתוח) במינימום עלות, אבל במסגרת חוקי המדינה וחוקי הטבע. יכול להיות שאנחנו (הציבור/המדינה) נחליט שיש לסתום את הפרצה בחוק ואז פייזר תצטרך להחליט אם כדאי לה לפתח תרופות. יכול להיות גם שנחליט שיש לבטל כליל את ההגנה על זכויות היוצרים ואז ברור שלא יהיה כדאי להם לפתח. כל זמן שאלו החוקים, תפקידה (אם תרצה, מהותה) של פייזר לציית להם ולהשתמש בהם. ממש כמו בחוקי הטבע. אבל בניגוד לחוקי הטבע, את חוקי המדינה אפשר לשנות. אז אם עולה על דעתך, או על דעת ובלן, מערכת חוקים אחרת (באופן עקרוני), אתה מוזמן להציע. לגבי שוק המניות, אינני בטוח שאני מקבל את ההסבר שלך כאילו הנפקת מניות היא חלופה זולה להלואה. במכירת מניות היזם בעצם מחלק את הבעלות (Equity) על הנכס ואיתה הוא מחלק את הסיכון ואת פוטנציאל הרווח. בהלוואה כל הבעלות נשארת אצלו ואיתה גם הסיכון ופוטנציאל הרווח. אבל בכל מקרה, אנחנו מדברים על שוק המניות. מה שקורה בשוק המניות (שהוא לדעתי חלומו הרטוב של מרקס בגלל שבאמצעותו כל פועל יכול להיות הבעלים של אמצעי ייצור), הוא שכל-כך קל לרכוש אמצעי ייצור עד של טמבל מתפתה לעשות זאת. משל למה הדבר דומה, לאחד שקונה את מכונה לייצור גפרורים למרות שאיננו יודע להפעיל אותה.ומאחר שיש כאלו שקונים, סתם מכונה, בתיקווה שתטיל להם מעצמה ביצי זהב, ימצאו כאלו שמוכרים את הסחורה המבוקשת. אלא ששוק המניות, הגם שהוא "חופשי", פועל במסגרת חוקי המדינה או "כללי המשחק". ולנו כציבור יש אפשרות לקבוע או לפחות להציע חוקים אחרים שלדעתנו ייטיבו יותר עם הכלל. לכן אני שואל מה אתה או ובלן מציעים? האם ביטול הבורסה (שלכל הדעות יש לה ניפגעים) עדיף מנקודת המבט של החברה? אני מניח את המובן מאליו ואין טעם להציע מלחמה באלו שמפירים את החוק. זה ברור. הרשות לנירות ערך בארה"ב (SEC) היא אחת הרשויות המפחידות והפעילות ביותר. רק לאחרונה נשפטה מרתה סטיוארט, אישה הנאמדת במיליארדים, למאסר על רכישת מניות ב50 אלף דולר, על סמך מידע פנימי. הרוב סוברים שהיא פעלה בתום לב אבל הSEC החליטו ללכת עד הסוף למען יראו ויראו. לסיכום, אם אתה או ובלן טוענים שבשיטה הקיימת יש בעיות, לא נותר לי אלא לחזור ולשאול "נו? אז מה?". אבל אם יש לך או לו שיטה חלופית שתיטיב עם ה*כלל*, אז אנא, הציגוה. |
|
||||
|
||||
הבנתי כמובן מה חשבת כשהעלית את הדוגמא שלך, אולם המחשבה הזו מצביעה על חוסר הבנה, ובשל כך הדוגמא איננה נכונה. ייעול תהליך הייצור משמעו לא רק ייצור של עגבניות, אלא גם המצאת חומרים נגד מזיקים הפוגעים בעגבניות, וגם אספקת אמצעי שינוע, והנדסה גנטית, וכיוצא בזאת. אלו אבחנות טריוויאליות שאני באמת לא מבין מה הטעם להעלות אותן, ולא ברור לי מי אי פעם העלה על דעתו לשלול אותן. האינסטינקט הראשון שלי היה להגיב באופן מעט יותר קצר רוח - בעיקר משום שהשיטה של שאלות "סוקרטיות" מקובלת עלי, אולם היא מעייפת מהר מאוד כשהשאלות טריוויאליות (אחד החסרונות של דיון כתוב לעומת שיחה פנים אל פנים). בכל אופן, מאחר ואתה חוזר שוב ושוב על אותן נקודות, אולי באמת לא מדובר בהיתממות, ולכן אנסה להשיב בצורה מסודרת: אתה חוזר ומעלה דרישה ל"תוכנית כוללת" או טרוניות כנגד "דוגמאות נקודתיות", ואני אתייחס לכך הפעם משום שזה קשור לנושא הדיון - הכלכלה המוסדית. אם יש מה שמאפיין את הכלכלה המוסדית בכלל ואת כתיבתו של ובלן בפרט, זו ההנחה היסודית בדבר טבעם של מוסדות אנושיים. ההנחה היא כי על מנת ללמוד ולהבין מוסד אנושי יש לבחון לא את התאוריות המטאפיזיות עליהן המוסד האנושי מתיימר להתבסס (ולו בדעתם הרווחת של בני אדם), כי אם את המבנה של המוסד עצמו. מוסדות אנושיים אלו מבנים שהתפתחו תוך כדי אבולוציה חברתית מתמדת, ובהתבסס על יחסי כוח חברתיים, לא בהבל פה של תאורטיקן או פילוסוף. מהבחינה הזו, הדיון ב'אייל' וההתעניינות הספציפית שלך ב"שיטה כוללת" או העיסוק ב"סחר חופשי" הינו אנכרוניסטי. פרה-היסטורי ממש. ובלן, שחי לפני יותר ממאה שנה, פותר בסלחנות את העיסוק הזה בפיסקה וחצי, תוך שהוא מסביר שאך טבעי הוא שתאוריות שהתפתחו בזמן שהמסחר היה מה שמכונה באנגלית "petty trade" (רוכלות? דברי סדקית?) ישימו דגש חזק כל כך על היבטים פרימיטיביים של ייצור ושל חילוף סחורות. כיום, הגישה הזו גובלת באבסורד. מנקודת המבט של הכלכלה המוסדית, הדיבורים על "זכויות טבעיות", "שיווי משקל טבעי" "תחרות משוכללת" או עסקת ברטר בין סוחר תפוזים לסוחר בננות הם כמעט חסרי כל רלוונטיות. הנסיון לנתח לאור המושגים הללו תופעות כלכליות מודרניות כמו קניה חוזרת של מניות ע"י קורפורציה או עסקת מיזוג של 57 מליארד דולר דומה לנסיון של פרשן פוליטי בערוץ השני להסביר את התנהלותה של ש"ס על פי האמנה החברתית או הטקסט של הפוליטיאה, או נסיון להבין את מדיניות החוץ של ארה"ב בהתבסס על דיון פילוסופי על הציווי הקטיגורי. זה לא עובד. פוליטיקה מפלגתית זה מוסד אנושי, ומי שרוצה להבין בו משהו חייב ללכלך את הידיים. אתה חייב להבין מה זו ש"ס ואיך היא צמחה, לדעת מדוע פוליטיקאי זה או אחר מסוכסך עם משנהו, ומי מימן מפלגה נתונה. אתה יכול לדרוש "שיטה כוללת" עד שיכחילו שפתיך, ועדיין מבלי להיכנס לפרטים הידע שלך חסר ערך. לא מבינים התנהלות פוליטית פרקטית מדיונים פילוסופיים. לקח לי קצת זמן לתפוס עד כמה הנקודה הזו קריטית - בעיקר משום שהרבה יותר נוח לדבר על מטאפיזיקה, לי כמו לכל אחד אחר. אולם מבלי להבין את ה"מקרים הנקודתיים", ההבנה שלך בכלכלה מודרנית היא פיקציה. דיונים על מלאכים שרוקדים על ראש סיכה, ולא יותר. הדוגמא 1 שכבר הפניתי אליה בעבר מדגימה את זה יפה מאוד. האדם שהעלה את השאלה איננו טיפש כלל ועיקר, ואני מנחש שאולי אפילו התפישה הפילוסופית והלוגית שלו מהירה וחדה. אבל מבלי לדעת ולהבין את הפרט ה"נקודתי" לגבי שולי רווח, מבלי לעשות פעם אחת בידיים את החישובים המתמטיים הפשוטים ולגלות את העובדה (המפתיעה מבחינת האינטואיציה הרגילה) שאם עלות הייצור בתחום הרלוונטי עולה אז היצרן מרוויח יותר, הפואנטה מפוספסת. לא מטושטשת, לא נודעת באופן מעט בלתי ברור ובלתי בקיא בפרטים, מפוספסת לגמרי. כל הפילוסופיה והזכויות הטבעיות וההשערות הפסיכולוגיות הן חסרות טעם מהבחינה הזו. ובלן נקט בגישה שאותי אישית היא מרתקת. הוא אומנם היה סוציולוג וכלכלן והכיר את התאוריות הכלכליות של זמנו, אולם הוא נקט בגישה מחקרית שונה לחלוטין. על מנת להבין את מוסד הקורפורציה, על מנת להבין את מוסד ההון, יש לחקור כיצד מבינים אותו מי שעוסקים בו - אנשי העסקים עצמם. לא משנה מה ההגדרה של בוהם-בוורק או של אדם סמית ל"הון", משנה מה רואה איש העסקים הממוצע בתקופה נתונה בתור הון. משנה איך מתייחס איש העסקים לספרים של הפירמה. לא משנה מה אומרת התאורייה הכלכלית על ההבל בין מניות רגילות למניות מועדפות, משנה איך רואים זאת מי שקונים ומוכרים אותן. אם אתה רוצה להבין מי שולט במוסד נתון, בידי מי נמצא הכוח ולטובת מי הוא עובד, ובתור התחלה אפילו על מנת להבין את הסיבתיות הבסיסית שמכתיבה את הפעולות במוסד, עליך לחקור את המוסד כפי שהשחקנים רואים אותו, לא על פי תאוריות מטאפיזיות מלפני מאתיים שנה. עבור כלכלן של המאה השמונה-עשרה או בדיון הממוצע ב'אייל', הבורסה חסרת משמעות כמעט. הרי הבורסה איננה מייצרת דבר, איננה מעסיקה יותר מדי אנשים, ולכל היותר מהווה ייצוג של החופש לסחור. כמו תפוזים ובננות, אבל עם צגים של מחשב. עבור ובלן, הבורסה (או יותר נכון הפעולות שמתבצעות בה) היא דווקא הלב של השיטה הקפיטליסטית. המבנה הפורמלי המשפטי של הקורפורציה אשר מן הסתם נראה בעיניך כ"מקרה נקודתי" לא מעניין הינו מרכז העניינים בגישה המוסדית. כמובן שבסופו של דבר אנשים ממשיכים לייצר דברים, וכמובן שההיבט הפיזי של הייצור קיים כמו בעבר ואף יותר. גם העובדה שאנשים קונים תפוזים בשוק לא השתנתה. אלא מה, הפעילות הכלכלית הזו, על אף המסה שלה, היא שולית מבחינת השפעתה העסקית. במאה השמונה-עשרה אפשר היה להתייחס לסוחר בננות וסוחר תפוזים שבאים אל השוק כאל המוסד העיקרי של המציאות הכלכלית, והכלים שפותחו על מנת לתת סדר בתופעות הללו היו פרימיטיביים, אבל מובנים ואף יפים בהתחשב בנסיבות. במציאות הכלכלית של היום, אין סוחר תפוזים ואין סוחר בננות. לא כמוסד בעל חשיבות. המוסדות של האשראי, המבנה המשפטי של קורפורציה, שווקים של הון ו Futures של מוצרי נפט כבר פועלים לפי חוקים שלהם, שלא ניתן לנתח אותם לפי "יעילות הייצור". ולשאר: לגבי פייזר, שוב נראה לי שיש לך חוסר הבנה. בוודאי שפייזר פועלת בהתאם לכללים ולחוקים. זהו עצם העניין. הטענה הספציפית שבשלה הובאה הדוגמא היא כי מה שקורפורציה רואה כ"הון" (ומה שהשווקים משערכים ככזה) איננו דבר מה אשר תורם לייצור ול"עושר האומות", אלא דווקא (לפעמים) דבר מה אשר מגביל את הייצור (ובכך נותן ייתרון לשחקן אחד, אולם לא ל"עושר האומות" בכללו). ההסבר לגבי הנפקת המניות היה באשר לגיוס כסף, לא התכוונתי לכך שהנפקה היא כמו הלוואה זולה. עם זאת, מי שסוחר בבורסה לא רוכש "אמצעי ייצור", כשם שנפילה של בורסה לא משמידה בן לילה שום אמצעי ייצור. על כך כתבתי בהודעה הקודמת. 1 תגובה 273786 |
|
||||
|
||||
אני מבקש לסטות לרגע מהנושא ולהעיר משהו שלדעתי מאוד כדאי לך לקחת לתשומת ליבך, גם באוניברסיטה, אבל בפרט אחר כך, כשתצטרך לעבוד עם אנשים: כשאנשים מתקשרים, בין אם בעלפה או בכתב, מה שחשוב הוא לא מה שיש לך לומר ובטח לא כמה יפה אתה אומר זאת. מה שקובע אם התקשורת מוצלחת הוא אם הצד השני הבין את המסר שלך. אם באוני' תגיש הוכחה של משפט מתמטי, שהיא גם נכונה וגם יפה, אבל המרצה שלך לא מבין אותה - אתה תקבל 0. אם חברה שלך מקבלת ממך מסרים, גם במילים וגם בפרחים, אבל היא לא מבינה מה אתה רוצה (אחרי הסרט) - אתה לא תקבל את זה. ואם בעבודה, הבוס שלך, הלקוח שלך או עמיתך, לא מבינים מה אתה אומר - אתה תפוטר. בכל מצב, אם החלטת מסיבה כזו או אחרת לתקשר עם אנשים, האחריות מוטלת עליך, להבין את הקונטקסט (שלהם!) ואת רמת ההבנה (שלהם!) בנושא ואז להשתמש במסרים שהם יכולים לקלוט ולהבין. באייל המצב הוא נוח יחסית. אין לך מה להפסיד אם לא תתקשר. אני שואל שאלות, די טרוויאליות למען האמת, הקונטקסט שלי הוא פרה-היסטורי וההבנה שלי בכלכלה (אפילו קלאסית) שואפת כאפסילון לאפס. ואתה כבר יודע את כל זה. אין שום בעיה אם תחליט לא להשחית מילים וזמן על אחד עם רקע כזה. במיוחד לא בנושאים שעד כמה ששמעתי, אפילו בוגרי כלכלה לא ממש מבינים. בורותי היחסית (ולפעמים המוחלטת) נחשפה באייל ביותר מנושא אחד. יש כאלו שלעגו, יש שהתעלמו באלגנטיות, יש ששלחו לי לינק ויש שגאלו אותי מיסורי בארבע עד עשר שורות. ולי אין טענות לאיש מהם. אתה, משום מה, בוחר להשקיע בי דפים שלמים, מנוסחים למופת ולהשאיר אותי בדיוק במקום שבו הייתי לפני שכתבת אותם. ואני לא מבין אם אתה מודע לזה ואם כן, אז למה אתה עושה זאת. ה'אייל', בעיני, הוא בראש וראשונה כלי שעשוע. אם רק תרמוז שמשעשע אותך לכתוב מה שאיש איננו מבין, אני ארים גבה ואקבל זאת (אני לא אספר לך על הסטיות שלי). אבל אם אתה כאן כדי להחליף דעות, כי לי אין ספק שיש לך כאלו, עליך להבין שהן לא עוברות ולעשות משהו לגבי זה. אני לא שואל שאלות "סוקרטיות" כדי לעייף אותך או לדחוק אותך לפינה, אלא באמת כדי להבין. כשאני שואל (על סמך הקלט מאורי) האם אתה סבור שאין רצון פרטי או שיש לדכא אותו, אני עושה זאת כדי לדעת או לפחות כדי לקבל התיחסות שתבטל טענה שהועלתה. ועכשיו לצרות שלי. אני פיתחתי את הרגלי הקריאה שלי בעבודה ולא באוניברסיטה. כשאני לא מבין את הכותרת, אני לא קורא את הסיכום (Executive Summary). אם אני לא מבין את הסיכום, אני לא קורא את המסמך. מי שכותב את המסמך, בין אם זה לקוח או ספק, חייב לדאוג שאני אבין מה הוא רוצה באופן כללי לפני שארד לפרטים. אי אפשר לצפות ממני שאקרא חמש מאות עמודים ואלכלך את הידיים בחישובים מתמטיים לפני שאני מבין במה מדובר. יכול להיות (בעצם כמעט בטוח) שהפסדתי הרבה מסמכים או ספרים טובים בגלל ההרגל הזה. אבל אני יכול להבטיח לך שככה רוב האנשים בעולם עובדים ולומדים. ----- ולעניין, אם עוד יש סיכוי, העלת את הדוגמה של פייזר. אמרתי לך מה לדעתי הניע אותם . אינני מכיר את הנפשות הפועלות בה והמנעים האישיים שלהם. אני מניח שהם רוצים להרוויח כמה שאפשר יותר בלי לשבת בכלא. מה שאני לא מבין זה למה העלת את הדוגמה: - האם זה מדגים את ה"כלכלה המוסדית"? איך? - האם לדעתך המעשה שהם עשו פסול? למה? - האם לדעתך פייזר תתקיים גם אם לא יהיו חוקים שמאפשרים לה להרוויח ? למה? - האם לדעתך החברה ככלל מרוויחה מקייומה של פייזר או שאפשר היה אחרת? איך? אלו שאלות רלוונטיות בקונטקסט שלי. אני לא מסוגל לחשוב על שאלות אחרות בכלכלה. אם יש לך הסבר בן כמה משפטים או דוגמה לשאלות המוצגות ב"כלכלה המוסדית", שאפשר לייחס למקרה של פייזר, אני אשמח להשכיל. ואם לא...תבורך גם. |
|
||||
|
||||
"אתה, משום מה, בוחר להשקיע בי דפים שלמים, מנוסחים למופת ולהשאיר אותי בדיוק במקום שבו הייתי לפני שכתבת אותם. ואני לא מבין אם אתה מודע לזה ואם כן, אז למה אתה עושה זאת." אני חושב שכאן הגישה ההיפר-מעשית שלך מפריעה. גיל דווקא מסכם את הרעיונות של ובלן או, לכל הפחות, את המצע ההגיוני שלהם, בצורה בכלל לא רעה.1 הדיון נתקע כאן, לדעתי, דווקא משום שאתה מתעקש להישאר "ברמה המעשית" של הערות הסוף שלו. ובלן, לפי גיל, טוען בערך ככה: א. התיאוריות של הליברליזם הקלאסי לגבי הון ועסקים וה"חוקים הכלליים" שלהן "נתפרו" על פי מידותיו ולקחיו של מסחר זעיר ותיעוש בתר-קפיטליסטית מהשלב הקפיטליסטי המוקדם יותר. ב. היום (כלומר, בשלהי המאה ה-19 ותחילת העשרים), כאשר ישנה כלכלה מורכבת ומשוכללת הרבה יותר של עסקים גדולים ובורסה מפותחת התיאוריות הללו אינן תקפות עוד. ג. כדי להבין כיצד ההון פועל יש לבחון את הדברים לא מנקודת המבט של תיאוריות אלא על פי אופן חשיבתם של אנשי עסקים היום. ======= מכאן הערותי שלי לעניין זה (אתה יכול לדלג על הקטע הזה, אם זה לא מעניין אותך): הטיעון שהתיאוריות הכלכליות של הליברליזם הקלאסי נתפרו על פי מידות התיעוש והקפיטליזם המוקדם נכון באופן כללי. עם זאת, קצת קשה לקבל את הפטור שמעניק לעצמו ובלן כאן מהתמודדות עם התיאוריות הללו באמצעות הטענה שהוא מציג הגדרות חדשות לחלוטין לנושא. הטענה שלו למעשה היא שחוקים מסוג אחד היו תקפים בנקודה א' ואז, באופן מיסטי ולא מוסבר, השתנו לחוקים מסוג אחר. ובלן לא מציע סוג כזה או אחר של מנגנון פעולה כלכלי, אלא פשוט מתעלם מהשאלה לחלוטין, כאילו לא הייתה. את הטיעון שכדי להבין איך ההון פועל יש לבוחנו מנקודת המבט של אנשי עסקים היום צריך לפטור, כפי שאומר גיל, בסלחנות. התחושה היא דווקא לובלן אין הרבה נסיון ביחס לנקודת המבט הממשית של אנשי עסקים. ספק רב, בנוסף, אם יש לו הבנה טובה יותר של אופן הפעולה המודרני של אנשי עסקים מזו של ריקרדו (שאשכרה עשה מליונים בבורסה), מנגר (שהיה משך שנים כתב בורסה והכיר את האופן בו פועלים אנשי עסקים לפני ולפנים) או בוהם-באוורק (שר האוצר משך שנים ארוכות באוסטריה). בוהם-באוורק, שגיל מזכירו ומרמז שמדובר ב"תיאוריות מטאפיזיות מלפני מאתיים שנה" היה למעשה בן דורו של ובלן. גם רוב המונחים המוזכרים (כמו "שיווי משקל טבעי" או "תחרות משוכללת") הם תוצרים מאוחרים ולא תיאוריות עתיקות. בוהם-באוורק ואחרים, למעשה, הגיבו לאותן בעיות של סדרי גודל ומנגנונים אליהן מתייחס ובלן וגם הם הבחינו בחולשות ובבעיות של התורה הליברלית הקלאסית. ההבדל הוא שהם גם המשיכו והתמודדו עם הבעיות הללו והציעו מנגנונים חלופיים, בעוד שובלן מציע מיסטיקה-מרקסיסטית. ======= 1 אני גם לא חושב שסדר העדיפויות של גיל (או אחרים, לעניין זה) צריך להיות כזה שיותאם לצורכי הקריאה שלך, אבל זה כבר דיון אחר. |
|
||||
|
||||
"אני חושב שכאן הגישה ההיפר-מעשית שלך מפריעה." מפריעה למי? בעיני (וזה לא מחייב איש מלבד מי שמדבר איתי בזמן שהוא מדבר איתי), ההתעסקות בכלכלה היא עניין מעשי שבו מנסים לברר מה הם התהליכים ואיך אפשר לשפר אותם לרווחת הפרט והחברה. אין בכוונתי, וגם לא ביכולתי, להפריע למי שעוסק בזה מנקודת מבט אחרת. כך גם לגבי 1 - "סדר העדיפויות של גיל" חייב להתאים לצרכי הקריאה שלי אם דבריו מכוונים אלי. אם גיל משתמש בשאלותי כדי לדבר אליך או אל האחרים (ולא אלי), אז אני מציע גישה יותר "מעשית" וישירה - שיחה בינכם (מה שאגב, לא נראה שהצליח בעבר). מעניין שאתה דווקא מבין עם מי אתה מדבר והצלחת לסכם, מה לדעתך היא דעתו של גיל ושל ובלן, בשלושה מישפטים וברמה שאני כן מבין. והמבחן לכך הוא שאם ישאלו אותי איך, לדעת אורי, ובלן מתמודד עם הבעיות ב"כלכלה הקלאסית", אני אוכל להשיב: הוא לא-ובלן מציע מיסטיקה-מרקסיסטית שבה אין פרט. אבל שישאלו אותי איך, לדעת גיל, ובלן מתמודד עם הבעיות ההן, אני לא אוכל להשיב. עכשיו, אם עוד יש לך חשק, אתה מוזמן להמשיך ולתרום לקהילה (שאני אחד מבניה) ולהסביר באופן דומה להסבר שלך למעלה, מה הן *לדעתך* "הבעיות של סדרי גודל ומנגנונים" אליהן מתיחס וובלן. ואם גיל רוצה To make my day , אז גם הוא מוזמן לעשות זאת באותו אופן (שיגרום לי להבין!) |
|
||||
|
||||
"מפריעה למי?" מפריעה לך. אם כוונתך להבין את הטענות של ובלן או של גיל, אתה צריך להתענג או להתייסר בנסיון להבינם, בלי ריכוך בדמות הסבר מעשי. אבל, אני מקבל את טיעונך בהמשך. "עכשיו, אם עוד יש לך חשק, אתה מוזמן להמשיך ולתרום לקהילה (שאני אחד מבניה) ולהסביר באופן דומה להסבר שלך למעלה, מה הן *לדעתך* 'הבעיות של סדרי גודל ומנגנונים' אליהן מתיחס וובלן". אני יכול לנסות. הכלכלנים הקלאסיים, ובמיוחד סמית וריקרדו, הציבו מסד חשוב להבנת הכלכלה והתופעות החשובות שלה כמו מדוע מחירים עולים ויורדים (כללי ביקוש והיצע), מתי משתלם ומתי משתלם פחות לייצר, מדוע מייצרים בתקופה מסויימת פחות או יותר ממוצר מסויים, ועוד. אבל התיאוריה שלהם, כל כמה שהייתה מוצלחת, כללה עדיין מספר "חורים" בולטים, כמו הצרכן ומקומו במסגרת הכלכלית, מדוע מתרחשים משברים כלכליים, כיצד נקבע ערכו של מוצר, מהו ההון ומה תפקידו של ההון בכלכלה, האם הכלכלה היא מדע והאם אפשר לתכנן פעולה כלכלית באופן ריכוזי, וכן הלאה. אלו היו הבעיות שהעסיקו את מיטב המוחות בתחום הכלכלה. לצד זה, התקיים זרם נוסף בהגות - ברובו של לא-כלכלנים - שניסה לבנות תיאוריה שתסביר מדוע יש עוני ומצוקה בעולם ואיך ניתן לפתור את הבעיה. ההוגה המרכזי בזרם הזה היה מרקס. בפישוט קיצוני, מרקס העלה כמה טענות: א. ההיסטוריה האנושית היא תולדות המאבק בין מעמדות וברגע היסטורי זה (כלומר, באמצע המאה ה-19) זהו המאבק בין הבורגנות לפרולטריון. ב. הבורגנות מנצלת את הפרולטריון, כשהיא כופה עליו לייצר עבורה הרבה בתמורה לשכר דל. ג. הניצול יילך ויחמיר, משום שהבורגנות חייבת להגדיל את רווחיה והדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי הרעבת הפרולטריון. ד. בסופו של דבר תתרחש מהפיכה, תוקם דיקטטורה של הפרולטריון עד ש"דור המדבר" המנטלי והמותנה ליחסים מעמדיים יעלם ואז יכונן בעולם הקומוניזם המבורך. הבעיה העיקרית עם התיאוריה הייתה שסעיף ג' לא התממש בפועל ולמעשה, במקום שהניצול ילך ויחמיר, הוא הלך ונחלש ומעמד הפועלים אימץ שאיפות וערכים בורגניים טיפוסיים. זו כמובן הייתה בעייה חמורה מבחינת השלכותיה, כיוון שאם אין ג', וודאי שלא נגיע לד' וטיפוסים בורגניים מפוקפקים גם עשויים לפקפק בתקפות ב' ו-א'. כדי לנסות להסביר מדוע ג' בכל זאת עובד למרות שהוא לא עובד קמו הוגים שונים, בעיקר במסגרת הסוציאליזם, אך גם מחוצה לו. אחד מהם היה ובלן. הרעיון שלו (ושל ממשיכיו) היה פשוט: הניצול על ידי בעלי ההון ממשיך להתקיים, אלא שעכשיו הוא מוגדר באופן שונה במקצת ו"מוסווה" מעיני המסתכל שאינו ניחן ביכולת אבחנה טובה. המהלך הלוגי שהוא עושה הוא בערך זה (ואני משתמש כאן בכוונה בדימוי מעין ביולוגי): א. בזמנים בתר-קפיטליסטיים כל יצרן היה אי מבודד וקיים קשר עם פעולת הייצור, הספקים, העובדים, וכדומה. המפעל או הסדנא היו סוג של אמבה שנבראה בריאה ספונטנית ובקיומה היו שותפים כל הגורמים - גופיפי התא. ב. בתקופתנו, הייצור הוא פעולה בה משתפים פעולה זה עם זה יצרנים רבים ושונים ולכן הוא מהווה מעין מערכת חיה בפני עצמה. במונחים תאיים: ברגע שהאמבות התקרבו זו לזו והחלו משתפות פעולה הן הפכו לארנבת. ג. בגלל התחכום הגובר של התעשייה, בעלי המפעלים החלו עוסקים יותר ויותר בצד הפיננסי של העסק והפסיקו לעמוד על קו הייצור ולקיים קשר עם היצרנים. הם החלו לקיים קשר הדוק יותר ויותר עם עוסקים בכסף כמותם - בנקאים, משקיעים ובעלי הון והחלו לשחק במשחק נפרד, משחק ההון. כלומר, האמבות מסוג יצרן הפכו לנמר טורף. הטענה של ובלן כאן היא שיחסים מורכבים יותר הם יחסים שונים. לדוגמה, נאמר שאתה בעל מפעל לייצור נעליים. בהתחלה, הדברים פשוטים: אתה ניגש לספק א' ומבקש ממנו עור, ניגש לספק ב' ומבקש ממנו גומי לסוליות, מספק ג' אתה מביא מסמרים ובמפעל אתה אומר לפועלים כיצד לחבר השלושה יחדיו כדי ליצור נעל. בשלב מסויים, כדי להמשיך להתקיים בעולם תחרותי, הליך הייצור שלך הולך ונעשה מורכב. אין לך שלושה ספקים ופועלים בלבד לטפל בהם. יש פרסום, מגוון רחב של חומרים, הנפקה בבורסה, הלוואות מהלוואות שונות, מיני-בירוקרטיה במפעל, וכו'. אתה עוסק פחות ופחות בניהול היומיומי של העסק ומקדיש עצמך יותר ויותר לענייני כספים. בנקודה מסויימת, חל נתק: אתה מדבר וחושב במונחים של כסף, בעוד שהייצור ממשיך להתקיים בספירה נפרדת. הרכוש שלך עתה מורכב בעיקר מהשקעות בורסאיות, אגרות חוב, הלוואות שהענקת, השקעות בבנקים, וכדומה. הייצור, מבחינתך, כבר אינו רלוונטי ואינו קשור לליבת עסקיך. למעשה, מפעל הנעליים הופך טפל מבחינתך ולמעשה, תלוי בגחמות ההשקעתיות שלך ושל עמיתיך בעלי ההון. בנקודה זו, ישנה סתירה בין האינטרסים שלך לאלו של הייצור. הייצור - הארנבת הנזכרת - רוצה רק להמשיך לאכול גזר בשלווה, לייצר ולשמוח בחלקו. מבחינתך, עם זאת, המשך אכילת הגזר טוב רק כל עוד אתה ממשיך לגזוז את צמרה של הארנבת. בזמנים אחרים, תעדיף לשחוט אותה ולעשות לך סטייק. |
|
||||
|
||||
וואללה צודק הובלן הזה. אבל מה רע בסטייק? הוא היה צימחוני? אני אומר שהוא צודק כי כל מי שהקים עסק ועבר את השלב של שניים שלושה עובדים, עבר את התהליך שאתה מתאר כאן. התהליך מתואר יפה ומאוד בפשטות בספר "The E myth" של Michael E. Greber (לא אקדמי במיוחד אבל אם מישהו חושב פעם להקים עסק קטן שלא יעיז לדלג על הספר הזה לפני שהוא מתחיל). לטענתו, עסקים קטנים נפתחים עלידי אנשים שאוהבים לעשות משהו. כלומר, אחד שאוהב לאפות יפתח קונדיטוריה ויהנה מהעבודה. כשהעסק גדל, היזם מוצא את עצמו עסוק בניהול (מקצוע שאין לו מוסג בו) במקום באפיה - שבזה הוא באמת טוב. אם הוא מתעקש להשאר אופה, העסק יפול על הפנים כי אין מי שינהל אותו. אם הוא הופך למנהל, אז הלך כל הכיף - כי הבנאדם אוהב לאפות עוגות. אז מה שגרבר הזה מציע זה, שלפחות תהיה מודע מראש למה שמצפה לך ותחליט האם אתה רוצה להיות מנהל או להביא שותף עם יכולת ניהול או אולי עדיף שתשאר שכיר ותאפה עוגות להנאתך. המון יזמים נכנסים לעסק קטן בתלהבות גדולה שדועכת דווקא כשהעסק מתחיל להצליח, כי אז הם כבר לא אוהבים את העבודה בו. כשהעסק נהיה ענק זה עוד יותר נכון רק סידרי הגודל משתנים. אין לי ספק שכמות המשאבים בGE למשל, שמושקעת בניהול, שיווק, ארגון, חשבונאות וכו', גדולה יותר מכמות המשאבים המושקעים ישירות בייצור. אבל כמו שגיל הסביר קודם, כל הפעילות הזו היא בעצם יעול הייצור. מבחינה זו, התאור של ובלן (כפי שאני מבין אותו) איננו חסר בסיס. אבל מה היתה מסקנתו? מה הוא חשב שצריך לעשות? או שזו שאלה מעשית מדי? |
|
||||
|
||||
אני יכול להציע מסקנה מעשית, אם תסכים לקרוא שוב את הפסקה הראשונה של תגובה 250148 (בשינוי קל של השחקנים הראשיים). אם העיסוק השגרתי של "בעל הון" איננו ביצור אלא בניהול, אולי כדאי שהדוגמאות שאתה מביא להמחשה לא יעסקו בממציא-תרופות שהחברה מדכאת את הכשרון שלו, אלא בדמויות יותר ראליות. |
|
||||
|
||||
קראתי את הקטע ההוא ולא ברור לי למה אתה מכוון. אני מציע (מעשית) שתפרט יותר בהערותיך, כי אחרת, כדי להגיב, האלץ להציב איש קש שאת הערותיו אני מבין. - העיסוק השגרתי של "בעל הון" הוא בניהול הונו - העיסוק השגרתי של בעל מפעל הוא בניהול מפעלו. - העיסוק השיגרתי של בעל פיצוציה הוא בניהול פיצוציה. - והעיסוק השיגרתי של אדם (בעל חיים) הוא בניהול חייו. אני לא דיברתי על איזה ממציא תרופות קטן אלא בעיקר על מי שהשקיע 10 שנים וכמה מיליונים בפיתוח תרופה. לצערינו, לא מספיק דר' לכימיה כדי להביא תרופה לשוק. מהיום שלאותו דר' עולה הרעיון, ועד היום שהתרופה מגיעה למדפים, מישהו צריך לממן את הפיתוח, כולל לשלם 10 שנים משכורת לדר'. אם לא יממנו את זה - לא תהיה תרופה. ואם מי שמממן לא ירוויח (הרבה!) אז הוא לא יממן ושוב לא תהיה תרופה. "זה לא אני אומר. זה כימיה". איזה חלק מכל הנ"ל לא מתישב אם מה שאתה יודע? |
|
||||
|
||||
אפשר להבין מדבריו שהוא תומך בפתרון של כלכלה ריכוזית-קולקטיביסטית. כפי שהזכרתי, בשלב ב' של ובלן האמבות הופכות לארנבת. כלומר, המפעלים השונים הופכים במבנה מורכב יותר ל''מערכת'' או קולקטיב. מבחינת ובלן, אין פרטים. המפעל הבודד אינו יוזמה של בעל עסק כלשהו אלא סוג של ''בריאה ספונטנית'' - שיתוף פעולה קולקטיביסטי שנוצר מאליו. התיאור הזה של המצב הוא קריטי. אם מפעל מוקם על ידי ייזמים או אם בכלל יש יזמים והם הכוח המניע העיקרי, הרי שאין שום הגיון בכך שיזמים החותרים כל אחד להשגת מטרותיו יהפכו למעין קולקטיב בשלב ב'. לכן, הוא חייב למעשה לטעון כי יוזמות עסקיות מוקמות מראש כקולקטיב ושהפעולה העסקית של כל מפעל או ארגון היא קולקטיבית מלכתחילה. אם לא מקבלים את ההנחה הזו - ולדעתי, אי אפשר לקבלה - הרי שממילא איננו מגיעים לשלב ב' והארנבת החביבה של ובלן לא נוצרת כך או כך. כשאתה קורא אותו, קשה שלא להזכר בתיאור של לודוויג פון מיזס של לנין וחבריו, שחוו את הארגון העסקי מרמת מנהלי חשבונות ופקידים והניחו, לפיכך, שבעצם ניהול עסק זה רק לכתוב ולהעביר ניירות ממקום א' לב'. מנקודת המבט של הפקיד, כך מתנהל עסק. כל מי שמנהל עסק ברמת ניהולו, עם זאת, יודע כמה מוטעה התיאור הזה. כך גם אצל ובלן. הוא רואה דבר מורכב כמו עסק גדול או כמו מערכות שעוסקות בייצור, ומניח בטעות שבגלל שאי אפשר להבחין ביד אדם המכוונת את כל הפעולה המורכבת הזו, שמדובר במעין אוטומט או מכונה או מערכת הפועלת מאליה. אם היד נעלמה, אז אין יד. הכסף מגיע מהבנק. |
|
||||
|
||||
(בצד, כשתרגיש שאני מוציא ממך שעורים פרטיים חינם - שלח הצעת מחיר. עד אז אני מתכוון להנות מן ההפקר, כאילו מצאתי שקל על הריצפה.) מה שאתה אומר על ובלן ולנין, מזכיר לי את המאמר שהביא לכאן קודם ראובן, על אלו ש"עוד לא יודעים מה הם לא יודעים", או את הבן שלי ששאל, בתקופה שעבדתי מהבית, איך יש לנו כסף אם כל היום אני יושב ומשחק במחשב. האמת היא שקשה לי לקבל את ההסבר הזה כעיקר. אני לא מבין איך אדם (מן הסתם משכיל בעל יכולת הבחנה הפשטה מסויימת), יכול היה להתעלם מהעובדה שיש פרטים עם רצונות פרטיים. כאילו מה, ההורים שלו לא התווכחו אף פעם? הילדים שלו לא הלכו מכות, כשאחד רצה שוקולד והשני גלידה? אף פעם לא אמרו לו "לא" כשהו רצה משהו בניגוד לרצונו של מישהו אחר? כלומר, נראה לי מובן מאליו שכל אחד, גם ובלן בימיו וגם אנשים בימינו, נתקלים ברצון/אינטרס פרטי בחיים הקטנים והמידיים. גם מי שיש לו אח או אחות, ברוב המיקרים, לא חי כתאום סיאמי. אז למה ובלן (ואחרים) ציפו, שהרבה אנשים, נגיד בארגון עסקי, יתנהגו כגוש אמבות - ארנבת - קולקטיבי? משהו חסר לי בהסבר הזה? לכן נראה לי (אבל אני לא בטוח), שאיש כמו ובלן הבין שמי שמזיז דברים - "היד הנעלמה" - הם אנשים עם יוזמה ורצון פרטי. ומזה הוא נאלץ להכיר בעובדה שלו עצמו אין שליטה על ההתפתחות של הארנבת (אם הוא לא יזם) והדרך הקלה להשתלטות על הארנבת הוא עלידי הפיכתה לפוחלץ. לך תדע. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהמרכיב שממנו אתה מתעלם בתהייתך ("איך אדם...") הוא שאצל בני אדם רבים מה שהם רואים במציאות ומה שהם מבינים ממנה הם שני דברים שונים שאינם קשורים זה לזה. בהקשר הזה, אני נזכר תמיד בקרנף של אלברכט דירר, הצייר הגרמני הנודע מן המאה ה-16. הנ"ל לא ראה קרנף מעולם והסתמך באיורו הנודע*1* על רישום פורטוגזי של קרנף הודי. זה מסביר כיצד החליט דירר, רשם דייקן ונאמן לטבע בדרך כלל, להעניק לקרנף שריון מתכת, וקרן שנייה בערפו. שונה מאוד, כמובן, מהקרנף הזה במציאות.*2* רישומו של דירר היה למעין "תקן" בציור קרנפים במשך שנים רבות, ואפשר לראות באיור מהמאה ה-18, בעמוד אליו הפניתי, כיצד איור הקרנף שבוצע בעקבות קרנף ממשי, הוא מעין הכלאה בין מה שהצייר ראה לבין מה שהצייר ראה בציור של דירר. הלקח מכך הוא שבמקרים רבים - ובמיוחד כאשר מדובר בנושאים טעונים מבחינה רגשית - אנחנו רואים מצבים, אנשים ואירועים דרך מסנן הצובע אותה בגוונים שאליהם נטינו מראש. כלומר, התבוננותנו במציאות היא לעתים קרובות הכלאה בין המציאות למה שרצינו שהמציאות תהיה. גורם נוסף שיש לו חשיבות הוא מה שמכונה "הטיית אישור" - הנטייה שלנו לברור לנו מבין עובדות רבות רק את אלו המחזקות את דעתנו מקודם. לדוגמה, ישנם אנשים הטוענים כי דבר שעליו חלמו התממש זמן קצר לאחר מכן במציאות, או כי חשו ברע (או טוב) באותו רגע בו התרחש משהו רע (או טוב) מבחינתם. גם אם לא נפקפק באמיתות עדותם, די להזכר בעובדה שאנו חולמים מספר חלומות מדי לילה ואנו חשים ברע (או טוב) בכל יום בשנה. סביר מאוד להניח כי מתוך בערך מאה וחמישים אלף חלומות שאנו חולמים בימי חיינו יהיו כמה שיקבילו להתרחשות במציאות זמן קצר לפני או אחרי.*3* בוהם-באוורק מנתח יפה בשני מקומות את התיאוריה של מרקס ומציע פתרון לחידה מדוע מרקס בחר בתיאוריה המסויימת בה בחר*4* ומדוע אנשים אוהבים להאמין בה.*5* סבורני ששני הפתרונות יפים לובלן. אצל מרקס, אומר בוהם-באוורק, יש מקרה של מישהו שאימץ לו שיטה מסוימת לניתוח עובדות והסקת מסקנות ומכאן, "המערכת שלו רצה בכיוון אחד, העובדות בכיוון אחר, והן מצטלבות לעתים פה, לפעמים שם, ובכל מקום הבעיה הבסיסית של שיטת הניתוח מולידה בעיה חדשה. ההתנגשות בין המערכת והעובדות חייבת להיות מוסתרת, כך שהעניין עטוף באפלה או בערפול, או שנעשה שימוש באותם טריקים של דיאלקטיקה כמו בנקודת המוצא". כלומר, גם אם יש לך התבוננויות נכונות במציאות אך הנחות המוצא שלך שגויות, אם תלך באופן הגיוני בעקבות הנחות מוצא אלו אתה נידון להגיע שוב ושוב למצב בו הטיעונים שלך סותרים את המציאות ומסקנותיך מופרכות. כדי להגן על עצמך מפני הכרה זו, אתה נאלץ לנקוט שפה מעורפלת ולטשטש את הדברים. אצל ובלן, כך נדמה לי, הטעות מתחוללת כאשר הוא טוען שמפעל הוא סוג של אמבה הנוצרת בבריאה ספוטנית, ולא בעקבות יוזמת אדם. מנקודת מוצא זו הוא חייב להגיע למסקנות כושלות והולכות בהמשך. התובנה לגבי המפעל אינה תוצר אקראי של איבחון שגוי מצד ובלן. אם כך אכן היה, ברגע שהוא היה מבין זאת - והרי אינו אידיוט - הוא היה נסוג ממנה וחסל. אלא שכמו שמציין בוהם-באוורק ביחס למאמינים בסוציאליזם - פועלת כאן משאלת לב שההסבר לכל הבעיות בעולם הוא שיש נצלנים רעים (בעלי ההון) הדופקים את כל השאר. כלומר, וכאן זה כבר הסבר שלי, התחושה שיש פער ניכר בין מה ש"מגיע לי" לבין מה שאני מקבל בפועל מחפשת הסבר כלשהו. אני לא מקבל פחות כי אני פחות מוכשר לעניינים כאלו ואחרים, אלא מפני שיש מערכת של ניצול. אם להחזיר את העניין מובלן למאמר כאן - זו בדיוק התחושה שקיבלתי כשקראתי את הטרקטה של שמשון ויובב. הבסיס התיאורטי לתיאוריה שלהם הוא קלוש ועלוב ביותר וכולל בעיקר דרישה להאמין שובלן צודק. הם בעצמם חשים שמשהו כאן לא כשורה, שאחרת לא היו טורחים לדחוק את הדיון התיאורטי בטענתם לשני עמודים בערך, מנוסחים באופן המעורפל ביותר שאפשר. אני מניח שאתה מכיר את המצב הזה מהחיים: כשמישהו מספר לך סיפור על אירוע הכולל בתוכו שקר, כשיגיע לנקודה השקרית, הוא יסיט את עיניו וינסה לדלג על נקודת השקר במהירות הרבה ביותר או ינסה לטשטש אותו. כך גם ובלן. הוא חש שמשהו בתיאוריה עומד על כרעי תרנגולת ולכן, כפי שאומר גיל, הוא מעדיף לפטור "בסלחנות" את כל הדיון התיאורטי הדקדקני בתיאוריות כלכליות בהערת אגב. בשקר, כמו בשקר. ==== *1*ר' כאן http://www.ifi.unicamp.br/~ghtc/rhino1-e.htm *3*עוד על כך: http://skepdic.com/confirmbias.html |
|
||||
|
||||
שמע, מה שאתה אומר כאן מאוד מפחיד. וזה מחייב זהירות. אני קודם רוצה להוציא מהדיון את מרבית ה"סוציאליסטים" באייל שהם (רובם) בעצם ליברלים מערביים עם מידה כזו או אחרת של רגישות חברתית, מצד אחד, ומידה כזו או אחרת של רגישות לחופש מצד שני. כל הסקאלה היא משהו בין שוודיה לארה"ב. אני מעיז לומר, בגדול, שכל אלו קפיטליסטים והויכוחים בתוך הסקאלה הם רק על כמה מיסים או כמה שכר מינימום וכו'. כלומר לא ויכוח איכותי אלא רק כמותי. יש אולי קבוצה קטנטנה שמזדהה עם כותבי המאמר (נ&ב) ועם ובלן, מרקס או ניאו-מרקס. הם לא על הסקאלה בכלל. הם לא מצדדים בסוציאל דמוקרטיה (נגיד, נוסח שוודיה) ובטח לא בשום דבר מימין לה. כל הסקאלה הזו היא, עבורם, רק גוונים של חרא. זוהי קבוצה קטנה שבמשך ההסטוריה של המאה הקודמת (ועד היום, בכמה מקומות), הצליחה להביא כלכך הרבה נזק וחורבן וסבל אנושי שהדעת לא מסוגלת לתפוס. והכל, לפי דבריך ודיברי בוהם-באוורק, על בסיס כשל פשוט והתכחשות *מודעת* למציאות. כי מה שאתה ובוהם-באוורק אומרים הוא שמרקס או ובלן לא התבלבלו בחישובים ולא היו תמימים - לא מפותחים - כמו אריסטו והקדמונים שדיברו על סחר שוויוני. למרקס וובלן היו את הכלים התיאורטיים שיש לנו היום, ועמדו לפניהם מבקרים ועובדות סותרות. ובכל זאת הם בחרו להפיץ את תורתם. אז מה שאני שואל זה למה הם עשו את זה (כלומר בשביל מה)? ואיך הם הצליחו להשליט את זה על כלכך הרבה מיליונים שישלמו בחייהם או באורח חיים עלוב במשך דורות? יותר מזה, מה שממש "מדיר שינה מעיני" זה איך ו*למה* אנשים משכילים (דוקטורים לכלכלה!) ממשיכים להפיץ ולחזק תאוריות קונספירציה מהסוג הגלובלי של מרקס ותוך התעלמות מוחלטת מקיומם והשפעתם של אינטרסים פרטיים. מה הם לא מזהים את הכשלים שעליהם מצביע בוהם-באוורק? ההורים שלהם אף פעם לא רבו? אתה רוצה לומר לי ששני דוקטורים לכלכלה (ועוד כמה סטודנטים) חושבים שתאגיד עסקי, למשל כמו GE, הוא קולקטיב של אמבות שאיינו מונע עלידי יזמים ומנהלים עם אינטרסים ורצון אישי? אם זה מה שאתה אומר - אני מסרב להאמין. כשאני מחפש מניע לאנשים שדבקים ומפיצים רעיונות כאלו , אני מסוגל לחשוב על שני זנים של אנשים: 1. משהו כמו עמיר פרץ שמשתמש באידאולוגיה כזו בגלל שקל למכור אותה להמונים ועלידי זה להשיג *כח* פוליטי. אם יש מישהו שמנצל את מיעוטי היכולת בארץ זה אנשים כמו עמיר פרץ (לך תשאל את ג'קי אדרי מדימונה). אני סולד ממעשיו אבל אני מבין את מניעיו - כח! 2. הזן השני הוא גרוע ומפחיד עוד יותר (משהו דומה לשלי יחימוביץ' ואולי למחברים כאן). אלו אנשים שאין להם אינטרסים. הם מפיצים את שקריו של מרקס וובלן ואת רעיון הקונספירציה הגלובלית *ביודעין* וללא שום תמורה או כוונת רווח. הם לא רוצים להתעשר מזה או לרכוש לעצמם כח פוליטי. הם עושים זאת סתם? להנאתם? אתה מבין את השאלה? אם אדם רוצח כדי לשדוד כסף אז הוא נבל ופושע. שמענו על כאלו. אבל אם אדם רוצח סתם להנאתו, בלי שום מניע נראה לעיין, הוא לא מפחיד הרבה יותר? מה, יכול להיות דבר כזה? |
|
||||
|
||||
מה כל כך מדהים בעובדה שיש רבים המחזיקים בעמדות מיסטיות? האם השכלה או פרופסורה או אפילו זכיה בפרס נובל היא ערובה נגד זה? |
|
||||
|
||||
לא יודע. אולי אתה צודק. אני התרגלתי לחשוב שמיסטיקה זה מה שעושים אצל הרב כדורי או אצל הבאבא סאלי. שם יסבירו לך על כוחות מיסתוריים שפועלים נגדך,אלא אם יש לך ערלת יתוש, חתומה עלידי הקדוש, מתחת לכרית - אז אתה מוגן. למי שאוהב לשמוע את אמנון יצחק (אני מת עליו), יש לו קלטת שמסבירה *בהגיון ברזל* איך נשמתך מתגלגלת ואיך נקבעים מקומה וכיוונה אחרי שהיא יוצאת מגופך ולמה *לא יתכן ממש* שאם תעשה מצוות בחייך נשמתך תתגלגל לחתול - רחמנה לצילן. עם החומר של אמנון יצחק אפשר למלא 500 עמודים ועוד ישאר מספיק לאפילוג. הוא גם, בכל הופעה, מראה "אמרתי לכם" ומספר על שכנתו שהתעברה אחרי 10 שנות עקרות, מיד לאחר שהסכימה לחבוש מטפחת לראשה. עובדה! אבל בגלל האמא הפולניה (באופי) שלי חשבתי שלדוקטורים יש שיטות חקירה והוכחה אחרות. היא לא אמרה לי שלא לכולם. |
|
||||
|
||||
עליך לדעת שגישה רציונלית היא מורשת פרוטסטנטית הזרה לרוח היהדות1. אין שום הכרח בזאת בדיוק כמו שאין הכרח בחריצות או חסכנות! אלו הם מושגים בזויים שנועדו לשעבד אותך. שב כל היום בצל ופזר את כספך לרוח ויטב לך! 1 טוב, טוב. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. ומי שטרח בערב שבת. בום בשבת. |
|
||||
|
||||
גם לי יש שאלה. איך זה שאיזה 99% מהאוכלוסייה לא מבינים שהם פשוט צריכים להיות החרגול מהמשל? שאם הם רק יאמינו בעצמם, יעבדו בחריצות וכל זה הם יגיעו להישגים ויהיו מאושרים? הכל בגלל תעמולה סוציאליסטית? מה, יכול להיות דבר כזה? |
|
||||
|
||||
החרגול במשל הוא זה שלא עובד. לא? |
|
||||
|
||||
כן? כנראה החלפתי ביניהם עד היום. עכשיו אני מבין למה החיים שלי נראים ככה. |
|
||||
|
||||
קיבלתי פעם במייל גרסה מעודכנת של המשל: הנמלה עובדת כל הקיץ והחרגול שר ומנגן. עם הגיע החורף באה הממשלה לנמלה, מכסחת אותה במיסים ומעבירה הכל לחרגול. כמה דמגוגי. |
|
||||
|
||||
זה לא דמגוגי, זה משל, ועל כל נמלה וחרגול יש איכר ואווזה http://www.clearyworks.com/Fables/P1/C2/n015_a_farme... ככה הורים ומחנכים מעבירים את עקרונות המוסר שלהם לילדיהם, הרי בטבע חרגולים מסתדרים טוב לא פחות מנמלים, ואין אווזות שמטילות ביצי זהב. |
|
||||
|
||||
טוב. זאת הגזמה. לא לוקחים הכל, אבל לוקחים את הרוב... |
|
||||
|
||||
יהונתן, אני לא יכול לא להנחית כשאתה מרים לי כזה כדור. אבל למי שקובע את דעתו על סמך סקרי דעת קהל, לא הייתי קורא אינטלקטואל. מה שאני מנסה למכור לך כאו באמצעות המשל זה לא שצריך להאמין ולעבוד קשה. מותר אבל לא צריך. צריך לעשות מה שאתה רוצה ואחר כך להיות מאושרים עם זה. מה, יכול להיות דבר אחר? |
|
||||
|
||||
אולי כדאי להכניס למשוואה גם את ההכרה של אורי בתגובה 279356 במי שהוא "פחות מוכשר לעניינים כאלו ואחרים" (האמת היא שרק בשביל הטרנספורמציה מ"פחות מוכשר" ל"פחות מוכשר לעניינים כאלו ואחרים" היה שווה לחכות שלושת-אלפים תגובות). |
|
||||
|
||||
דווקא זכור לי שאתה לא "פחות מוכשר לענינים" של משואות. לדעתי ההצעה שלך מוסיפה ערך זהה בשני צידי המשוואה ולא משנה כלום. להפך, מי שיש לו פחות כישורים (או מזל, או ירושה או ...) כדאי לו יותר "לעשות מה שהוא יכול ולהיות מאושר". בין אם הוא יקבל עזרה ובין אם לא, כדאי לו לעשות זאת. כאילו, אם הוא יהיה "לא מאושר", זה יעזור לו? |
|
||||
|
||||
לא חושב שהבנתי את התגובה שלך. אתה מתכוון (למשל) שכל יום אלפי אנשים בעולם השלישי לא צריכים למות מרעב - מותר להם, אבל הם לא צריכים? |
|
||||
|
||||
ולפני שהצרכן עונה: יהונתן אורן הביא בכוונה דוגמא קיצונית, אבל אל תפטור את עצמך ב-"לא דיברתי על מורעבים בעולם השלישי" בשל כך. ניתן למצוא דוגמאות פחות קיצוניות ויותר קרובות (עובד לא מיומן שעובד 13 שעות ביום, בשכר זעום, כדי לממן את האוכל לילדיו ואת התרופה היקרה לאביו החולה1 - מותר לו, אבל הוא לא צריך). __________ 1 הפחיתו מיסים - הוציאו את התרופה הנ"ל מסל הבריאות. |
|
||||
|
||||
זו באמת מעליב. שאני אפטור את עצמי?! שאני אתחמק?! מה שאמרתי ליהונתן על רעבי העולם השלישי תקף גם לגבי עובדים בשכר זעום בישראל. בעוד אנחנו באייל מתווכחים וההם בכנסת סוחרים בשכבות הנחשלות כקלפי מיקוח להתנתקות, יש כאן רק אחד שעוזר להם, וזה אני בעצתי שיעשו מה שהם יכולים ויהיו מאושרים עם זה. אבל אם הם מעדיפים את האפשרות השניה (לא לעשות או להיות עצובים), אז מי אני שאמנע מהם? אני הרי ליברל. |
|
||||
|
||||
נראה שבאמת לא הבנת. אני אנסה שוב. כשאני אומר "צריך לעשות מה שאתה רוצה ואחר כך להיות מאושר עם זה" אני מפנה את זה אל דנקנר, שרי אריסון, המסביר לצרכן, יהונתן, אביב, ג'קי מדימונה, ויקי כנפו וכל האלפים מהעולם השלישי. אין אצלי אפליה :-). אבל אני מבין שאתה מתעניין דווקא באלו מהעולם השלישי. אז שמע: דווקא להם אני מציע לשנן את המשפט הזה. כי אם הם יחכו ליהונתן ואביב שיצילו אותם מחרפתם, מצבם יהיה עוד יותר גרוע משהו היום. זה לא שיהונתן ואביב קמצנים חסרי לב ולא רוצים לעזור למיליוני הרעבים. הם פשוט לא יכולים. הם בקושי גומרים את החודש בעצמם. טוב, אולי באמצעים פוליטיים יצליחו יהונתן ואביב לקחת מהמסביר את רכושו הרב. עם זה אפשר להציל רעבים? אולי שנים שלושה. טוב, אולי אפשר יהיה להחרים גם את כספם של כל עשירי העולם. מביל גייטס ועד יהונתן ואביב ולחלק אותו שווה בשווה בין מיליוני הרעבים. זה באמת יפתור את הבעיה? הרי בתוך שנה הכסף יגמר ומיליוני הרעבים ישארו. מי יפרנס אותם אז? מצב שבו מעטים מפרנסים רבים לא יכול להתקיים - אפילו מרקס ראה את זה. לכן אני אמר למיליוני הרעבים שאומנם יש במערב כמה אנשים עם לב רחב (אני אפילו מכיר שניים). אבל הם לא יכולים לשנות את מצב הרעב באופן מהותי. זה לא שהם לא רוצים. הם לא מסוגלים. ולכן, ידידי הרעב, עליך לעשות עבור עצמך מה שאתה יכול ולהיות מאושר עם זה. כששולחים לך תרומה, קבל אותה בברכה ובתודה אבל אל תשכח מי אחראי על חייך. זה לא יהונתן, זה לא אביב. זה אתה. נו עכשיו, ידידי הרעב, אם בנוסף לכל צרותיך אתה מחליט לא לעשות מה שאתה יכול ורק לשכב עצוב ולחכות למוות, אז זו גם זכותך. |
|
||||
|
||||
כדי שלא יהיו רעבים בעולם , אתה צריך להבין שעם כל הכבוד לויכוח יש היום הרבה דרכים בהן אפשר לעזור או לפחות לנסות גם מבלי להרוס את התשתית החברתית של העולם המערבי אבל מה יותר נוח אין ספק, לתת משל של דייג ודגים. אני שוב מציע לכל מי שחושב ש''הם'' העניים המוכים צריכים להיות אופטימיים לבדוק עם עצמו אם הוא היה מסוגל לעשות להתליח בתנאים שלהם וללא עזרה. |
|
||||
|
||||
זה באמת משהו שהייתי שמח להבין. האם אתה (או מישהו) מכיר איזה מחקר או ניסיון לחשב/להעריך, בכמה אתה ואני (אזרח ממוצע במערב) צריך להוריד את רמת החיים שלו, כדי להעלות את רמת החיים של מיליוני האנשים בעולם השלישי? ובכמה תעלה רמת החיים שלהם? הרי היום, בישראל, אנחנו קוראים עניים גם לאנשים שיש להם בית וטלוויזיה ואוכל בסיסי. אז נראה לי, שהמרקסיסטים מבקשים ממך וממני להעלות את רמת החיים של האפריקיים לרמת החיים שלנו - ובלי לפגוע ברמת החיים שלנו? זה אפשרי? לי יש חשש (אבל אני אשמח ללמוד אחרת) שכל הסיסמאות של "עזרה לעולם השלישי", מבלי לתת להם לייצר בעצמם, טובות כל זמן שלא מנסים לישם. |
|
||||
|
||||
לי הרבה פחות ברור איך בדיוק ישפרו את איכות החיים של יושבי העולם השלישי גם אם יחליטו להוציא להורג את כל העשירים בכיכר העיר ולקחת את כספם. נניח שזה נכון שבמדינת רווחתיה מייצרים המון אוכל, הרבה יותר ממה שצריכים אנשי המדינה. היכן כאן הקו הישיר למצב שבו האוכל המיותר עובר ומגיע אל עניי העולם השלישי? מנגנון החלוקה הנדרש נראה לי מורכב מאוד לוגיסטית, ודורש הרבה יותר משאבים (אם הוא בכלל אפשרי, כמו שהמצב כיום במדינות העולם השלישי) מכפי שנדמה כאשר מדברים בצורה פשטנית על "כיום בעולם מייצרים מספיק אוכל בשביל כולם". |
|
||||
|
||||
אם יוציאו להורג את כל העשירים ויתנו את כל הכסף לעניים התמורה תהיה שוות ערך ל-1,450 שקל לחודש, למשך שנה אחת בלבד (אחרי זה כבר אין עשירים). |
|
||||
|
||||
"זה באמת משהו שהייתי שמח להבין. האם אתה (או מישהו) מכיר איזה מחקר או ניסיון לחשב/להעריך, בכמה אתה ואני אזרח ממוצע במערב) צריך להוריד את רמת החיים שלו, כדי להעלות את רמת החיים של מיליוני האנשים בעולם השלישי?" לפי נתוני הבנק העולמי, התוצר השנתי הממוצע לאדם בעולם הוא 5,500 דולר וזה מקביל (בקווים כלליים) לשכר הממוצע לעובד, הרי שהמערב יצטרך לוותר על 85 אחוז מרמת החיים שלו ואנשים יצטרכו לחיות עם הכנסה ממוצעת של 2,000 שקל לחודש. |
|
||||
|
||||
2000 שקלים בחודש?!? אתה השתגעת? זה מה שאתה מקציב לנו?! זה הרי פחות מחצי שכר מינימום. אנחנו נמחה, נשבות, נדרוש תוספת, נפגין. אנחנו רוצים לתת לעולם השלישי עליה של 85% ברמת החיים שלהם *בלי* לפגוע ברמת החיים שלנו. ואל תגיד שאי אפשר לעשות זאת. אפשר! פשוט צריך להתעלם מהנתונים של הבנק העולמי ולהביא נתונים נכונים. מלכתחילה נראת לי חשוד בקונספירציה עם בעלי ההון. |
|
||||
|
||||
''מלכתחילה נראת לי חשוד בקונספירציה עם בעלי ההון.'' האמת, גם אני נראיתי לעצמי חשוד. לכאורה, נראיתי לעצמי שה תמים, שכן אין לי לא בעל ולא הון. אבל אחרי בדיקה ממושכת גיליתי שאילו היה לי הרבה כסף רוב הסיכויים שהייתי בעל הון, מה שאומר שאני פשוט סוכן מושתל של בעלי ההון שפשוט ממתין לאות ההפעלה - ברגע שיצטבר הון מסויים, זו הוראת ההפעלה שלי. |
|
||||
|
||||
על כך נתינה מבלי השקעה בתשתית, על נתינה של כסף מבלי לבנות אמצעי יייצור אבל שתבין כמה מנותק הטיעון החופשיטי (שאותו אני מפריד מהתיאוריה הכלכלית). אם יהיה חופש כלכלי אז יהיה תהיה צמיחה כלכלית השפע האופטימום יגיע לכל בסופו של דבר, זה פשוט לא נכון נקודה אין שום תיאוריה שמדברת על כך ואני חושד שהטיעון הזה קשור לפנטזיה על חופש שלעולם לא יהיה קיים. יותר ויותר ככל שאני קורא את דבריהם של תומכי השוק החופשי (שכנראה אף פעם לא קראו מבוא למיקרו כלכלה , כי הטיעונים שלהם על היד הנעלמה הם קצת איך לומר זאת סותרים את הנחות המודל) אני מבין שהם חושבים שללא מדינה יהיה להם חופש, שלכולם יהיה חופש, בעיני לפחות זה קישקוש , ברגע שיש לך חברה (סוסייטי יענו) אין לך חופש, עם עצם העובדה שאנחנו יצורים חברתיים כבר מגביל לנו את החופש נכון במדינה יש כפייה ונראה שעל זה הם מתלוננים, נו אז ובכאשר אתה עובד בחברה יש לך חופש, אולי אין כפייה אבל אין גם חופש, ובמצב של חברה (firm) מספיק גדולה יש גם כפייה, זה שם המישחק, כולנו יצורים תאבי בצע וכוח והמחשבה שבחברה פרטית לא יופיע היצר הזה כי היא תהיה עסוקה בתחרות לא רק שהיא לא נכונה כפי שאפשר לראות בחברות רבות, אלא גם לדעתי מאוד תמימה ומאוד טומנת את הראש בקיר, אם למישהו יצא לשבת פעם בישיבה של הנהלה, אז ידוע לו כמה מדובר במישחק של כוח וכבוד. |
|
||||
|
||||
אגב ניתוק הטיעונים של תומכי שוק חופשי מהמציאות הכלכלית, אולי כדאי שתקרא את המאמר המתפרסם היום ב The Marker: לא זאת בלבד שהקיצוצים בממשלה הביאו לצמיחה וליכולת לקצץ במיסים, הם הביאו לצמצום משמעותי בפערים - דבר שלא היה יכול לקרות עם ממשלה גדולה ומיסים גדולים. באופן "מפתיע", גם ההכנסות ממס לא קטנו, כי במיסוי נמוך פחות משתלם להעלים: |
|
||||
|
||||
עוד פעם מוטיב היד הנעלמה? כמו ספר טלפון בעמוד של "כהן" אתה. |
|
||||
|
||||
לי נראה שאתה קפיטליסט מצוי אבל בגלל לחץ חברתי (Peer Presser) סיגלת לעצמך סיגנון סוציאליסטי. אם אתה "לא מדבר על נתינה בלי השקעה בתשתית", אתה בעצם מציע לתת חכות ולא דגים. אתה "משלנו". האמת היא שאני באמת לא מבין את הניתוק הזה של הטיעון החופשיסטי מהמציאות. לעומת זאת, עכשיו אני חושב ש*אתה כן* מבין שאין ולא יכול להיות מספיק אוכל בשביל להאכיל את כל הרעבים בעולם, אם הם לא מיצרים לעצמם. בטח אתה מבין לפחות שזה לא אפשרי לאורך זמן, מבלי שנוריד את רמת החיים שלנו לרמת חצי שכר מינימום. אני גם מסכים איתך ש"כולנו יצורים תאבי בצע וכוח" וגם שבחברה פרטית *כן* יופיע היצר הזה. אני רק שואל את מי אתה מציע למנות על דיכוי היצר הזה וכמה טוב יהיה בחברה שבה אנחנו כולנו "מעוקרי יצרים". |
|
||||
|
||||
אני חושב שיש מקום להבדיל בין ימין כלכלי לבין חופשיזם (ליברטאניות). אאל''ט, ''עדיף לתת להם חכות'' לא נשמע לי כמו טיעון שמגיע מהמחנה החופשיסטי. הימין הכלכלי (זה הישראלי או זה האמריקני, למשל) גם מאוד מתבסס באופן כבד למדי על רגולציה. בימין שלטת אידאולוגיה בה הדרך הנכונה לפעולה היא חלוקת חכות במקום דגים ובחופשיזם גם פעולה של ''לתת חכות'' היא פעולה לא רצויה (ממשלה מנופחת תעשה אפילו את זה באופן לא אופטימלי או מושחת וגם חכות מממנים מכספי גזל שנלקחו בכפיה). הטיעון החופשיסטי אומר שלא צריך לתת לאף אחד שום דבר ולא שצריך לחלק חכות. מי שיצליח כבר יקנה לעצמו חכה זולה בשוק החופשי (או יקבל אותה מאיזה פילנטרופ נדיב שעושה זאת באופן וולנטרי) ושוקי כבר ידאג לסדר את העניינים. |
|
||||
|
||||
באופן כללי אני מצטרף להבחנה שאביב עושה. הליברטריאנים אכן מתנגדים לכל פעולה ממשלתית ''פוזיטיבית''. |
|
||||
|
||||
באופן ספציפי אני לא בטוח שליברטאנים יצדדו תמיד באופציה הקיצונית. הוכח פעמים רבות בעבר שמעבר חד מדי מהכל ללא כלום עושה שרות דוב ליעד הליברטני, ומשיג את התוצאה ההפוכה (כמו הפרטת מערכת הרכבות בבריטניה שעולה מדי פעם כדוגמה למעשה ליברלי). במציאות הפוליטית, בה מתחלפים אישים ודעות חדשות לבקרים, עדיף לבצע מהלכים בצורה מדורגת, כך שיצליחו להגיע להישגים *יותר מהר* ולא למה שיוצג ככישלון *מהר מדי*, ובמקביל יזכו לתמיכת הציבור לאורך זמן (יש הבדל מהותי בין לקטוע בבת אחת את מטה לחמו של האדם ולהגיד לו "תסתדר" לבין הפסקה הדרגתית ומותנית של הקיצבה בליווי לימוד איך להסתדר בעידן שלאחר הפסקת הקיצבה). |
|
||||
|
||||
אם הנחנו ששורש כל הרע מצוי בתכונות שליליות שהן אינהרנטיות לפעילות הממשלתית, הדרך היחידה שאני רואה למימוש החופשיזם, היא באמצעות חקיקה המגבילה את סמכותה של הממשלה ולא הפעלת סמכויות הממשלה כדי לקדם מדיניות ממשלתית פוזיטיבית שהיא שרירותית כמו כל מדיניות אחרת (שאולי, מי יודע, האידאלים שלה עדיפים ובעתיד תאפשר את צמצום סמכויות הממשל). מדוע ממשלה מנופחת ומושחתת תצליח לנהל באופן תקין מדיניות בה אתה תומך (חלוקת חכות ש*בעתיד* תאפשר את צמצום המסגרת בתוכה מותר לממשלה לפעול), אבל תמיד מתברברת, הורסת ומצ'קמקת כאשר היא מנסה לנהל מדיניות שלא מקובלת עליך? הרי בשני המקרים מדובר במימוש מדיניות ע"י פעולות פוזיטיביות של אותו גוף שלטוני (שכל הטענות החופשיסטיות תקפות גם לגביו, למרות שהוא מורכב כרגע מ"האנשים הנכונים" לדעתך). איך פתאום הממשל הופך להיות כלי יעיל למימוש אידאולוגיות, כשהוא מחזיק באידאולוגיה ה"טובה" ולמרות שמסגרת הסמכויות שלו היא אותה המסגרת? לא יכול להיות שמשמעות החופשיזם היא התנגדות לסמכויות הממשל (כשהממשל לא עושה את מה שאני רוצה) ותמיכה בסמכויות הממשל (כשהוא כן עושה את מה שאני רוצה), נכון? |
|
||||
|
||||
בפתח התגובה אני שב ומדגיש שאולי אאכזב מישהו, אבל אני לא אוהב לשהות במישור תאורטי מדי בדיונים האלה. גם תמיכתי בכלכלת שוק חופשי לא הגיע מאידאל ליברלי כזה או אחר, אלא ע"י אימוץ גישה פרגמטית. לדעתי, אי אפשר להגביל את סמכות הממשלה בחקיקה. זה כמו להגביל טייפון בחקיקה. הדרך היחידה לאלץ ממשלה להצטמצם במימדיה והתחומים בהם היא מעורבת היא ע"י הפעלה מתמדת של לחצים פנימיים וחיצוניים, כמו בכל משחק פוליטי. לחץ בולט ידוע הוא של האזרחים (בעיקר מהמעמד הבינוני ומעלה) להעלאה ברמת החיים שלהם (לפחות לזו לה הם נחשפים במדינות המפותחות יותר). לחץ זה מייצר פוליטיקאים שמייצגים עמדות שוקחופשי, ופועלים לצמצום הממשלה, הגברת יעילות, הסרת הגבלות בסחר חוץ, צמצום מיסים וכיו"ב. אולם *תמיד* יהיו בסביבה הפוליטיקאים המייצגים את הצד השני, שיצביעו על הבעיות הידועות שקיימות גם בשיטה היעילה ביותר, ובשמן ירצו להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל חוקים המגבילים את כוחה של הממשלה ולייצר חוקים המגבילים את חופש הציבור ורווחתו, בשם מדיניות רווחה כזו או אחרת. כלומר, במצב כזה של מאבק מתמיד, כל צד צריך לכלכל את צעדיו בזהירות, תוך דגש על השגת תמיכה ציבורית ומנגנונית מירבית לכל שלב, בין אם ברצונו להגביר את מינון הריכוזיות או להקטינו. אני בטוח שדי ברור לך מהדוגמה שנתתי בתגובה הקודמת שמעבר חד מדי בתנאי נתמכי הקצבאות יקפיץ מייד את כל תומכי הריכוזיות, ויקשה על כל שר אוצר התומך בצמצום להמשיך בקיצוץ הקצבאות, ולהעביר את חוק התקציב בכנסת. בוודאי שאינך מתאר הרכב של כנסת או כל פרלמנט בעולם שיחוקק חוקים שיצרו את צעדיו באופן כלשהו... |
|
||||
|
||||
''באופן ספציפי אני לא בטוח שליברטאנים יצדדו תמיד באופציה הקיצונית. הוכח פעמים רבות בעבר שמעבר חד מדי מהכל ללא כלום עושה שרות דוב ליעד הליברטני, ומשיג את התוצאה ההפוכה (כמו הפרטת מערכת הרכבות בבריטניה שעולה מדי פעם כדוגמה למעשה ליברלי).'' אני לא לגמרי משוכנע שזה נכון, גם מטעמים עקרוניים, גם מטעמים טקטיים וגם מטעמים של נסיון העבר. מבחינה עקרונית, צעדים מודרגים של שחרור הם הפחות מוצלחים, משום שהם גורמים למערכת כלכלית ואחרת לעבור סדרה של זעזועים כאשר מבנהו עדיין מעוות מבחינה כלכלית, דבר שדווקא מקטין את שיעורי ההצלחה. בדרך כלל, צעדים חדים וברורים עובדים טוב יותר. מבחינה טקטית, לא נבון כל כך לבצע צעדים של שחרור, שבטיבם כרוכים באובדן כוח שליטה עבור מישהו, בהדרגה, משום שההדרגתיות מאפשרת למתנגדים להתארגן כדי למסמס את הצעדים. מבחינת נסיון העבר, ככל שפעולת השחרור הייתה מהירה ודרמטית יותר, כך היו התוצאות בסופו של דבר טובות יותר. דוגמת הפרטת מערכת הרכבות בבריטניה מאיירת זאת יפה. במקום לשחרר את השוק ולתת לו להתחיל לפעול, ממשלת בריטניה התמזמזה עם הנ''ל לאורך שנים, עם טונות של רגולציה והגבלות שנועדו ''להבטיח את התחרות'' ולמנוע שינויים מהירים מדי, ולנסות לקבוע איזה תחרות תהיה ועל מה היא תהיה, וכו'. התוצאה הייתה ילד תלידומיד על פסים. |
|
||||
|
||||
"יש הבדל מהותי בין לקטוע בבת אחת את מטה לחמו של האדם ולהגיד לו "תסתדר" לבין הפסקה הדרגתית * ומותנית של הקיצבה בליווי לימוד איך להסתדר בעידן שלאחר הפסקת הקיצבה" אתה צודק אבל אלו הם שיקולים של מדיניות פרגמטית בנסיון לתקן את טעויות העבר. בכל הנוגע לטעויות העתיד, ברור שאין מקום לחלוקת חכות. כתחליף למדיניות הנוכחית בדרך לקיצוץ מלא, אולי... |
|
||||
|
||||
אני גם חושב שההבדל הזה קיים. ויש קיצוניים שלא מוכנים לתת שום דבר באופן עקרוני - אפילו אם זה משתלם להם עצמם. אני חושב שאפשר להוציא את אלו מהדיון כמיעוט שולי אפילו בקרב המחנה הקפיטליסטי הקטן ממילא. ( במיוחד באייל). מצד שני, אם נביא את כל הסוציאליסטים להסכמה אליה הגענו עם אבשלום (שאין לתת דגים אלא רק חכות), לא יהיה לנו הרבה על מה להדיין כאן. הרוב המוחלט, משני הצדדים, יסכים. לדעתי גם הקפיטליסטים הקיצוניים יסכימו מתוך אנוכיות. זה יותר משתלם לתת לרעבים חכות (פעם אחת) מאשר לשלוח להם דגים כל יום. יתר על כן, כמו שראינו במספרים למעלה, זה לא רק יותר משתלם, זו האפשרות היחידה חוץ מהתאבדות קולקטיבית. |
|
||||
|
||||
קודם כל - בסדר, זה התאבדות קולקטיבית וזה לא. אני מודע לכך שזו העמדה שלך (לא נפלתי מהכסא), אבל רק רציתי להראות שהקשר בין זה לבין "חופשיזם" פשוט לא קיים (ואם אתה מסכים - מה טוב ומה נעים). אתה, הימין הכלכלי ורבים אחרים, חושבים שהם הם מכירים את הדרך המועדפת (והיעילה) בה צריכה להפעיל הממשלה את סמכותה (שמערבת כפייה עפ"י הגדרה), כדי לשפר את החברה. לגיטימי. אתה רוצה לגבות מיסים כדי לממן חכות (שלדעתך יפתרו את הבעיה ב"מהלך אחד"), אחר רוצה לממן דגים (אולי כי הוא חושב שהפתרון ב"מהלך אחד" לא יעבוד, אני לא יודע). הויכוח על התוצאות העתידיות של כל שיטה, לא משנה את העובדה שהכלים השלטוניים בהם אתה משתמש *ברצון וששון* לשם מימוש האידאלים שלך, זהים לחלוטין לכלים בהם משתמש הסוציאליסט, האזרח שמעוניין במדינת הלכה, המתנחל שרוצה לגאול את האדמה והשכיר שמפגין בעד העלאת שכר המינימום. נראה לי שגם פספסת נקודה עקרונית: עפ"י ההנחות שמסבירות מדוע רכוזיות זה רע, זה לא יכול להשתלם לך יותר אם תחלק חכות "פעם אחת". אתה לא תצליח לחלק ביעילות חכות "פעם אחת". אין שום סיבה שבעולם, שחלוקת החכות שלך לא תסבול מכל הכשלים התפקודיים הרגילים שיחסו פה, פעמים כה רבות, לתפקוד הממשלתי. בסופו של דבר, תמצא את עצמך עם מנגנון שמן, מושחת ולא יעיל של פקידים (שיחלק חכות על בסיס שרירותי ולא ענייני, שיטריד את האזרח עם בירוקרטיה מציקה ויקרה, שיקצה כספים לחכות הלא נכונות בגלל לחצים פוליטיים לא ענייניים, שיזרוק כספים על "מומחים ובעלי מקצוע" שימליצו על קניית חכות מהגיס של יושב הראש, שיקנה חכות כשרות במחיר כפול כדי לרצות את הדתיים בקואליציה, שיבטיח לעשות א' אבל יעשה ב' בסופו של דבר...). או שזה אפשרי לנהל מדיניות פוזיטיבית ויעילה ע"י רגולציה (התערבות ממשלתית) או שאי אפשר לנהל מדיניות פוזיטיבית יעילה ע"י רגולציה. **אם** אתה חושב שאי אפשר, אל תמכור לנו את התוכניות הגרנדיוזיות של אינדוקטרינציה של אוכלוסיות שלמות, כאילו אתה מציע לנו הצעה סבירה שממשלה שלומיאלית יכולה להוציא אותה אל הפועל ביעילות. במקרה זה מדובר בהצעה שהיא לא עקבית עם הנחות היסוד שלך (ועם המון טיעונים שעלו פה בכמה מאות/אלפי תגובות). **אם** אתה חושב שדווקא כן אפשר, אז זה יפה שיש לך מיקום במפה הכלכלית-פוליטית בישראל (ימין כלכלי) אבל אין מה לעשות - "חופשיזם" זה פשוט לא. זה אפילו לא כמעט חופשיזם או חופשיזם מתון (לא שזה אמור להפריע לך באיזו צורה). במקרה זה, יהיה עליך1 לוותר על סוג מאוד מסוים של טיעונים (שנשמעים הרבה יותר אמינים כשהם מגיעים מהאנשים שבאמת עומדים מאחוריהם - כמו אורי או בר-ביצוע). _________ 1 או ווסטסון או אחרים שאוהבים להשתמש ברטוריקה ליברטניות-חופשיסטית-אנטי-ריכוזית כנגד סמכויות שיש לממשלה, שבמקרה מפעילה מדיניות שלא מוצאת חן בעיניהם, אבל לא באמת נאמנים להנחות היסוד הללו, כשזה נח, כשהממשלה במקרה משתמשת בכוח הכפייה שלה כדי לקדם מדיניות חביבה עליהם או סתם כשהם מחזיקים את הגה השילטון. |
|
||||
|
||||
אני חושש שאתה הוא זה שמפספס את הנקודה באופן קבוע בדיכוטומיה המאולצת שאתה מציג, וזאת לאחר שהמסביר ואנוכי הצגנו באופן דומה את הסיבות ה*מעשיות* לחלוטין בבחירה שלנו בתהליך החכות. אנסה בצורה אחרת: המצב הנתון (מצב א'): מעורבות ממשלתית גבוהה במתן קצבאות. המטרה (מצב ב'): הקטנת/חיסול המעורבות הממשלתית. שתי האפשרויות שהצבת לפנינו למעבר מא' לב': 1. "פשוט" לבטל את המעורבות הממשלתית ע"י חקיקה האוסרת על הממשלה לעשות זאת, תוך חיתוך חד ונקי של הקצבאות ממקבליהן, ללא הכוונתם של האחרונים שבמשך דור או יותר נסמכו על שולחן הממשלה. 2. לעבור דרך מהלך *חד פעמי* של הכוונה (נתינת חכה) *במקביל* לביטול המערובות בקצבאות. מאחר ואין ויכוח שבסוף נגיע לב' - היעד הליברלי, כל מה שעלינו לעשות הוא לבחור מהי הדרך *המעשית* ביותר להגיע לשם, ממצב א' *הרגולטורי* ממילא. המסביר ואנוכי תמימי דעים בנושא זה, ומעדיפים אקט רגולטורי אחרון בדרך לדה-רוגלציה, כי הניסיון מראה שזו הצורה היעילה ביותר להעביר את המהלך שעדיין יסתיים בביטול המעורבות הממשלתית בתחום, ולא יצירת מנגנון מפלצתי אחר, מאחר ומדובר במהלך *חד פעמי*. אני מקווה שכל הכוכביות יעזרו לך להבין את ההבדלים הדקים. |
|
||||
|
||||
עוד הבהרה שנראה לי שרצוי להוסיף: אני אכן לא סבור שנתינת החכה תהיה יעילה יותר מכל פעילות ממשלתית אחרת. יכול להיות (ואפילו סביר להניח) שחלק גדול מתקצוב זה ילך כרגיל למקורבים לצלחת שונים במקום לאוכלוסיית היעד, אבל עדיין חשוב לבצע אקט זה כדי להקטין את ההתנגדות של הצד האחר לתהליך המקביל של חיסול/הקטנת הקצבאות. מבחינתי זה כמו השקעה בקמפיין פרסומי מוצלח למען דה-רגולציה, עם אפקט חיובי נוסף של הכוונת חלק מאוכלוסיית היעד לעצמאות כלכלית. |
|
||||
|
||||
זה כבר מתחיל להיות סוג מאוד מוזר של טיעון. תאור מהלך הביניים1, לא כמשהו שבאמת ישפיע על חייו של אי אלו, אלא כסוג של אופיום שירדים את המתנגדים בזמן החתירה ל"הסכם הקבע". אם מישהו מתנגד למימוש הדברים אליהם אתה חותר, מדוע אתה חושב שהוא יבלע את ה"קמפיין הפרסומי המוצלח" הזה? הוא יהיה עסוק מידי בקמפיין יותר מוצלח משלו שיצביע על כך שלמרות כל ההבטחות של המהלך שלך, מסתבר ש "חלק גדול מתקצוב זה ילך כרגיל למקורבים לצלחת שונים במקום לאוכלוסיית היעד". __________ 1 כמה זמן לוקח להכשיר קבוצות גדולות מהאוכלוסיה ל"עצמאות כלכלית"? כמה שנים צריך לבצע את ה"אקט", כדי שתהיה לו בכלל משמעות מן הצד האחד ויכולת להתמודד עם ביקורת מן הצד השני? |
|
||||
|
||||
זהו מהלך חד פעמי - לא ביניים ולא נעליים. משהסתיים, יצאה הממשלה הרוצה להקטין עצמה ידי חובתה, ואינה צריכה להתמיד בו, כי מה שקרה *במקביל*, כאמור, הוא ביטול הקצבאות. מובן שהמתנגדים הראשיים יבינו שמטרת מהלך כעין זה הוא "ריכוך תדמיתי" של ביטול הקצבאות ותו לא, וינסו להראות מדוע אין בו די, ועליו להימשך לנצח, או בכלל שיש להחזיר את הקצבאות, ואולי אפילו לתת לאותה אוכלוסיה גם דגים, גם חכות וגם את הדלי. אני פשוט מתאר משהו שאנו עדים לו בצעדים כגון אלה בד"כ ובוודאי לאחרונה: המאבק הוא בסופו של דבר על דעת הקהל, והכשרת הלבבות (לא מעט גם של אנשים בתוך המנגנון הממשלתי). בחירה של שר אוצר במהלך בו מפסיקים ביום בהיר אחד לתת דגים, ייתקל בהתנגדות מערכתית עצומה, מצד כל אותם האנשים שאמונים על הרווחה, והם ינסו בכל כוחם להכשיל את המהלך. מהלך בו מופסקת חלוקת הדגים (גם בהדרגה בד"כ, ע"י הקשחת תנאים לקבלתם) ובמקביל נשלחים החבר'ה לקורס הסתגלות, מורידה את האנטגוניזם של מנגנוני הרווחה, מאחר והיא מראה על דאגה ממשלתית מהסוג שהם אוהבים (גם אם קצרת זמן). שורה תחתונה: בעולם בו לא קיימים שיקולים קואליציוניים, הסתדרות, ש"ס, עמיר פרץ, איגודי עובדים, מונופולים ממשלתיים, עמיר פרץ ועוד, מובן שממשלה ליברלית לא היתה נזקקת לצעד יחצ"ני כזה. בעולם שלנו היא בד"כ תאמץ אותו, כדי שהמהלך יעבור. זו הסיבה *היחידה* שבחרתי במהלך זה - פרגמטיזם. |
|
||||
|
||||
תן לי להעמיד בפניך מטרה יציבה וברורה כדי שתוכל לכוון את חיציך בנחת. המשחק הזה של התוויות שאתה מעמיד - "חופשיט", "ימין כלכלי" - ומהן אני צריך לבחור את זו המתאימה לי, לא נוח לי. אני מעדיף להגיד לך בדיוק מי אני ואחרכך להניח לך להדביק על זה תווית. הנה: 1. אני מתעניין בשאלות העקרוניות יותר מאשר בשאלות המעשיות (מהסוג של כמה אחוזי תוספת...). כמו שאמרתי, בערך מאה פעמים, לדעתי יש לקבוע עיקרון - מגדלור - ולבחון צעדים ומצבים לאורו. 2. אני לא מרגיש כל צורך שהעקרון שאני מעדיף יתאים בדיוק לזה של אורי, דבב"ב או ווטסון. אני לומד מהם אבל לא מחוייב לקבל את משנתם באופן מלא או חלקי. במקרה, אני חושב שהעקרון המנחה שלהם דומה (אם לא זהה) לשלי. 3. העקרון הכלכלי שבו אני דוגל הוא שעל המדינה לא להתערב בתהליכים הכלכליים *בכלל*. גם בגלל שזה יותר צודק וגם בגלל שבסופו של דבר זה מיטיב עם יותר אנשים. לפי דעתי, למדינה מותר להחזיק משאבים (כמו אדמות, תדרים, צבא, מים, נפט) ואפילו להשכיר (להחכיר) את הנכסים הללו למפעילים פרטיים תוך הטלת תנאים שהם בפרוש אינטרס כללי. (למשל דרישה שהעסק שלך ישמור על שקט בלילה - כשרובינו ישנים). 4. כמו שאמרתי כבר מאה פעמים, אני לא חושב שהעקרון הזה הוא הטוב המוחלט או גן העדן. אני רק אומר שהוא הכי פחות גרוע שיש. ממילא, נובע מזה שיש דברים שרצוי לשפר (רק אם אפשר בלי להזיק). אחד מהדברים הללו הוא שהעקרון "שלי" אכן מפחית את הסיכוי של בניהם של השכבות הנמוכות ושהחלטות של אבות (שעליהם אני מטיל את האחריות) משפיעות גם על ההזדמנויות של בנים. אז אני לא מתבייש לשאול ולחפש פתרון יותר טוב. זהו. עכשיו אתה יכול לירות. |
|
||||
|
||||
למה אתה מתכוון ב"לא להתערב בתהליכים הכלכליים"? אם המדינה מחזיקה נכסים ועובדים, אז יש לה כסף. אם יש לה כסף, היא צריכה ללוות ויכולה להלוות. קביעת הריבית של בנק ישראל - זה תהליך כלכלי? בכיוון אחר, חלוקת קצבאות נכות ואבטחת הכנסה, זה תהליך כלכלי? מס הכנסה - מותר או אסור? |
|
||||
|
||||
לא להתערב בתהליכים כלכליים זה להתנהג כמו ועד בית. ועד הבית גובה כסף ומשתמש בו והוא בעל (או נציגם של בעלי) נכסים כמו הגינה, המיקלט וחדר המדרגות. הוא לא קונה משכן אחד ומוכר לשני. הוא לא מלוה לשכנים או מעניק להם מלגות לפי צרכיהם. ועד הבית יכול להפקיד את כספי הבית בתוכנית חיסכון מניבה (באישור אסיפת הדירים) אבל לא יעלה על הדעת שועד הבית יקח את הכסף ויפתח חנות ויחליט לנהל אותה כמקור הכנסה לבנין. ייצור הכנסה איננו תפקידו של הועד. הוא צריך לגבות מיסים לכיסוי עלויות של שירותים משותפים. הממשלה לא צריכה ללהלות כסף אלא להפקיד אותו בבנק (אם יש לה עודף) והיא לא צריכה ללות כסף, אלא כשהיא בגרעון ממש כמו כל תאגיד או אדם פרטי. במשטר ליברלי אידאלי, הממשלה לא תעסוק בחלוקת קצבאות וגם לא בקביעת הריבית. מס הכנסה (או אחר) הוא מותר כשהוא מיועד להוצאות תיפעול: צבא, משטרה, כבישים, גנים ופרויקטים לאומיים לרווחת משלמי המיסים - ממש כמו ועד בית או הנהלת מועדון. |
|
||||
|
||||
כבר יריתי. בחרת להתכופף. לאיזה מהפירושים של "לתת להם חכות" אתה מתכוון, כשאתה אומר "לתת להם חכות"? כמובן, שאם אתה מעוניין לדבר רק ברמת האידאלים/מיגדלורים/סיסמאות, ראה עצמך פטור מלפרוט משפטים בסיגנון "לתת להם חכות" לכדי תאור של משהו ממשי במציאות. 1) תכנית הקמפיין *המוצלח* של ווטסון (ז"א, לא מדיניות של ממש, אלא מדיניות דמה לא אפקטיבית שמטרתה האמיתית היא הרגעת ההתנגדות, לפני ביטול סמכויות הממשל בעניין זה). 2) התכנית הליברלית הטהורה - הפסקת הקיצבאות ו... זהו. כל התכנית לא מכילה שום מרכיב של צעדים פוזיטיביים ע"י הממשלה - אנשים ילמדו את עצמם לדוג מחוסר ברירה. 3) תכנית חד פעמית אמיתית, למשך תקופת המעבר, שמתימרת להיות אפקטיבית ולהשפיע השפעה של ממש על הפרטים בחברה (השקעה בחינוך? הזרמת כספים לקורסים והשתלמויות? רעיון אחר?). |
|
||||
|
||||
מה, באמת חשבת, שוב, שאני אוותר על העונג להשיב לך? קודם כל, כן - אני מעוניין לדבר רק ברמת האידאלים/מיגדלורים/סיסמאות עד שמגיעם להסכמה ברמה הזו ורק אחרכך לרדת לרמת הפרטים המעשיים. אבל אני מוכן לעשות מה שאתה מבקש ולרדת, הפעם לרמה יותר מעשית. בשביל לדבר על צעדים מעשיים, צריך להתאים אותם לסביבה שבה המעשים מבוצעים. - אם אני יכול לסדר את המדינה בדיוק איך שאני רוצה -"ליברלית טהורה" אז אני בוחר באופציה 2. - אם אני צריך להציג תוכנית מעשית למעבר מהמצב היום למצב הרצוי, אז אני אשקול בחייוב גם את עצתו של ווטסון כדי לקבל את תמיכתו הקואליציונית של עמיר פרץ. - ואם אני צריך לשקול באופן מעשי האם עדיף לחלק קצבאות לאוכל או להשתלמות והסבה מקצועית, אז אני מעדיף לבטל את קצבאות ה"דגים" ולהחליפם בקצבאות לחכות. אפשר כמובן לרדת לרמה יותר מעשית ולשאול האם עדיף לחלק חכות באורך שני מטר מבמבוק או באורך שלושה מטר - מפלסטיק. לגבי זה עוד לא גיבשתי את דעתי. --- עכשיו יש לי בקשה אליך: האם תוכל להציג את משנתך קודם ברמה העקרונית ואחרכך גם בצעדים מעשיים? לי נראה שמאוד ברור למה אתה מתנגד (בערך כל מה שהוצע כאן) אבל לא ברור בכלל במה אתה תומך. אתה יכול להבהיר? |
|
||||
|
||||
כן. |
|
||||
|
||||
תודה. רואים שבנושאי הדיון החשובים אתה מעמיק ומפרט את דעתך, בעוד שבנושאים המישניים והאישיים אתה ממש חוסך במילים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
''עדיף לתת להם חכות'' הוא טיעון ת'אצ'ריסטי ושונה מזה של הימין הכלכלי בארצות הברית שהוא בעיקרו מוניטריזם עם נימות חזקות של קורפורטיזם. המשמעות של הביטוי היא שבמקום לחלק כסף למובטלים יש להפסיק לחלק כסף למובטלים ועל ידי כך לכפות עליהם לעמוד על רגליהם ולמצוא עבודה, ולא התיאוריה שדמיינת כאן. |
|
||||
|
||||
יכול להיות שזו המשמעות המקורית, אבל אני חושב שלא דמיינתי את זה שכשאנשים דיברו פה על "לתת להם חכות" כוונתם לא היתה שאך ורק "יש להפסיק לחלק כסף למובטלים". דיברו פה על צעדים ממשלתיים פוזיטיביים (שמזרימים כסף בצורה שונה, אולי רק "פעם אחרונה ודי" כדי לממש מטרות מסוימות) שמקדימים את הפסקת החלוקה כליל או מתנים את החלוקה (קבל קיצבה רק אם תסכים להשתתף בקורס CNC או בהשתלמות להכנת גובלנים מקרמיקה). אם המסביר רצה להגיד שצריך *רק* להפסיק לשלם קיצבאות וזהו, אז אתה צודק, אני טועה ואני מתנצל. |
|
||||
|
||||
"יכול להיות שזו המשמעות המקורית, אבל אני חושב שלא דמיינתי את זה שכשאנשים דיברו פה על "לתת להם חכות" כוונתם לא היתה שאך ורק "יש להפסיק לחלק כסף למובטלים". דיברו פה על צעדים ממשלתיים פוזיטיביים (שמזרימים כסף בצורה שונה, אולי רק "פעם אחרונה ודי" כדי לממש מטרות מסוימות)" אפשר לקרוא את המימרה של קואן טסו "תן לאדם דג ויש לו ארוחה, למד אדם לדוג והוא יאכל כל חייו" בצורות שונות. תכליתית, לפי התפישה הליברלית הכוונה אחת: ביטול התמיכות השונות יחייב אנשים ללמוד לעשות עבור עצמם, משום שההנחה הליברלית (וגם של הימין השמרני) היא שכמעט כל בני האדם מסוגלים ללמוד לדוג, אלא שבמצב בו הם מקבלים דגים, אין להם הנעה כלשהי לעשות זאת. כמובן שאם המשפט מובן כ"תנאי מקדים לקבלת תמיכה" הרי שטיעוניך נכונים בעיקרם. שיטה כזו לא תעבוד. ווטסון טען כאן כי שלב "הלימוד" הוא במהותו ריכוך טקטי, כאשר היעד הממשי הוא לימוד באמצעות הכרח ללמוד (אין תמיכה, חייבים לעבוד), אך לדעתי זו פרשנות מרחיבה מדי (אם כי אין לי דרך לדעת מה הייתה כוונתה של ת'אצ'ר כאן, למשל). אפשר להבין תוכניות שונות שבמהותן הן "הגבהת המכשול" לקבלת תמיכה גם כדרך להפוך את התמיכה "יעילה יותר" ומכוונת יותר לקהל המקורי, וגם כדרך לצמצם את התמיכות בכלל, כשטיעון היעילות הוא רק נימוק שיש לו יחסי ציבור טובים יותר. |
|
||||
|
||||
האם לדעתך את האמירה "*למד* אדם לדוג" אפשר לפרש כ "*אל* תלמד את האדם לדוג, תן לו ללמוד לבד"? מוזר. |
|
||||
|
||||
זה לא כל כך מוזר. זה פירוש לגיטימי. אבל עכשיו למדנו שיש לו מספר פירושים שונים וכשאנחנו שומעים אותו, כדאי לשאול למה בדיוק הכוונה. האם לאומרה יש איזו תוכנית מעניינת או שהוא פשוט סומך על כך ששוקי יסתדר? |
|
||||
|
||||
אם כותב הפתגם היה רוצה לכתוב ''תן לאדם דג, והאכלת אותו ליום, אל תתן לו דג, והוא ילמד לדוג לבד'' זה מה שהוא היה כותב. אבל מה שהוא כתב זה ''תן לאדם דג, והאכלת אותו ליום, למד אותו לדוג, והאכלת אותו לחייו''. אין שום סיבה הגיונית (מחוץ להגיונם של מספר אנשים, בלי להגיד שמות, שמתעקשים לעוות את המציאות כך שתתאים לאמונתם) להאמין שהוא כתב ''למד'' והתכוון ל''אל תעשה כלום''. בשום צורה אי אפשר להציג את זה כפתגם שוקחופשיסטי, הפועל ''למד'' הוא פועל פעיל מידי. |
|
||||
|
||||
נתפשר על 34.54% מוזר? (לי זה עולה יותר) |
|
||||
|
||||
וכדי להצדיק את הכותרת, הפוגה קומית: The Original
“Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you have fed him for a lifetime”—Author unknown The Improvements “Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you will not have to listen to his incessant whining about how hungry he is.”—Author unknown “Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you can sell him fishing equipment.”—Author unknown “Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to use the Net and he won't bother you for weeks.”—Author unknown “Teach a man to fish and you feed him for a lifetime. Unless he doesn't like sushi—then you also have to teach him to cook.”—Auren Hoffman, Herald Philosopher “Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish, and he will sit in the boat and drink beer all day.”—OldFox “Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you have fed him for a lifetime. Teach a man to sell fish and he eats steak.”—Author unknown |
|
||||
|
||||
את המילה "למד" אפשר להבין בשתי צורות עיקריות: * הדרך אותו בשימוש בחכה ואחר כך הנח אותו לנפשו, שכן הוא מחזיק בכל הידע הדרוש כדי לדוג לעצמו דגים. * אל תתן לו דגים והוא יצא וילמד לדוג בעצמו. מן האפשרות הראשונה, שהיא כנראה הפירוש המקורי והנכון יותר, משתמע שהמדריך יודע במה המודרך יצטרך לעבוד, מהו ידע שימושי ומה לא, עניין שיש בו פטרנליזם שהליברליזם ידחה. לכן, הפתרון המועדף פחות על ליברלים. כמובן שהדבר אינו סותר את האפשרות שזו אכן הייתה כוונת הימין השמרני במימרה הזו. מכל מקום, קשה מאוד לפרש את זה באופן שפירש זאת א.י. בתחילה: * הדרך אותו בשימוש בחכה תוך כדי מתן דגים ואם משום מה אין לו מוטיבציה, תמשיך לתת לו דגים. |
|
||||
|
||||
אם אתה מקבל את הפרשנות השניה, אין סיבה שלא תקבל את הפרשנות של א.י. (או את הפרשנות שאתה נותן לא.י.) או את הפרשנות ש"למד אותו לדוג" מתכוון בעצם ל * תתן לו דגים והוא ילמד לדוג. * שלח אותו לנחל והוא ילמד לדוג. * תשיר לו שירים בפרסית עתיקה והוא ילמד לדוג. * תן לו פרח והוא ילמד לדוג. * צייר לו כבשה והוא ילמד לדוג. * קשור אותו לחכה, שים אותו במדבר, והוא ילמד לדוג. רוצה לומר, זאת פרשנות לא סבירה לחלוטין. "למד אותו לדוג" פשוטו כמשמעו, למד אותו לדוג. ברור שזה לא פיתרון ליברטאני, זה פתגם סיני, שלא מחוייב למחשבה השוקחופשיסטי, ומי שמאמץ אותו בודאי אינו שוקחופשיסתי. תתפלא לשמוע, לא כל הימין הכלכלי חושב כמוך, למען האמת, תתפלא מאד לשמוע, מעט מאד מהימין הכלכלי חושב בצורה כל כך פשטנית, רדודה ומעוותת. |
|
||||
|
||||
"הדרך אותו בשימוש בחכה תוך כדי מתן דגים ואם משום מה אין לו מוטיבציה, תמשיך לתת לו דגים" מדוע אתה חושב (מדמיין?) שפירשתי זאת כך? פירשתי זאת כך: "הדרך אותו בשימוש בחכה ואחר כך הנח אותו לנפשו, שכן הוא מחזיק בכל הידע הדרוש כדי לדוג לעצמו דגים." אחר כך היו פה פירושים נוספים (אבל הם לא היו שלי). |
|
||||
|
||||
"מדוע אתה חושב (מדמיין?) שפירשתי זאת כך?" סברתי שזה "תסריט הבלהות" שאתה מצייר תחת יישום "ימני" של הפתגם. מסתבר שטעיתי. |
|
||||
|
||||
יש עוד אפשרות פרט לשתי הצורות העיקריות שלך: "שאל אותו איפה הוא מעדיף לדוג ואיזה דגים, ואז תן לו חכה מתאימה ותדריך אותו איפה מוצאים דגים כאלו ואיך דגים אותם". |
|
||||
|
||||
"אני מעיז לומר, בגדול, שכל אלו קפיטליסטים והויכוחים בתוך הסקאלה הם רק על כמה מיסים או כמה שכר מינימום וכו'. כלומר לא ויכוח איכותי אלא רק כמותי". האמנם? תמהני. "כי מה שאתה ובוהם-באוורק אומרים הוא שמרקס או ובלן לא התבלבלו בחישובים ולא היו תמימים - לא מפותחים - כמו אריסטו והקדמונים שדיברו על סחר שוויוני. למרקס וובלן היו את הכלים התיאורטיים שיש לנו היום, ועמדו לפניהם מבקרים ועובדות סותרות." לא בדיוק, גם עובדתית וגם עקרונית. באופן עקרוני, אני חושב שאין כאן מקום למחשבה שמרקס או ובלן (או נ"ב) זממו מזימה במודע. הם היו מודעים לסתירות מסוימות בתורתם, אבל בחרו להתעלם מהן מסיבות הרבה יותר פשוטות מאשר מזימה או שקר במודע. נסה לדמיין את מרקס, כבר בערוב ימיו, כותב את הכרך השלישי של "דאס קאפיטל" - המגנום אופוס של חייו - ונתקל בכל מיני עובדות שלא לגמרי מסתדרות עם ההסבר שלו. הוא יכול, כמובן, לצאת בהודעה לציבור ולאינטרנציונל הסוציאליסטי: "חבר'ה, טעיתי ומסתבר שכולנו יצאנו אידיוטים. הקדשתי את עיקר חיי הבוגרים לתיאוריה שגויה ואני טמבל". מקרים של הצהרות כאלו הם נדירים. רוב בני האדם מבכרים להגן על עצמם מפני ידיעה כזו ומדחיקים אותה למישור דמדומים שבין הכרה לתת-הכרה. הם מודעים לכך ש"משהו חסר" אבל מעדיפים להאמין שהבעיה היא שהם פשוט לא מצאו את הדרך איך ליישב את המחלוקות ויבואו אחרים אחריהם ויעשו זאת. מנסיוני האישי – משך רוב שנותי הייתי חסיד גדול של הגישה ה"מדעיסטית" וסברתי שאכן אפשר לבצע רדוקציה, באמצעות הגיון וחישוב, של כל הנסיבות לגורמים הפשוטים ביותר שלהם ולחזור חזרה. שאפשר לצפות מראש התרחשויות כלכליות ואחרות, וכן הלאה. בשנתיים האחרונות, בעקבות קריאה ומחשבה, אני הולך ומשתכנע שהרעיון הזה פשוט לא נכון. ישנם תחומים שפשוט אינם ניתנים למדעיזציה ברמה כזו. מה אני עושה עם זה? אני לא יוצא בהכרזה ש"חבר'ה, עד היום החזקתי בהשקפה שגויה" משום שלמרות שזה נכון, זו מהלומת אגו שמאוד לא מתאים לי לקבל. אז אני בוחר נתיבים עוקפים של הגדרת השינוי הזה כ"התפתחות" או "תובנה שצמחה" וחרטות כאלה. ובמלים פשוטות, אין אנו עוסקים ברשעים זוממי מזימות אלא בתועי דרך בעלי אגו מפותח. אנשים, בקיצור. "מה שממש "מדיר שינה מעיני" זה איך ו*למה* אנשים משכילים (דוקטורים לכלכלה!) ממשיכים להפיץ ולחזק תאוריות קונספירציה מהסוג הגלובלי של מרקס ותוך התעלמות מוחלטת מקיומם והשפעתם של אינטרסים פרטיים". אני חושב שאסור להתעלם בהקשר זה מכמה עובדות. ראשית, מרקס (ולבטח ובלן) לא נחשבו מאורות גדולים בשעתם. למעשה, ההתיחסויות הרציניות הראשונות למרקס ולתיאוריה שלו באו בערך עשרים שנה אחרי שנחשפה בציבור וגם אז, רק כבדרך אגב ובשולי הדברים. בעיני רוב העוסקים בכלכלה ולבטח מחוץ לחוג המדינות דוברות הגרמנית, התיאוריות שלו נחשבו זניחות מבחינת הניתוח הכלכלי שלהן. אם תחשוב על זה, רק בשנת 1920 פורסם המאמר המשמעותי הראשון שנגע בבעיה המרכזית של חישוב במדינות סוציאליסטיות - אולי הנקודה הכי חשובה לעניין היישימות של משטר מתוכנן וסוציאליסטי. גם בהמשך, אני לא חושב שאפשר להצביע על מספר גדול של כלכלנים – כלומר, כאלו שהיה להם שם של ממש ככלכלנים – שדבקו בתיאוריות הללו. היו שם פשוט יותר מדי חורים מכדי שאפשר יהיה לדבוק במרקסיזם בלי לעסוק באפולוגטיקה בלתי פוסקת. עיקר החסידים של התיאוריה היו מומחים לעניינים אחרים שפשוט *הניחו*, בלי להבין את הדברים על בורים, שאם מישהו כל כך חשוב, עם זקן כל כך נבואי וכל כך הרבה חסידים אומר משהו, אז כנראה זה נכון או לפחות כמעט נכון. יש ספר מעניין בשם "עולי רגל פוליטיים: אינטלקטואלים מערביים בחיפוש אחרי החברה הטובה" של ג'ון הולנדר*1* שטרם הספיקותי לקרוא, אבל קראתי נתחים וציטוטים ממנו, המתאר כיצד הוגי דעות ואינטלקטואלים מרשימים - כולם ללא יוצא מן הכלל נטולי הבנה כלכלית - עלו לרגל לברית המועצות בשנות השלושים והארבעים ומאוחר יותר לסין ולקובה וחזרו עם התרשמות עמוקה מההצלחה המרשימה של הסוציאליזם. ===== |
|
||||
|
||||
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |