בתשובה לM C, 21/12/04 22:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכבדי, בשתי הודעות קצרות יחסית ובגישה מתונה, סבלנית וסובלנית עשית למען היהדות והתורה יותר משעשה "כותב המאמר" באלפי מילים, ציטוטים, ותחבולות ובעזות מצח ורעות רוח. מה שמראה ש"לא אלמן ישראל" ויש בין הדתיים/חרדים כאלו שיכולים להדבר עם חילונים. אני מתרשם שאתה אדם הבטוח בעצמו ובאמונתו מספיק כדי לא לחוש מותקף או להיות תוקף, גם כשנאמרים כאן דברים שאינם לרוחך. אני מקווה שתשאר ותתמיד בגישתך זו כדי לעזור לנו לרדת לשורש המחלוקת, גם אם לא נשכיל לגשר עליה. אולי ראוי להתחיל בחזרה על המובן מאליו. הדיון הזה כולו עוסק במחלוקת שבין דתיים לחילוניים בציבור הישראלי. מחלוקת המאיימת, לדעת רבים, על החברה כולה ועל האינטרסים המשותפים של שני הציבורים. כדי לנסות לגשר עליה או אפילו לצמצמה, עלינו להבהיר תחילה את הניגודים. אתה נגעת במספר נושאים עליהם אני מבקש להשיב תוך הבלטה של ניגודים אלו: 1. קידוש השם לעומת קידוש החיים. הדתיים מקדשים את שם ה' מעל ולפני קידוש החיים והחילוניים להפך. אין זה אומר שהדתי איננו מקבל את החיים כערך חשוב אלא רק שזהו ערך משני בעיניו אחרי קידוש השם. אין זה גם אומר שהדתי מזדרז להמית חילונים כופרים או שהחילוני שש לבזות את התורה. החילוני, על בסיס כיבוד הזולת, מכבד את זכותו של הדתי לשמור על ערכיו. מאידך, ההלכה היהודית ממתנת את העקרונות בחיי היום-יום ומאפשרת חיים בשלום. אבל אין היא משנה את העקרונות. סיפור חנה ושבעת בניה, כמו סיפור עקידת יצחק (וגם כמדומני ספר איוב), מלמדים מה נדרש מהיהודי המאמין להיות *מוכן* לעשות ולקבל בשעת מבחן (הגם שהיא נדירה). 2. אתה כותב "...ואנסה לשכנעם כמיטב יכולתי. אם אראה שלא אצליח אעזוב אותם". גם החילוני מעוניין לשכנע את אחיו בצדקת דרכו וערכיו אבל אין הוא מנסה לכפות אותם. מבחינה זו החילוני מקבל את תורת ישראל (לבית הלל) כולה: "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך". מתקבל הרושם שהחרדי, בדרך כלל, מעדיף את "כל ישראל ערבים זה לזה" ומנסה לכפות על החילוני, באמצעים פוליטיים, לפחות חלק מחוקי ההלכה (כמו שמירת שבת וכשרות בפרהסיה). 3. אתה שואל "...במילים אחרות האם בכל מצב חיים הם ערך עליון?". תשובתי, כחילוני, היא כן. הסיכון שאנו נוטלים כדי להגן על בתינו ועל מדינתינו איננו הקרבה מכוונת של החיים. להפך, אנו נוטלים אותו כדי לאפשר חיים. לפי עקרון זה אין להקריב בכוונה חיים אלא במקרה אחד - כשהם מוקרבים כדי להציל *יותר* חיים. לכן אומרים על חללי מלחמות ישראל ש"במותם ציוו לנו את החיים". אלא שכחילוני אני מבין שיש אנשים הבוחרים ערכים אחרים. אני מעוניין לאפשר להם לקיים אותם - ובלבד שיאפשרו לי לקיים את ערכי. 4. ההלכה לעומת הדמוקרטיה כמו שציינת גם בתוך ההלכה קיימים פרושים שונים. על אחת כמה וכמה, בחברה הישראלית כולה קיימים זרמים ואנשים שונים המקיימים אורחות חיים שונים. חלק מהם - למעשה החלק הארי - אינו מקבל את ההלכה, על כל זרמיה, כסמכות חוקית. החלק הארי הזה, שהוא חילוני, מרגיש מאויים עלידי המיעוט הדתי-חרדי המנסה לכפות את ההלכה, רובה ככולה, כחוק כללי. יתר על כן, תחושת החילוני היא שאחיו החרדי משתמש בדמוקרטיה כשנוח לו (למשל כדי לקבל תקציבים עלידי תמיכה בקואליציה) אבל דוחה אותה כשלא נוח לו - כשפסקי הרבנים מנוגדים לחוקי המדינה הדמוקרטית. אני אשמח אם תואיל להתייחס לנושאים אלו ולהסביר את השקפתך. בוקר אור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל התשובה שנתת לשאלתי מצאה חן בעיני מאוד. לדעתי החוק מחייב ציות. מוסדות המדינה הם חשובים. ולדעתי מתוך עיוני שלי בהלכה, וידיעותי במה שאומרים מורי הוראה שונים יכולה להיות סמכותם של בתי משפט ישראלים גבוהה מבתי דין רבנים. המדינה לדעתי יכולה לעשות מה שרב רגיל אינו עושה ויותר מזה. אין הלכה מול דמוקרטיה. אם דמוקרטיה פירושה שמירת הזכוית הטבעיות שזו הליברליות, כגון זכות האדם לחירות, התורה מכירה בכך בהחלט. וכן כל דבר שמשמעו לפחות בתחום של הגנה על מה שמכונה חירות שלילית.(שאדם לא פוגע באדם אחר). התורה כבר גילתה דעתה בנביאים שניבאו את חורבן הבית הראשון. בין שאר נבואות התוכחה שלהם גם היה על המוסר שלא היה כגון היחס לגר ליתום ולאלמנה. שפלות מוסרית פערים גבוהים מאוד, עד כדי כיבוש עבדים תוך כדי עיוותם של חוקי התורה. כל זה מלמדנו שמדינה לכל הפחות תצדיק קיומה בשמירה על אמות המידה המוסריות,במישור מעשי יותר לדעתי יש ליצור קואליציה בין הפלגים השונים כדי להלחם ולפתור את השאלות הבוערות בסדר היום החברתי כלכלי. כלומר אין שום סיבה שאם אין ויכוח שיש סחר בנשים ולפחות שלילת חופש תנועתן ושאר המעשים המרושעים הנעשים בהן, או בשאלת העובדים התילאנדים או הסינים הנמכרים על ידי חברות כוח אדם ושלילת דרכונם, המשתכרים משכורת רעב ופחות ואז מגורשים עם השפלה ללא פיצוי, אם לפחות מסכימים בנושאים אלו (ולצערי אלו רק קצת) אז למה לא להלחם למען זכויותיהם ביחד, ואם אפשר יותר אז יותר. בדבר זכותם של אנשים לחיות על פי דרכם ואמונתם. לא אכחד ממך שיעשו דברים שיהיו למורת רוחי, מעשית מקסימום אמחה, ובמקרים מסוימים חובתי תיהיה למחות. ישנם שאלות כבדות משקל: השבת, והנישואים וגיורים. במידה רבה אני מקבל את אמנת רות גביזון והרב מדן כמסמך המסדיר עניינים אלו. אם כי אני סקפטי למידת ההצלחה שלו להתקבל בקרב הציבור הרחב. כאן יכלתי לשים סוף לדברים, לשלוח אותם לפורום הנכבד ולסיים עניין פחות או יותר. על השקפתי וכיצא בזה. אבל לא סיימתי, וכאן אומר מה שאפשר לכנות "שירת הברבור שלי". אתם החילונים, ניצחתם. ניצחתם מהרגע שבנתה החילוניות את הגדרתה העצמית, ותוך כדי כך הוגדרה "היהדות" בתור דת. ודת מטבעה שייכת לחשכת ימי הבניים. נו , דתי זה כבר לא "כיף" כמו להיות חילוני. כלומר החילוני בונה עולמו מתוך תבונתו ערכי חייו (המבשרים את אותה חילוניות הם: לוק הובס ורוסו, לדעתי, ובנוסף הפילוסופים של יוון העתיקה), ואינו מאמין בכול אותם "הבלים" המרכיבים את חייו של אותו "דתי" או בתפקיד התורן: ה"חרדי". האדישות המוחלטת לדבר "הדתי" זהו המאפיין החזק ,לדעתי, את החילוניות. ולכן לא משנה כמה ניסה החתם סופר בגזירותיו כנגד כל שינוי ביהדות הונגריה. השינוי המהותי נעשה. האירוניה שהחרדים והציבורים דתיים רחבים (כרגיל אם אני טועה נא לתקן אותי) ממשיכים ומשתפים פעולה עם ההגדרות. הלשון היא הדת, "ולהוכיח את אמיתותה של התורה של הדת היהודית". "ולהוכיח את קיום האל" וכיוצא בזה. אבל זה עדיין דת. נכון החרדים לא הוגנים השימוש בדמוקרטיה מקומם אבל המחלוקת היא אם כן שהם דתיים ורוצים להשליט את "שלטון התורה" ומגינים על האינטרסים בסופו של דבר של התורה "והדת". והחילונים מעונינים בחופש ובבחירה לכל אחד ואחת לחיות חייו או חייה איך שרוצים. אם מעמידים את הדברים כך לא קשה לראות במי מצדדים. (לאלה שלא הבינו במי מצדדים אני הייתי בוחר אוטומטית בחילונים). כמו שאמרתי במכתב הקודם אני "כלוא" באלו ההגדרות. לדעתי ה"יהדות" היא אינה נצרות שאותה אפשר לכנות דת. אבל ברגע שכינית את היהדות דת "אפשר לסגור את הבסטה". אני חי עם תפיסה אחרת לחלוטין של הדברים הללו כלומר אני לא אומר "אני מוכיח קיומו של אלוקים". אני אומר במקום זה: "אם הגעתי לעד מה שאפשר על אלוקים אז הוא כבר נושא אותי". וזה טבעו של הגדול יותר ברגע ש"הבנת אותו" הוא כבר נושא אותך ובכלל זה עניין התורה, כאשר העמקתי בה היא כבר תפשה אותי. הדת בתורת מושג שכזה היא המצאת האדם המודרני "הנושא" את עצמו. אם יימשכו הדברים כך, אתם החילונים הנצחתם את נצחונכם. לא במובן שהחרדים או הדתיים יעלמו. אלא היהדות תנוצח - פשוט עוד סתם דת. כי האמת מסביר לצרכן, אני קנאי. היות ואם תפסתי ודאות ומוחלטות כלפי ה"יהדות" לא אוכל להיות סבלן כי זאת התפישה לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי יש לה ודאיות וכוללניות. ואמלא אותה ה"יהדות" חומלת על חיים היה "נשרף הכל" על ידי עיני כמו רבי שמעון בר יוחאי בצאתו מן המערה (מסכת שבת, כרגיל אני לא זוכר איזה דף עד שאתקן דרכי). אני לא רואה תקווה ל"יהדות" בשונה מ"הדת היהודית" לקנות לה תפיסה. כי כבר אומרים עליה "זו דת". אני נשאר עם שאלה האם אין לרחם על אותו אדם הרואה כתר מלכות כצעצוע זול? מילא ראה חקר ובדק ואכן מצא שזה צעצוע זול, אבל אחרת האם הוא לא ראוי לרחמים? אני ממתין לכול מה שיש לך להגיד בכבוד רב ולילה טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורי, אני מודה לך על הדברים. לו היו יותר אנשים במחנה התורה וגם במחנה החילוני, שמדברים בנועם ובמחשבה כמוך, מתוך כבוד הדדי ורצון להסביר, היו שני הצדדים יוצאים נשכרים וקרנה של תורה היה עולה גם. חלק גדול מזמני אני שוהה בניו-יורק קרוב לקהילה המקומית שהיא דתית ברובה המכריע. בגלל הגולה ובגלל העקרון האמריקאי של הפרדת הדת מהמדינה, נראית הקהילה המקומית כאן(המדקדקת בקלה כחמורה) הרבה יותר סובלנית כלפי "האחר" - כולל החילוני. על פי חוקי המדינה, אי אפשר לכפות עליו כלום. אבל כנראה בגלל הסובלנות הזו, מרבית הישראלים השוהים כאן - שהם חילוניים גמורים במקורם - מתקרבים אל הדת ומתחכחים בה בפחות רתיעה וחשדנות. אפילו אני מיודד עם כמה מהם ונגרר לעיתים (לא קרובות) לבית הכנסת או לארוחת שבת - מה שלא יעלה על הדעת כשאני בארץ. אני בטוח שאם היו מאמצים גישה כזו בארץ, היו החילונים קרובים בהרבה אל הדתיים ודיונים מהסוג הזה לא היו, כנראה, צריכים להתקיים. ברור שלא אתה ולא אני מיצגים את כל הזרמים משני צידי המתרס. אתה נשמע לי ליברל גדול מהרבה חילונים שאני מכיר וגם מעמיק מחשבה מהרבה חילונים ודתיים שאני מכיר. אנחנו גם לא נציגים רשמיים של המחנות הללו. ובכל זאת, לצורך הדיון, אני מבקש להתיחס אליך כנציג ונוטל לעצמי את הנציגות של "הזרם שלי" בחילוניות. ראשית אני לומד לדעת שהמילה "דת" פוגעת בך. כאן אם אני פוגם, אז במומי ומבורותי אני פוגם. הביטויים "דת ומדינה", "דת ולאם", "המפלגה הדתית לאומית" וכו' כל כך השתרשו בשפתינו עד שלא עלה על דעתי שיש במילה משום פגיעה. לכן, אני מתנצל, וגם מבקש שתסביר יותר מהו המטען השלילי שאתה מוצא במילה. כלומר למה היהדות איננה דת ואיך אתה מגדיר אותה. יש דברים וערכים רבים, כמו שצינת, שדתיים וחילוניים יכולים לעשות ולקדם ביחד. את "אמנת רות גביזון והרב מדן" אינני מכיר (מישהו יכול לספק לינק?) אבל אני משוכנע שיש דרכים לקרב את הלבבות. אלא שאפילו במתינותך ונועם דרכיך אני מוצא יריבות שאייני מצליח להבין. כשאתה אמר "אתם החילונים ניצחתם" אני לא מבין במה. אני לא רציתי (ולא רוצה) לנצח. בכנות. האם תוכל לעזור לי להבין למה ביחסי דתיים-חילוניים צריך להיות מנצח ומפסיד. אולי זה נשמע תמים, אבל בתם לב אני שואל, האם לא יוכל "לחיות זאב עם כבש" כמו שחיים חילונים, יהודים נוצרים ואחרים בניו-יורק? אם השינוי המהותי כבר נעשה, כדברך, והאדישות המוחלטת לדבר הדתי כבר קיימת אצל החילוניים, למה אי אפשר להכיר בה ולחיות איתה בשלום (אפילו אם לא באהבה)? כמו שאני מכיר בקנאותך ומכבד אותה, האם יתכן שהיהודי הקנאי יכיר בקנאותי לערכי ויכבד אותם? ובאשר לשאלה שבה אתה מסיים, תשובתי היא כן. אדם כזה ראוי לרחמים. אבל איך חוקרים ומוצאים מבלי להקדיש חיים שלמים לחקירה? אני מבקש שלא תראה בזה חוצפה או קינטור, כי לתפיסתי השאלה הבאה באמת שקולה: האם אין לרחם על אותו אדם הרואה צעצוע זול ככתר מלכות? נדמה לי ששורש שורשי המחלוקת טמון בשאלה הזו והיפוכה. אני, כמה שאני בוחן והופך בחפץ הזה, אינני מצליח לראות בו כתר מלכות. ולך יש ודאות פנימית ומידית שבידך אכן כתר מלכות. אם נמשיך את המשל הזה, אתה תענוד את הכתר לראשך ותרחם עלי שהשלכתי אותו ואני (אולי) ארחם עליך על שאתה עונד צעצוע וחש כמלך. אבל חוץ מרגשי הרחמים ההדדים הללו, שנינו נחיה כאחים ורעים. האם זה בכלל אפשרי לדעתך? או מה אני לא מבין? בתודה והערכה, בוקר טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למורי גם כן אנא סלח לי על איחור תשובתי טרדות היום יום יום גרמו לי להתעכב יותר מדי. מלבד זאת שאלתך על איך אני רואה את היהדות גרמה לי להרהר על המהות ועל הנוסח הנכון להסביר לך את עמדתי. ראשית צר לי על הרגשתך הרעה למחשבה שגרמת לי צער בשימוש המילה דת. השימוש בה כלפי לא פגע בי. מלבד זאת התגבשות הפנימית שלי והיווצרות תפיסתי שלי את מה שנכנה כרגע יהדות הביאו אותי לביקורת חמורה כלפי המושג שטומן בחובו הרבה מאוד פחים, זמן מה לפני שהתכתבנו. מלבד זאת אני מקבל שיש שימוש מקובל במושג על צורותיו השונות. שאלת התכלית או מוטב המושג יעוד מעסיקה רבים וטובים מהו,וגם שאלת מה הדרך הנכונה לחיות את החיים הנכונים. וכן מעמדם של הערכים דירוגם מקומם. על פי איזה סמכות. מקובל לראות את האדם היוצר את ערכיו וחי לפיהם. הרהורי במושגים הבאים: תכלית (או יעוד), ערכים, והחיים הנכונים הצביעו על נקודה אחת אדם לא היה הולך אחריהם אמלא היו חשובים. ויתכן שאדם לא היה מקריב בעת מבחן עבור אותם מושגים אמלא ראה אותם אפילו שחשובים ממנו. ויותר מזה האדם המוצא את אותם המושגים מובילים אותו. הוא חשב בהתחלה שמצא הוא את הערך הנכון הדרך או היעוד אבל האם לא ייתכן שכל אלו מצאו אותו והגדירו אותו ובסופו של דבר מובילים אותו? שאלת השכל נהפך איפוא לבורר המושגים והעמדתם על מתכונתם אשר גורמת לכך שהאדם נתפס להם בעל כורחו. בירורי את המושג או המחשבה על הניסיון להגדרת המילה אלוקים הובילה אותי למצב הכרתי שזה למעלה ממני בכל קנה מידה הרמב"ם קרא לזה שלילת התארים או התארים השלילים. אבל הההתעסקות בהגדרה הובילה להבנה שאלוקים זה יותר, ויותר, ויותר. נותרתי נכבש על ידי אלוקים, שים לב לא טענתי שזה הוכחת קיומו, וגם לראייתו, אלא מבחינתי הרבה יותר מאלה הדברים. אני לא ממשיך בקו הזה, זה קודש קודשים שלי. כאן אני המוגדר לא הוא.(אם כי זו תהיה שאלה לגיטימית הוכחת הימצאותו. אני שואל למה המושג נמצא בראשי האנשים והאם זה פרודכס שאנו מכילים מושג שבסופו עולה עלינו? כי אם אנו "מלכי הגבעה" איך אנו נתקלים במושג הזה?). מכאן ניתן להבין את הערכים המקיפים את חיי את התורה שאותה אני לומד ויותר נכון מלמדת אותי, ההלכה עד האגדה עד לפנימיות כל אלה עושים אותי, מדריכים אותי ומובילים אותי לנתיבים שונים. מתוך ההתעמקות או מתוך הנגיעה בתכנים. הן המעשים בונים אותי ואני מרגיש בונה (כל זאת בעיקרון שאני "מקשיב" למעשים) לכן גם הדבר לעיתים מוביל להתנגשות פנימית הדברים אינם מושלמים אלא מתחדדים, אין פה דווקא איזו הרמוניה של ערכים שונים תורניים משתלבים לעיתים ההיפך. ואז יש סערה. עד לניסיון לתת תשובה או פשוט לחיות איתה. אפשר לראות בכל הנאמר יהדות אם הדבר עונה לך במידת מה על שאלתך. התשובה היא שבסופו של דבר היהדות מגדירה אותי. אבל התשובה הנוספת (והקרדיט לאבא שלי ושל פרפסור אבי רביציקי) יהדות זו ציליוזציה. אני אשוב לתשובה זו בהמשך. הקנאה המדוברת אינה אלא ודאות. אבל אני לא רק מכיר בכך אלא רוצה שאנשים יהיו כמו שהם. ככול שבאתי איתם במגע כך יותר אני מושפע שאי אפשר לעשות מלחמה למען תיקונם כזה או אחר אני מרגיש שנסיונות כאלה להחזיר בתשובה הופכים את האדם למין קריטטורה של עצמו. אני מעוניין שלמרות הסיכון של הפיחות ביקר לי מכל שגם החילונים לפחות יוכלו לחיות עם הדת בשלום לפחות. על הקנאי האחר שהוא האדם המרגיש חסרון מה באמונתו ועל מנת לבסס את ביטחונו הוא נעשה קנאי רודף את מה שנראה לו פוגע באמונתו. כמובן שיש לי ביקורת עליו אבל אני לא יודע עד כמה אני אוכל לעצור בעדו מלירות חיצי קנאתו בעוד שעליו להתמודד עם האמת. מה שמוביל אותי לשאלת התנהגותם של ציבורים במדינת ישראל לחיות זה עם זה בשלום קרי כיבוד החילוני על ידי הדתי (ושאלתי אם לא גם הדתי על ידי חילוני) מה שאני רואה זו תגבורת של חשדנות פחד ואז שנאה התייחסות מתנשאת המבוטאת במדיה ובעיתונות, אני לא יודע, ייתכן שקרב הציבור הרחב של החברה הדתית והחרדית יש יחס של לפחות קבלת האחר פשוט אין לי מספיק ידיעות על כך. האמת אני פוחד. מוטב הייתי אומר "החילוניות ניצחה" ואני לוקח את דברי בחזרה. לדעמי החילוניות היא בא בבד עם הדתיות. כאשר מספיק לתאר דתיות בתור האמונה בעלת ערכים מספר המעמידה את מרכזיות האל עם מעשי פולחן אלו ואחרים, לעומת החילוניות אשר תתואר קרוב לוודאי עם נאורות והשכלה האמונה ביכולותו של האדם ליצור לעצמו עולם טוב יותר. מה שקורה שהרבה מהציבור שלי ועליו יש את עיקר הביקורת שלי מאמצים את התפיסה של חילוניות לעומת דתיות ומנסים על פי זה להוכיח למה הדת טובה יותר, ואגב זה מנציחים דת מול חילוניות ולכן תמיד הדת מצומצמת ובגדר תחרות עם החילוניות. מה שאני רוצה זה להשתחרר מהתחרות. לי אין דת אלא תפיסה כוללת כובשת שכן מסוגלת להעריך את האספקטים שנימנו בחילוניות ולכבד את נושאיה וכן אני חי בשאיפה לפחות שיעריכו את מה שיש לי שבעצם צריך להיות מנת חלקה של האומה כולה באיזה אופן שיהיה. (ייתכן שאותי יתארו בתור מי שרוצה ששישפטו אותו לאור תחושותיו הפנימיות ולא רק על פי מעשיו החיצונים והכיפה שעל ראשו- אקח את הסיכון). לכן האתגר הוא במידה רבה גם אצל החילונים האם הדת או הדתיות ניתנת לקבלה? באיזה אופן זה יהיה? האם זה חשוב? אכן אתה צודק בנוגע להמשך חקירת המשל אבל אני לא בטוח שלאור הרגשות הרחמים ההדדים נוכל לחיות כשני אחים רעים. אני פשוט חושב שמה שאתה, גורם לי להרגיש כבוד כלפיך ורעות, לכן אני פשוט לא יודע עד כמה המשל שהשתמשתי בו הוא באמת נכון. התשובה הנוספת שניתנה להגדרת יהדות - ציוויליזציה אותי היא מעוררת עניין הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב על זה. אני בנתיים "מתבשל" עם הדבר. בתקווה שעניתי למרבית תמיהותיך ושאלותיך כתמיד בכבוד ולילה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי, תשובתך משמחת ומעציבה אותי גם יחד. אני שמח לצוא אדם המגדיר את עצמו "קנאי" ועדיין מוכן לקבל ולכבד את בעליהן של דעות וערכים מנוגדים מבלי לבטל את דעתו מפניהם. אני חש שאם היינו, אתה ואני, באמת מייצגים את המחנות הייתה מתגברת האחווה וגם השיתוף היה רב. אני נעצב כי זה לא המצב. בשני המחנות מצויים כנראה רבים מדי, שיותר משהם מעונינים לקיים את ערכיהם, הם מעונינים "לנצח" את הצד השני ולכפות עליו את ערכיהם. אם דיברתי קודם על החילונים ה"מקדשים את החיים" ועל הדתיים "המקדשים את ה"', נראה עתה כי המחנה הגדול ( והאלים) משניהם הוא של אלו המקדשים את הנצחון. כל מה שיש לי להציע לעניין זה הוא שכל אחד, משני הצדדים, המבין שהיריב המסכן את כולנו הוא בעצם זה "המקדש את הנצחון", יחזור לקהילתו ולרבותיו ומנהיגיו ויקרא להם לפעול להפסקת אש. אין צורך שהחילונים "יחלנו" חרדים וגם לא שהחרדים "יחרדו" חילונים. אגב, קראתי את תקציר אמנת גביזון-מדן (תודה לאורי על הלינק) ואני תוהה למה כתבת קודם שאתה סקפטי למידת הצלחתה בציבור. (כאן הייתי שמח לקבל תגובות נוספות מאיילים משני המחנות - מה חסר באמנה הזאת?) לעניין תפיסת האלוהים, אני מכיר בעובדה שחילונים רבים מסיקים שאם לא התקבלה הוכחה (שהם מבינים!) לקיומו של של אלוהים, משמע שהוא אינו קיים. יש גם אחרים ואני בינהם. אלה אומרים שהכלים המצויים בידינו - שיכלנו, נסיונינו, רגשותינו, דמיונינו, נסיונינו וכיוצא באלו, אינם מספקים לנו ודאות (כזו שיש לך), לא לקיומו של ה' ולא לשלילתו. לכן אנו בוחרים בברירת המחדל (אם תרצה, הקלה יותר). זה לא אומר, לדעתי, שאנחנו חכמים יותר או טיפשים יותר. יתכן שבעתיד נבין מה שהיום מובן לך. יתכן אפילו, כמו שאתה אומר, שגם לך זה לא מובן אבל אתה, אולי, ניכן באיזה חוש שישי(אמונה?), שחסר לנו, והוא מראה לך את האמת גם אם לא באמצעות השכל. אבל יתכן שלא. לשאלתך "האם זה פרדוכס..." אני עונה - לא. בהחלט קיימת אפשרות שיישות גדולה מאיתנו ונישגבת מבינתינו קיימת. אני, אישית, אפילו מאמין שהיא קיימת אבל היא לאו דווקא "הוא" ואינה מחייבת, בהכרח, מעשים מסוימים. מאידך, העובדה שמושג כזה קיים במוחינו, איננו מחייב, לדעתי, המצאותו מחוץ לו (למשל דרקונים ורודים). בחקר המדעים מקובל להעלות השערות שמקורן, לא אחת, הוא ב"חוש שישי". את ההשערות האלו אנו מנסים לאמת או להפריך באמצעות הכלים העומדים לרשותינו, וליישב אותן עם ידיעות אחרות שכבר צברנו. בדומה, אני רואה את ההשערה ש"זה הוא האלוהים ואלו מצוותיו". היא איננה מקובלת (עלי) אבל גם איננה מופרכת. ולכן עלי לכבד אותה ואת המחזיקים בה (אבל גם להפך) עד שישתכללו "הכלים" שברשותינו ויאפשרו לנו להגיע לודאות מוחלטת (הלואי במהרה בימינו). יתר על כן, מבחינה לאומית, ומאחר שאין לי ודאות, אני שמח בהמצאותם של דתיים בעם ורואה בהם מעין חיל מצב למקרה שהאפשרות שאני בחרתי ללכת בה תופרך. יתכן בהחלט שאני טועה וכשזה יתברר יהיה טוב שיש מישו עם נסיון בדרך האחרת. אפשר גם לראות בדתיים/חרדים מעין "שבט לוי" שלקח על עצמו תפקיד מסויים. אבל כמו בצנחנים או בסיירות, צריך להבין שלא כולם יכולים או צריכים לשאת בתפקיד הזה. ובעיקר צריך לזכור שאלו תפקידים שנעשים בהתנדבות! ואינם פוטרים את נושאיהם מחובות חברתיות אחרות. לאור כל זה, אם נחזור למשל "כתר המלכות", נראה, לדעתי, שאין באמת מקום לרחמים הדדים. אפשר להתיר לכל אחד לדבוק באמונתו (או חסרונה) ולהחליף רחמים הדדים בכבוד הדדי, מה שיקל עלינו לחיות כאחים ורעים. לא קראתי עדיין את פרופ' רביצקי על הציוויליזציה היהודית (למישהו יש לינק?). נדמה לי שמבלי משים, מה שתארתי למעלה הוא סוג של ציוויליזציה. בברכה, והערכה יום נעים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס.התשובה למעלה היא שלי. The lone deranger הוא ידיד מקומי שרצה להשתתף בדיון והשתמש במחשב שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבר יקר ניתן לראות את דבריך כסיכום בניים ומסקנות שעליהן הגענו עד כה. אבי רביצקי נתן לפני מספר חודשים ראיון לעיתון (הארץ או מעריב , אחד מהשנים) שבו רעיונו באופן בסיסי להגדיר מחדש את ייחסנו עם האיסלם בתורת צילוויזציה שיש לנו איתה מהרבה מהשותף. ולחשוב מחדש את מידת קישרנו עם המערב. אבי נתן את התשובה זאת ותוך כדי כך נזכרתי ברביצקי. אמנת מדן גביזון: הסקפטיות שלי נובעת משני מקומות בעיתון "נקודה" שהעלה את הנושא נתקבלו ביקורות (חריפות) מצד אישים מרכזיים בציבור הדתי. ומאז הנושא שקע בתהום הנשייה. איני יודע דבר אם דנים על האמנה בכנסת או בבתי המשפט ואפשרות מימושה. ואיני יודע כמה מספר אנשים אוהדים את העניין. (יתכן והתשובה על שאלות אלו קיימים בלינק אם כך אעיין בו). אם אפשר מעט לדון בנושא "הפרודוכס" את המושג "א-לוהים" במובן שאם אנחנו בוחנים אותו או מנסים להגדירו. לעומת דרקונים ורודים או כל צירוף שהדמיון האנושי מנסה לתת. מקום הדמיון זה נושא נכבד בפני עצמו. אפשר לאמר "אני מדמיין שיש אלוקים" לא אתווכח עם זה. אבל מאידך אלוקים כמושג או עצם האם לא קיים המשך הפרודכס? (מה שלא יפריע כנראה מלתפוס עצמנו "כמלכי הגבעה" וזה תלוי עד כמה ,לדעתי, יורדים לעומק ההגדרה.) מעסיק אותי אותי גם שאלת החקירה למציאת הנכון או האמת, שלא עניתי לך על שאלה זו, היא מעסיקה אותי מתוך עניין. כרגע מה שעולה במוחי זה לפחות חשיבות "הלנסות" למצוא מבלי להיכנע לייאוש עד כמה אנשים יהיו מוכנים לחפש. באחד הדיאלוגים של אפלטון כמדומני הפוליטאה (הוצאת שוקן) יש תיאור מעניין על האנשים שנואשו מהחקירה העיונית. אותי מעניין בשלב זה מה תהיה הדחיפה או המוטיבציה להמשיך. בברכה ובכבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כקורא מושבע של שני העיתונים (הארץ, מעריב) אינני זוכר *ראיון* עם מורי הפרופ' אביעזר רביצקי מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית מהחודשים האחרונים. ככל הנראה כוונתך למאמרו הארוך והמחכים בעניין "התנגשות הציוויליזציות", שהופיע בגיליון חג שביעי של פסח (9,4,04) של עיתון "הארץ": מאמר שעורר מספר תגובות ענייניות של אנשי אקדמיה במגוון תחומי התמחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן כוונתי היתה לזה. רק פשוט זכרתי בטעות ראיון. ולא זכרתי איזה עיתון. תודה רבה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, תודה על הלינק. מעניין שפרופ' רביצקי לא מזכיר במאמרו את המאמר והספר עליהם הוא מגיב. כשבועיים לפני פירסום המאמר הזה, התפרסם ב-NewsWeek מאמר של פרופ' Samual Hantington מאונ' הרווארד. המאמר היה מעין תקציר מעודכן של ספרו של המחבר שיצא לאור ב- 1996 (לפני "הארועים"!) בשם "The CLASH OF CIVILIZATIONS AND THE REMAKING OF WORLD ORDER " בספר, הנטיגטון מנתח את המצב של אחרי המלחמה הקרה בין הגושים "המזרחי" ו"המערבי" (שהייתה על בסיס אידאולוגי) ומנבא שהמלחמות הבאות תתרחשנה בין תרבויות/ציויליזציות ולא בין אידאולוגיות. הוא מחלק את העולם לשבע תרבויות: מערבית-נוצרית, איסלמית, הינדית, סלאבית ועוד שאינני זוכר. אבל כקורא ישראלי צרם לי חסרונה של "התרבות היהודית" מתוך הרשימה הזו. אחר-כך נזכרתי שכל אחת מהתרבויות האחרות מונה היום כמיליארד נפש ואילו "היהודית", עד כמה שהיא חשובה בעינינו, מונה כ 15 מיליון נפש (סדר גודל של עיר אחת בציויליזציות האחרות) ואיננה נחשבת לגורם גלובלי משמעותי.נראה לי שפרופ' רביצקי יוצא במאמרו להגנת כבודה ובידולה של הציויליזציה הקטנה שלנו. בקונטקסט הגלובלי זה מזכיר לי בדיחה ישנה: פיל ועכבר הולכים במידבר. העכבר מסתכל אחורה ואומר לפיל: "וואלה, תראה כמה אבק אנחנו עושים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרו הנ"ל של סמואל הנטיגטון תורגם לעברית בשם "התנגשות הציוויליזציות", כמה חודשים לפני התקציר ההוא בניוזוויק. התרגום הופיע בהוצאת "מרכז שלם", מכון מחקר למחשבה חברתית יהודית ולמדיניות ציבורית ישראלית (http://www.shalem.org.il/). מאמר תמציתי של תוכן הספר כבר הופיע בעברית בכתב העת "תכלת" (של הוצ' מרכז שלם), גיליון מס' 9, אביב התש"ס 2000, עמ' 129-157 (http://www.azure.org.il/hebrew/9-index.html). ושחסרונה של "התרבות היהודית" לא יצרום לך כישראלי, משום שהגם שישראל איננה ששה להיות צד בהתנגשות זו, קנאי האיסלאם כורכים את ישראל ואת היהודים עם אויביהם במערב ומניפים את סיסמת "החזית הצלבנית-היהודית". והאם הינך סבור שאסור לישראל להימנע מנקיטת עמדה ברורה בעימות בין המערב לבין האיסלאם? והנה עוד קישור לתיאוריה נוספת של סמואל הנטינגטון, שגם שופכת אור על התיאוריה שלו בדבר "התנגשות הציוויליזציות": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהצרימה ההיא נרגעתי, כאמור, כששמתי לב למספרים. באשר למה שאני סבור, לדעתי היותינו "יהודים" היא רק אחת מהתכונות (Attribute) שלנו. חלקנו גם גבוהים או נמוכים, חכמים או טיפשים, חילונים או דתיים וכו'. רובנו גם "מערביים" ולכן, בעל כורחינו, אי אפשר להימנע מנקיטת עמדה כי היא כבר נקוטה באורח חיינו. מדינת ישראל היא דמוקרטיה מערבית על פי בחירת רוב תושביה, למרות שיש לה איפיון נוסף, שהיא "יהודית ודמוקרטית". באופן כללי, אם כבר נשאלתי, אני גם סבור שעלינו להמנע ככל האפשר מכל עימות. במיוחד, למשל, הייתי נמנע מהעימות בין הקנאים הלאומנים המוסלמים (כמו החמאס) והמשיחיים היהודים (כמו "מועצת רשע"). גם לעימות הזה אנחנו ניגררים בעל כורחנו. אבל אולי זה שיך לדיון אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדידי, הערך "דמוקרטיה" כאחד מסממני הזהות הישראלית, אינו צריך להיות הערך העליון ואין בלתו, ולעומתו יכול כביכול צביונה היהודי-הלאומי של מדינת ישראל להתגמד עד שלא יפריע להיותנו עם "נאור" ככל העמים. הדמוקרטיה הינה רק שיטת משטר תקנית לצורך קיומם של חיים נורמליים ופשרניים בין הקטבים המרכיבים את החברה הישראלית. בעוד שהמסר הרוחני העיקרי היוצא מישראל כיום הוא: מותר עם ישראל על הגויים – אין, כי הכול תרבות המערב; מן הראוי להפסיק לרקוד "מה יפית" כתהליך ה"חיזור" אחרי הגויים, סמל להידרדרות-חלילה מ"אור לגויים" ל"מחזירור" לגויים. העולם רואה במדינת ישראל ייצוג של תרבות יהודית בעלת זכויות היסטוריות ואתוס יהודי-לאומי, ועליה להציב לפני העולם מודל מוסרי נעלה, כיאה לעם הנביאים. יתרה מזו, האתוס היהודי הינו האתוס הקולקטיבי היחיד להתגדר בו ואמת-מידה אחת להישען עליה במדינת היהודים היום, ואף בתפוצות ישראל, הרואים בה את מדינתם הריבונית המייצגת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים. גם בעיני "הדמוקרטיה" אינה אלא אמצעי ואין בה שום ערך משל עצמה - בטח לא ערך עליון. אלא מה, היא האמצעי היחיד (או הטוב ביותר) הידוע לנו באמצעותו ניתן לקיים חיים בחברה שבה יש אנשים המחזיקים בדעות שונות. מבחינה זו הדמוקרטיה היא לא "ערך עליון" אלא "צורך בסיסי". אם תרצה, הדמוקרטיה משולה לאוויר, שגם בו כשלעצמו אין ערך אבל מאחר שאין לקיים חיים בלי אוויר, והחיים הם ערך עליון (או גבוה), ממילא אי אפשר לוותר על אוויר ולהחליף אותו בערך אחר. אני מבין שלדידך הזהות, התרבות והעליונות היהודית הם ערכים חשובים יותר (=עליונים יותר) מ"מערביות", "נאורות", "ליברלזים" ועוד שורה ארוכה של ערכים שחלקם חשובים לחלקינו ואחרים לחלקים אחרים. אני אפילו מקבל את דעתך כדעה לגיטימית וסבירה. אבל אתה בטח מבין שיש ביננו כמה אחרים המעדיפים את ה"מערביות" ו"הנאורות" על העליונות היהודית. וכנראה קיימות קבוצות נוספות המעדיפות ערכים אחרים, כמו הקומוניזם למשל. אנחנו (כולנו) יכולים להמשיך ולהתדין ולשכנע ולהשפיע לטובת הערכים שאותם אנחנו מעדיפים, אבל אם לא נקבל את הדמוקרטיה מעל, מתחת ולפני כל ערך אחר, איך נכריע בין הערכים שלך, שלי ושל האחרים, בעניינים הנוגעים לחברה כולה? אם לא נקבל את הדמוקרטיה כבסיס, יהיה עלינו לפתוח במלחמת אחים מיד. יש דרך אחרת? ----- אני אשמח להמשיך את הדיון אתך אבל אני מבקש להציע (בצניעות!) שתשתדל לבסס את דבריך על דברים שנראה לך שאותם אני מבין ויכול לקבל. כשאתה אומר: "העולם רואה במדינת ישראל ..." אינני מקבל את הדיווח הזה כאמיתי ואינני יודע על מה אתה מבסס אותו. לצערי, ממה שאני שומע וקורא באמצעי התיקשורת בעולם (המערבי), נראה שהם רואים את מדינת ישראל כ"קוץ בתחת" שהיה עדיף להיפטר ממנו. כשאתה אומר: "... בעלת זכויות היסטוריות .." אינני מבין אפילו את צרוף המילים. להבנתי ההסטוריה איננה מקנה שום זכויות. לדוגמה, ידוע לנו שיש בעברך האישי פרק של היסטוריה רוסית ובכל זאת אני מנחש שאין לך זכויות ברוסיה. בציוויליזציה ה"זכות" ניתנת לך עלידי הסכמה בין בני אדם. אם אתה מדבר על "זכות אלוהית" שניתנה לך, לדעתך, עלידי אלוהים, אתה פותח במלחמה עם כל אלה שמאמינים באלוהים אחרים. את משפט הסיכום שלך כמובן שאינני מקבל. אבל עכשיו אני תוהה אם זה בכלל מעניין אותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברי, אני מקבל את הצעתך להשאיר, לפחות לעת עתה, את הדברים שאמרנו עד כאן כסיכום ביניים. בברכת ''חזק ואמץ'' |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |