|
||||
|
||||
עד שנזכרתי הדיון כבר זז קצת ובכל זאת: אני מכירה גם אמהות חרדיות שהחליטו לפטור לחלוטין את בנותיהן מכל עבודות הבית, כתגובת נגד לאופן בו הן גודלו (לא רק לחילונים ממשפחות פולניות יש תגובות נגד). ולעצם העניין: איפה עובר הקו הדק שבין חינוך לשיתוף ואחריות לבין ניצול? ובין השארת עולם הילדות החופשי, לבין חינוך לאגואיזם ולפרזיטיות? (אני מודה שהייתי די מזועזעת כשחברה סיפרה לי שהיא משלמת לבנות הגדולות בכל פעם כשהיא יוצאת בערב, על כך שהן נשארות עם אחותן הקטנה. מאידך: זועזעתי גם כשבחורה בת תשע-עשרה סיפרה לי שהיא לא יכולה לבלות/לעבוד בחופשות, כי היא צריכה להיות הקייטנה של אחיה הקטנים כל הבקרים) |
|
||||
|
||||
נקודה אחת למחשבה: אולי הגבול עובר על פי המחשבה של ההורים. אם ההורים חושבים שהם צריכים עזרה ולכן הילד צריך לעשות זאת - אז עבודה רבה היא בעייתית מאוד וקרובה לניצול על פי אמות המידה המקובלות היום. לעומת זאת, אם החשיבה של ההורים היא לבנות את הילד (ולא אכפת להורים לעשות את המשימה) והם עושים את זה בצורה שבונה את הילד (הילד שמח שהוא גדול ואחרי ולומד לעזור) אז אין כאן ניצול. |
|
||||
|
||||
יפה. אני לא בטוח שנכון1, אבל בהחלט יפה. ___ 1 ועוד פחות מכך אני בטוח שלא נכון. |
|
||||
|
||||
אני לא מסכימה. הילד צריך להרגיש ולתפקד כחלק מהיחידה שנקראת משפחה. היותו חלק חשוב ונחוץ בתוך היחידה הזאת, רק עושה לו טוב. אם זקוקים לו, והוא עוזר, זה אמיתי ונפלא לכולם. אפשר אמנם לחנך ילד לקחת אחריות רק כדי לבנות אותו, אבל זה יהיה מעושה, ונתון למצבי רוח הרבה יותר מהזדקקות אמיתית, וממילא גם פחות מחנך ובונה. ניצול של ילד, זה רק כאשר רוצים לנצל אותו, ומתנהגים אליו שלא בהגינות (לפי אמות מידה סובייקטיביות לחלוטין), ולא כאשר זקוקים לו. האמת היא שהתחושה הסובייקטיבית של ''ניצול'' אותה יכול לחוות ילד, קשורה בדברים שונים לגמרי מאיזה מדד אובייקטיבי. באותה סיטואציה, אפשר שילד אחד ירגיש מנוצל, ואחר ירגיש חשוב ומאושר. אני מהמרת על רגשות אשם של ההורים בנושא, כגורם מספר אחת של רגשות קיפוח וניצול אצל הילדים... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |